עיקרי האמונה היהודית

עיקרי האמונה היהודית הם קבוצה של אמונות, שפרשני היהדות והוגיה מתקופות שונות, ייחסו להן מעמד מרכזי יותר מאשר לאחרות. בעיקר בימי הביניים חוברו כמה חיבורים בנושא זה. אף אחד מהם לא הפך לקאנוני כמעמדם של חיבורים דומים בנצרות ובאסלאם; אולם עיקרי האמונה נחשבים כמסגרת התוחמת ומגדירה את הדת היהודית.

יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי (על פי נוסח הספרדים)

יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח/נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ
אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ/נֶעְלָם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדּוּתוֹ
אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גּוּף/לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ
קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא/רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ
הִנּוֹ אֲדוֹן עוֹלָם לְכָל נוֹצָר/יוֹרֶה גְּדֻלָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ
שֶׁפַע נְבוּאָתוֹ נְתָנוֹ/אֶל אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ
לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה עוֹד/נָבִיא וּמַבִּיט אֶת תְּמוּנָתוֹ
תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ אֵל/עַל יַד (מֹשֵה) נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ
לֹא יַחֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר/דָּתוֹ לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ
צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ/מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ
גּוֹמֵל לְאִישׁ חָסִיד כְּמִפְעָלוֹ/נוֹתֵן לְרָשָׁע רָע כְּרִשְׁעָתוֹ
יִשְׁלַח לְקֵץ יָמִים מְשִׁיחֵנוּ/לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתוֹ
מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ/בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ
אֵלֶּה שלוש עֶשרֵה הֵם עִקָּרִים/הֵן הֵם יְסוֹד דַּת אֵל וְתוֹרָתוֹ
תּוֹרַת מֹשֵה אֱמֶת וּנְבוּאָתוֹ/בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שם תְּהִלָּתוֹ

העיקרים עוסקים במונותאיזם של היהדות, בזיקתה אל הנביאים ואל התורה, ובסוגיות יסוד כגון ההשגחה, תורת הגמול וכן ימות המשיח.

הרמב"ם נחשב למונה העיקרים החשוב ביותר, אבל הקדימו אותו פילון האלכסנדרוני, רבי חננאל בן חושיאל, ובעיקר הרב סעדיה גאון[1], ובין מוני העיקרים שבאו אחריו נמנים רבי אבא מארי הירחי, רבי חסדאי קרשקש, רבי יוסף אלבו, הרשב"ץ דוראן, רבי אברהם ביבהגו ורבי יצחק עראמה. מאוחר יותר סוגיה זו טופלה גם בכתביהם של אברהם שלום, יוסף יעבץ, יום טוב ליפמן מילהאוזן, אליה דל מדיגו, ודוד בן יהודה נסר-לאון

מניין העיקרים שמנה הרמב"ם הוא כאמור המוכר והמקובל ביותר. אף שמבחינה טכנית לא התקבע מעולם רשמית בספרי הלכה וכדומה, הוא קיבל בפועל מעמד מחייב וכיום נחשב ככזה בעיני הרוב המוחלט של היהדות האורתודוקסית. יתר על כן, היות שהיהדות מבכרת את המצווה על האמונה, היהדות האורתודוקסית אינה חולקת על היהדות הרפורמית והקונסרוטיבית בסוגיה זו; אשר מצידן, אינן פוסלות את י"ג העיקרים.

גם החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי קבע עיקרים.

י"ג העיקרים לפי הרמב"םעריכה

הרמב"ם (1138-1204) ניסח את עיקרי האמונה כשלושה עשר עיקרים, שאותם חייב כל יהודי לדעת, ושהכופר בהם נחשב אפיקורס, יוצא מכלל ישראל ומאבד את חלקו בעולם הבא. הרמב"ם מונה את העיקרים בהקדמתו לפירושו לפרק "חלק" ממסכת סנהדרין מן המשנה. להלן המשנה שהוא בא לפרש, אשר מדגימה את המחלוקות שהיו קיימות בין החכמים, באשר למי נשלל העולם הבא:

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס. רבי עקיבא אומר, אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. אבא שאול אומר, אף ההוגה את השם באותיותיו.

