במה (פולחן)

מקום פולחן גבוה באוויר הפתוח
(הופנה מהדף במות)

במה היא אתר פולחני גבוה, כנעני וישראלי קדום, באוויר הפתוח.[2] בין חפצי הפולחן שיכלה הבמה להכיל נמנים לרוב מצבות, מזבחות, מזבחות קטורת, צלמיות ועצי קודש (בפרט עצי אשרה).[3] הבמה לעתים הייתה על גבי הרים, ולעתים בתוך יישובים.[4] מתחמי קודש אלה והפולחן בהם החלו להיות מוקעים בממלכת יהודה ברפורמת ריכוז הפולחן במקדש.[2]

אתר הפר, במה ישראלית קדומה מתקופת ההתנחלות. נוף ההרים הרבים מהאתר מבטא את מקומם החשוב של הרים באידאולוגיה הדתית הכנענית והישראלית הקדומה[1]
במה[דרושה הבהרה] ומצבות בתל גזר

לפי ההלכה היהודית, הקרבת הקורבנות בבמה הייתה מותרת בתקופות מסוימות, ולאחר שנבנה בית המקדש בירושלים נאסרה כליל.

מקור השם

עריכה

המלה "במה" משמעה במקרא בקירוב "גב" ("על במתי ארץ" – על גבי הארץ; "על במותימו תדרוך" – על גביהם, על גופותיהם תדרוך), מקבילה ל"במת" באוגריתית ול־bamtu באכדית;[5] ומשם המלה "במה" למקום פולחן: "מזבחים בבמות" – מזבחים על גבי ההרים והגבעות.[6] המילה האכדית bamâtu (המופיעה תמיד בריבוי) משמעה "מישור או ארץ פתוחה", והביטוי bamâtu ša šadi מקביל לביטוי המקראי "במתי ארץ".[7] המילה "במות" אף ניתנה כשם מקום (כ"א, י"ט – המזוהה לפי החוקרים עם במות בעל,[8] שביחס למיקומה יש דעות שונות[9]). בהקשר פולחני, "במה" היא פשוט "מקום גבוה".[2][10]

בהיסטוריה

עריכה

עד רפורמת יאשיהו, הפולחן בבמות היה חלק חשוב ולגיטימי מהפולחן בדת הישראלית הקדומה.[2] הספרות המקראית המאוחרת לימים אלה מוקיעה את הבמות. חוקר המקרא יוליוס ולהאוזן העלה לראשונה את הסברה, שבמשך רוב ימי המקדש הראשון איסור הבמות לא היה ידוע כלל. הוא הסביר שהמהפכה שחולל המלך יאשיהו בריכוז הפולחן בבית המקדש נעוצה בגילויו של "ספר התורה" במקדש בימיו,[11] והכוונה, לדבריו, לספר דברים, בו מופיע איסור ההקרבה בבמות. מכך, בין השאר, הסיק שיש לתארך את זמן כתיבתו של ספר דברים לשלהי ימי בית המקדש הראשון.

בספר שמואל, המספר על תקופת השופטים ומלכות שאול ודוד, מסופר במקומות רבים על הקרבת קורבנות בבמה, גם על ידי שמואל הנביא או בהוראתו, והכתוב מתאר זאת באופן חיובי. הדבר מוסבר בתחילת ספר מלכים: ”רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת, כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם יהוה עַד הַיָּמִים הָהֵם.” (מלכים א', ג', ב'). הכתובים מציינים שהבמות היו פעילות כמעט לכל אורך תקופת בית המקדש הראשון. הפסוק "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות", חוזר ונשנה בספר מלכים בפרשיות הסיכום של רוב מלכי יהודה, ומודגש בכתובים שמדובר בבמות להקרבת קורבנות לה'.[12]

שני המלכים היחידים שעליהם נאמר שעסקו בהפסקת ההקרבה בבמות הם חזקיהו[13] ויאשיהו,[14] בשלהי ימי הבית הראשון. בדרום-מערב ירושלים מצויות תלוליות אבנים ועפר שנוצרו בידי אדם ללא רבדים, המכונות רגמים. בחפירה יסודית שבה הוסרה כל הערמה מאחד הרגמים, הם תוארכו לתקופת מלכי יהודה – המאות השמינית והשביעית לפנה"ס. בתחתית הרוגם נתגלה מבנה וסמוך לו שרידי שרפה. משערים שהרוגם הוא אתר קבורה וגניזה של במה, מימי יאשיהו.

במצבת מישע מספר מישע מלך מואב שהוא עשה "במת" (במה) לכמוש; גם ישעיהו סיפר שבמואב היו במות (ט"ו, ב'; ט"ז, י"ב).[15]

בהלכה היהודית

עריכה

הקרבת הקורבנות בבמה הייתה מותרת על פי ההלכה בתקופות מסוימות, ולאחר שנבנה בית המקדש בירושלים נאסרה כליל. בזמן שהיו הבמות מותרות, יש להבדיל בין במת יחיד של אדם פרטי לבין במת ציבור או במה גדולה[16] המשמשת את כלל הציבור.