  1. מציאות הבורא - כל הדברים הקיימים במציאות נמצאים מכוחו, והוא המציאות היחידה שאיננה תלויה בדבר אחר.
  2. הבורא אחד - כלומר אינו ניתן לחלוקה מופשטת, ואין דומה לו במהותו.
  3. הבורא אינו גשמי ושום התנהגות גשמית אינה משפיעה עליו[2].
  4. הבורא הוא 'קדמון' - כלומר כל הדברים מלבדו (הן בעולם הגשמי והן ברוחני) נתהוו אחריו.
  5. תפילה - הוא היחיד שראוי לעבדו ולהתפלל אליו, וכל שאר הנבראים אינם יכולים לעשות דבר כנגד רצון ה' ולפיכך אין לעבוד את ה' דרכם.
  6. נבואה - קיום מושג הנבואה; בני אדם יכולים להיות נביאים.
  7. נבואתו המיוחדת של משה רבנו - נבואתו גדולה משל שאר הנביאים שהיו או שיהיו בארבעה דברים: הוא היחיד שניבא בלא מסך, ללא חולשה, בהקיץ ובכל זמן שרצה. מתוך כך, הגיע משה לדרגה גבוהה יותר מכל אדם אחר בידיעת האל.
  8. תורה מן השמים - כל חמשת חומשי התורה כולם העתקה שהעתיק משה מדברי ה', ומשה לא כתב מעצמו אפילו אות אחת, וכן התורה שבעל פה אף היא נתקבלה בסיני והועברה במסורת מדור לדור.
  9. נצחיות התורה - התורה לא תשתנה לעולם ולא ישתנו חלקים ממנה.
  10. ידיעה - הבורא יודע את כל מעשי בני האדם.
  11. שכר ועונש - הבורא נותן שכר למקיימי התורה, ועונש לעוברים עליה.
  12. ביאת המשיח - אמונה שיגיע המשיח מבית דוד והוא גדול מכל המלכים.
  13. תחיית המתים - המתים יקומו לתחייה.

הרמב"ם מסיים את דיונו בפירושו למשנה כדלהלן:

וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו, ואמונתו בהם אמיתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לחמול עליו [... ואפילו עבר] עבירות, הרי הוא נענש על פי מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות, הרי זה יצא מהכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורס וקוצץ בנטיעות וחובה לשנאו...

הרמב"ם שב ומתייחס על עיקריו במשנה תורה הלכות תשובה ג', עבודה זרה ב:ה, עדות יא:י, שחיטה ד:יד, רוצח ד:י. כמו כן, במורה הנבוכים רמב"ם מרחיב על האופן שבו צריך לדעת את האמיתות:

דע אתה המעיין בספרי זה, שהאמונה אינה העניין הנאמר אלא העניין המצטייר בנפש כאשר מקבלים-כאמת שהוא כך כפי שהצטייר.

מיכאל שוורץ, מורה הנבוכים לרבנו משה בן מימון, תל-אביב: הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2002, עמ' 112–113 (חלק א פרק נ')

מהאפיונים של עיקרי האמונה של הרמב"םעריכה

ראוי לציין כי כבר חז"ל התייחסו לעיקרי הרמב"ם, והאמינו בהם. אולם לא היה להם את המעמד שהוענק להם לאחר ניסוחם בידי הרמב"ם – ובכל זאת, לחלקם קיימות השגות[3]. המשותף לשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם, הוא שהם מסכמים את הדברים שנביא לא יכול לחלוק עליהם. מה שבעצם מניח אותם כיסוד קבוע ונצחי עבור כל המאמינים בתורה. כדוגמה נביא לא יכול לחלוק על מציאות ה', או לצוות לעבוד עבודה זרה. נביא לא יכול לחלוק על הנבואה או לשנות בתורת משה, ונביא לא יכול לבטל מנבואותיו של נביא אחר; ועוד.

עיקרי הרמב"ם הם בעצם תנאים הכרחיים ומספיקים להיות אדם יהודי ולזכות בעולם הבא, חרף חטאיו – או לחלופין להיות כופר, בשגגה או שלא בשגגה, ולא לזכות בעולם הבא.

אני מאמין הוא נוסח מתומצת של שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית שקבע הרמב"ם בהקדמתו לפירוש פרק חלק ממסכת סנהדרין. אמירת כל עיקר פותחת בלשון "אני מאמין באמונה שלמה ש...". הניסוח חובר על ידי מחבר אנונימי, והוכנס בראשית העת החדשה לתוך רבים מסידורי התפילה[4]. גרסה זו מחליפה את הידיעה באמונה, וגם בעיקרים עצמם לוקה באי-דיוקים ביחס לדברי הרמב"ם[5]. יש הנוהגים לומר נוסח זה לאחר תפילת שחרית.

גם הפיוט יגדל אלוהים חי מבוסס על מניין העיקרים של הרמב"ם, כאשר כל שורה בפיוט מציינת עיקר אחד. בקהילות רבות שרים את הפיוט לאחר סיום תפילת ליל שבת או חג, ויש הנוהגים לאומרו לפני תפילת שחרית או בסופה. הפסקה השתים עשרה, העוסקת בביאת המשיח ("אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח" וגו'), הולחנה כמה פעמים. בחסידות מודז'יץ נפוץ הניגון אני מאמין, שלפי המסורת הושר ברכבת מוורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. קטע זה מושר פעמים רבות באירועים ממלכתיים־דתיים לאחר המנון התקווה[6].

יסודות התורה עד לעיצומם של ימי הבינייםעריכה

במקרא ואצל חז"ל אין רשימה מסודרת של עיקרי אמונה. אך אף על פי כן, אמונות תורניות שונות כבר מצויות אצל חז"ל, כיסודות בסיסיים מחייבים. כבר במשנה נקבע למשל שתורה מן שמים ושתחיית המתים - הן אמונות יסוד של היהדות, אשר הכופר בהן אין לו חלק לעולם הבא[7]. היהדות מבכרת קיום מצוות על אמונות מופשטות.[8]

יותר משהיהדות מגדירה את המושג 'אמונה' בקביעות ובהנחות שיש לקבלן או לדחותן, היא עושה זאת במונחים של לסמוך על או לבטוח ב' [אלוהים].

מנחם קלנר, 'עיקרים', ב-א' כהן, פ' מנדס פלור, א' שפירא (עורכים) לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, תל אביב תשנ"ג

'הצורך' לנסח עיקרי אמונה נוצר בעקבות לחצים מצד דתות יריבות, שכן ניסחו עיקרים. כמו כן, האסלאם וכן הקראים – שהם המילייה התרבותי שבו מצחו עיקרי האמונה – שאלו מן הפילוסופיה היוונית, שהגדירה את האמונה במפורש, כמערכת של קביעות והנחות.

בעקבות זאת, פילון האלכסנדרוני (15 לפנה"ס-45 לספירה) מונה מעין חמישה עיקרים:[9] מציאות ה', אחדות ה', בריאת העולם, היות האדם נוצר יחידי, השגחת ה' בכל הבריאה.

בפירושו לשמות י"ד ל"א רבנו חננאל (965-1055) מונה ארבעה עיקרים: אמונה בקב"ה, אמונה בנביאים, אמונה בעולם הבא ובשכר ועונש, אמונה בביאת המשיח.