לפי ההלכה, האיסור מספר ויקרא האיסור מתייחס הן לשחיטת הקורבן מחוץ למשכן, והן להעלאתו על מזבח מחוצה לו. בספרות ההלכה האיסור נקרא שחוטי חוץ.

קושי מיוחד שפתרונו שנוי במחלוקת נוגע להקרבת הקורבנות בבמה בימי השופטים. בתקופה זו היה משכן שילה עומד על מכונו, ובכל זאת מתוארים בכמה מקומות קורבנות בבמה.[17] הקושי אינו בעצם העובדה שהוקרבו קורבנות כאלה, שכן אפשר שהיה זה בניגוד להלכה, כפי שמצאנו לרוב בספר מלכים (ראו להלן). הקושי נעוץ בכך שקורבנות אלה נעשו על ידי כל ישראל או על ידי שופט (גדעון) או בהוראת "מלאך ה'" (בקורבנו של מנוח), והמקרא אינו מביע כל הסתייגות מכך.

הדעה המקובלת בדברי חז"ל היא, שבתקופת שילה היה איסור להקריב קורבנות בבמה, כמשתמע ממעשה בני ראובן וגד האמור, ורק בזמן היות המשכן בנוב וגבעון הותרה ההקרבה בבמות. חז"ל מעגנים את התפיסה הזו בלשון הכתוב האוסר את ההקרבה: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". הביטויים "מנוחה" ו"נחלה" רומזים למצבי רגיעה של העם, מחד, ושל המשכן והארון, מאידך. משכן שילה, הקבוע באופן יחסי (משכן זה עמד למעלה מ-300 שנה, ונקרא גם "בית", ולא רק "אהל" כמו "אהל מועד" שבמדבר סיני), וארון הברית היה בו, נחשב כמקדש קבע, ואילו בזמן נוב וגבעון, בהיעדר ארון הברית, לא הייתה זו "מנוחה". כך מנסח זאת התלמוד הירושלמי[18]: "זה סימן: כל זמן שהארון מבפנים – הבמות אסורות; יצא – הבמות מותרות". לשיטה זו, הקורבנות בבמה בזמן שילה היו חריגה מן הדין כ"הוראת שעה",[19] על פי סמכות מיוחדת שהוקנתה לנביא לסטות מן ההלכה לצורכי שעה,[20] או שהדבר הותר בשעה שהארון הוצא ממשכן שילה, כמקובל לעיתים בעת מלחמה.[21]

לדעה אחרת בדברי חז"ל,[22] של רבי שמעון בן יוחאי, גם בזמן שילה היה מותר להקריב בבמה. הביטויים "מנוחה" ו"נחלה" מכוונים, לדעתו, על ירושלים בלבד.

קיימים הבדלים רבים בין הלכות הקורבן בבית המקדש לבין הלכותיו בבמה.[23] ההבדלים העיקריים הם, שבבמה אין להקריב חטאת או אשם, אלא רק את קורבנות הנדבה, עולה ושלמים, וההקרבה יכולה להתבצע גם על ידי מי שאיננו כהן.

הסברים להפרת האיסור בימי המקרא

עריכה

נקודת המבט הדתית היא שהתורה התקיימה כפי שהיא מוכרת כיום בכל ההיסטוריה של עם ישראל, ומכאן שהאיסור על במות היה קיים החל מהקמת בית המקדש; רבנים מסבירים שהסיבה להפרת החוזרת ונשנית של האיסור הייתה מתוך הרגל, מן הימים שבהם היה הדבר מותר,[24] ותחושה של צורך עז בהקרבת קורבנות. יש מציינים גורם נוסף לדבר, ולהימנעותם של מלכים אחרים מאכיפת האיסור: מכיוון שהבמות הוקמו לשם ה' – אסור היה להרוס אותן.[25]

חריגה בולטת מאיסור ההקרבה מחוץ למקדש מצויה במקרא במעשהו של אליהו הנביא בהר הכרמל, שבנה מזבח והעלה עליו קורבן, במסגרת ההתמודדות עם נביאי הבעל.[26] בדברי חז"ל מוסבר הדבר כ"הוראת שעה" מיוחדת, שבה הותר הדבר מכח שני נימוקים: האחד – התורה הסמיכה את הנביא להורות על ביטולה של מצווה מסוימת באופן זמני.[27] השני – כל הנהגה דתית מוסמכת להורות על ביטול זמני של מצווה ל"מגדר מילתא" (עברית: לגדור דבר), כלומר, כאשר קיים צורך מיוחד בדבר לשם החזרת העם בתשובה.[28]

עם זאת, אליהו מקפיד לבנות את המזבח בהר הכרמל מ"שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב".[29] הקפדה זו באה לבטא את ההלכה שאסור לאדם להקים מזבח פרטי, ואף מזבח זה קשור לעם ישראל בכללו.[30]

איסור הבמות גם לאחר חורבן המקדש

עריכה

על פי הדעה המקובלת בדברי חז"ל, חורבן בית המקדש לא החזיר לקדמותו את היתר הבמות, וכלשון המשנה[31]: "באו לירושלים – נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר".