רבי אברהם אבן דאוד (1110-1180) מנה בספרו "אמונה רמה" שישה עיקרים:

  1. שורש האמונה
  2. אחדות
  3. בתאריו יתברך ובמה שיתואר בו בהעברה המונית ובמה שיתואר בו בהעברה סגולית ובירור הקושי לתאר יתברך בתאר אמיתי עצמותי
  4. בפעולותיו יתברך ובסידור המשך הנמצאת ממנו
  5. באמונה האחרונה והוא האמונה בנביאים ובקבלה ובתנאים אשר בהם יתאמת ויקויים דבר הנביא ויחויב להאמינו ובתואר מיני הנבואה וחלוף מדרגות האנשים בה
  6. באמונה וההערה על אמות שכל מה שידומה עליו הוא נאמר בדרך ההעברה והוא נבדל ממנו

כל אלו קדמו לרמב"ם, אבל מלבד רס"ג לדבריהם לא הייתה את התהודה הרבה, שהייתה לעיקרי הרמב"ם.

העיקרים לפי רס"געריכה

התיאור השיטתי הראשון של עיקרי האמונה ביהדות גובש בידי רב סעדיה גאון (882-942) בפירושו לספר שמות[10]. הוא מונה עשרה עיקרים:

  1. ה' נצחי ואין לו ראשית - נצחיות האל.
  2. ה' כולל את הדברים, וקיומם ומעמדם תלוי בו - החזקת היקום ואחזקתו.
  3. ה' בורא המציאות ומוציאה אל היש - ה' בורא העולם יש מאין.
  4. יאמין שהוא אלוהים והוא חייב להישמע לו, כלומר שיעשה מה שציווה יהיה שכלי או שמעי - ה' הוא המחוקק של עם ישראל.
  5. יקבל ברצון כל מה שיבוא עליו ואל יהרהר אחר הנהגתו בשום דבר - ביטחון בה'.
  6. חובה על המאמין לשעבד עצמו לכל מה שציווה ה' עליו על ידי שליחו - קבלת עול מצוות.
  7. ה' מקור הישועה. חובה שיאמין שה' יושיע את עמו וימלטם מן השיעבוד הזה שהם בו ויקיים להם בריתו לימות המשיח - אמונה בגאולה עתידה.
  8. שיאמין שה' ימנע מהם מלחמות העמים הבאים עם גוג ועם דורשי רעתם - הימלטות מחבלי משיח.
  9. ה' יגמול לצדיקים הגמול התמידי לעולם הבא שאינו כלה - אמונה בגמול לצדיקים.
  10. שיאמין שה' מעניש עונש חמור למי שכופר ומורד בו - אמונה בעונש לרשעים.

עיקרים אלו משתקפים גם בספר האמונות והדעות, המחולק לעשרה פרקים, אף על פי שבו הוא לא מזכיר את רשימת העיקרים.

מורשתם של עיקרי היסוד של הרמב"ם וביקורת עליהםעריכה

עיקרי הרמב"ם משקפים למעשה שתי הדרכים, שהוא ביקש לאחד, אשר עשויות להוליך אדם אל הישועה: הידיעה השכלית של האל וכן קיום המצוות. משום מורכבות זו, שטמונה בהם לא אנשי הלכה ולא פילוסופים עסקו בעיקרי הרמב"ם במאתיים השנה הראשונות לניסוחם. בעקבות האתגרים שהנצרות הציבה בפני היהדות, בסוף ימי הביניים – לרבות בסוגיית האנוסים – צף ועלה מחדש הדיון בהם.

רבי אבא מארי הירחי מנה בספרו מנחת קנאות[11] שלשה עיקרים כוללים שחובה עלינו להאמינם והם: ידיעת ה', חידוש העולם, ההשגחה.

רבי חסדאי קרשקש (רח"ק) חילק בספרו אור השם[12], את העיקרים לשישה חלקים, כאשר חשיבותו של כל חלק עולה או יורדת בצורה היררכית. עיקרי האמונה שהוא מציג הם: ידיעת האל בנמצאות. ההשגחה. יכולת ה'. הנבואה. הבחירה. התכלית.