בתלמוד הבבלי[32] מובאת דעה של האמורא רבי יצחק (המאה ה-3 לספירה) לפיה ההקרבה במקדש חוניו בימיו מותרת על פי ההלכה. התלמוד אומר שרבי יצחק חזר בו, בעקבות הכתוב במשנה.

קרבנות גוים

עריכה

האיסור להקריב קורבן מחוץ למקדש נאמר לעם ישראל בלבד, וההלכה מתירה זאת לגוים. לפיכך, מותר גם לישראל להדריך אותם כיצד לעשות זאת, ובלבד שלא יהיה שותף בעשייה ממש. בתלמוד[33] מסופר על המלך הפרסי שבור ששלח קורבן לאמורא רבא וביקש ממנו להקריב אותה, ורבא מסר לגוים הוראות מפורטות כיצד לעשות זאת.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Amihai Mazar, The "Bull Site": An Iron Age I Open Cult Place, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1982, עמ' 33 doi: 10.2307/1356477
  2. ^ 1 2 3 4 Amihai Mazar, The "Bull Site": An Iron Age I Open Cult Place, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1982, עמ' 39 doi: 10.2307/1356477
  3. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995-06, עמ' 41 doi: 10.1177/030908929502006602
  4. ^ Amihai Mazar, The "Bull Site": An Iron Age I Open Cult Place, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1982, עמ' 39–40 doi: 10.2307/1356477
  5. ^ Lisbeth S. Fried, The High Places (Bāmôt) and the Reforms of Hezekiah and Josiah: An Archaeological Investigation, Journal of the American Oriental Society 122, 2002, עמ' 437–438 doi: 10.2307/3087515
  6. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 117
  7. ^ Lisbeth S. Fried, The High Places (Bāmôt) and the Reforms of Hezekiah and Josiah: An Archaeological Investigation, Journal of the American Oriental Society 122, 2002, עמ' 437–465 doi: 10.2307/3087515
  8. ^ במדבר, כ"ג, י"ד, שם, י"ח
  9. ^ 'במות בעל', אנציקלופדיה מקראית, עמ' 153.
  10. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995-06, עמ' 36 doi: 10.1177/030908929502006602
  11. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ב, פסוק ח'
  12. ^ לראשונה מוזכר הנושא באשר לתולדות המלך אסא (מלכים א', ט"ו, י"ד); לאחר מכן חוזר הפסוק אצל כל מלכי יהודה שהיו עובדי יהוה, ולא באלה שעבדו אלים אחרים, שעליהם אין טעם לומר שהיו גם במות ליהוה. על המלך מנשה, שתחילה עבד אלים רבים ולאחר מכן צמצם את הפולחן ליהוה בלבד, מציין הכתוב (דברי הימים ב', ל"ג, י"ז): "אֲבָל עוֹד הָעָם זֹבְחִים בַּבָּמוֹת, רַק ליהוה אֱלֹהֵיהֶם".
  13. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ד' ושם פסוק כ"ב.
  14. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג
  15. ^ Lisbeth S. Fried, The High Places (Bāmôt) and the Reforms of Hezekiah and Josiah: An Archaeological Investigation, Journal of the American Oriental Society 122, 2002, עמ' 422 doi: 10.2307/3087515
  16. ^ ספר מלכים א', פרק ג', פסוק ד'
  17. ^ בבוכים (ספר שופטים, פרק ב', פסוק ה'), גדעון (ספר שופטים, פרק ו', פסוק כ"ד), מנוח (ספר שופטים, פרק י"ג, פסוק י"ט), ובית אל במעשה פילגש בגבעה (ספר שופטים, פרק כ"א, פסוק ד').
  18. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה י"ב
  19. ^ על קורבנו של מנוח: תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קי"ט, עמוד ב'; תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה י"ב על קורבנו של גדעון.
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט, עמוד ב'
  21. ^ רבי מאיר שמחה מדווינסק, משך חכמה, דברים, י"ב, ח'
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קי"ט, עמוד א'
  23. ^ משנה, מסכת זבחים, פרק י"ד, משנה י'
  24. ^ רש"י מלכים א', ט"ו, י"ד
  25. ^ שו"ת חתם סופר, אורח חיים סימן לב.
  26. ^ ספר מלכים א', פרק י"ח
  27. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט, עמוד ב', וראו רש"י על דברים, י"ב, י"ג, י"ח, כ"ב, ומשנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה ג'
  28. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צ', עמוד ב'. על היחס בין שני הנימוקים ראו תוספות בסנהדרין שם ד"ה אליהו.
  29. ^ ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק ל"א
  30. ^ פירוש רד"ק שם
  31. ^ משנה, מסכת זבחים, פרק י"ד, משנה ח', וראו גם מסכת מגילה, פרק א', משנה י"א
  32. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י', עמוד א'
  33. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קט"ז, עמוד ב'