רבי יוסף אלבו מציין בספר העיקרים שלושה עיקרים אשר לדעתו מהווים את מהות היהדות והם: מציאות השם, תורה מן השמיים, שכר ועונש

באופן דומה מנה הרשב"ץ דוראן בהקדמתו לפירושו לאיוב[13]. והסכים עמו הרמ"א[14].

רבי יצחק אברבנאל ('ראש אמנה') והרדב"ז בעקבותיו טוענים כי מתוך אמונה שכל התורה ניתנה מפי הגבורה, אין לאדם רשות לקבוע מה עיקר בה ומה טפל[15] – וכל מצווה היא בגדר של עיקר אמונה. כך היא דעתם של המקובלים[16]. כמו כן, יחד עם ביבגו, אברבנאל בשום פנים לא קיבל את דעתו של הרמב"ם שכפירה בשוגג היא כפירה.

משה מנדלסון טען כי תורת משה ניתנה כדי לחייב במצוות מעשיות, ולא בכדי לגלות עיקרי אמונה כלשהם, שכן אלה האחרונים ניתנים למשפט התבונה ואינם זקוקים להתגלות נבואית מיוחדת.

רש"ר הירש טען כי "היהדות מכירה בתרי״ג מצוות, לא בפקודות-אמונה"[17] ו"שאולי מבוססת עליהם היהדות, אך לעולם אינה מורכבת מהם"[18].

ישעיהו ליבוביץ טען כי האמונה איננה באה בדת היהודית כבסיס מוקדם לתורה ולמצווה, ולכן התקיימו במשך הדורות מחלוקות תאולוגיות עמוקות ומשמעותיות בין יהודים שונים, אך הדבר לא פסל אותם מלהיחשב יהודים כשרים כל עוד צייתו למרותה של ההלכה.

הבעל שם טוב הוסיף שני עיקרים[19]: א. שבכל דור ודור יש צדיקים כמו שלושת האבות ושבעת הרועים ב. לפי גרסת הרב שמעון זעליחובער שכל המאורעות בעולם הם בשביל ישראל ולפי גרסת האדמו"ר מויז'ניץ-מונסי שכל המאורעות בעולם אף בדומם הם בהשגחה פרטית.

על פי קלנר, כל אלו לא חלקו על הרמב"ם מבחינה מהותית – ועל כל פנים לא פילגו את היהדות, כפי שאירע בנצרות, סביב הגדרת עיקריה. הם למעשה הציבו חלופות לעיקריו של רמב"ם, כי הגדירו אחרת את מהותו של עיקר האמונה. לדוגמה, אלבו מגדיר אותם כאקסיומות מתמטיות. על פי זווית הראיה של עראמה, העיקרים מבחינים בין דת ישראל לבין שאר הדתות והפילוסופיה[20].

היחס בין העיקרים ביהדות ובין עיקרים בדתות אחרותעריכה

בניגוד לנצרות ולאסלאם, שניסחו את עיקרי האמונה שלהן עוד בשלבי התגבשותן, עיקרי האמונה היהודית לא פורטו כרשימה עד המאה העשירית לספירה, מועד שבו התעצם השיח הפילוסופי במקומות שבהם ישבו היהודים בשכנות לנוצרים ולמוסלמים. פרנץ רוזנצווייג הצביע על עובדה זו על מנת לבסס את הטענה שהיהדות במקורה איננה דת המדגישה עיקרי אמונה, וניסוח העיקרים ביהדות הוא אפולוגטיקה מאוחרת, מתוך אילוץ לעמת בין הדת היהודית לבין דתות יריבות[דרוש מקור].

י"ג העיקרים של הרמב"ם מנוסחים באופן דומה ל"קרדו" הנוצרי של ועידת ניקיאה הראשונה. הקרדו של ועידת ניקאה נוסח בשנת 325 לספירה, והפך לאחת התפילות הנוצריות המרכזיות, ולביטוי העיקרי לקבלת הדת הנוצרית. באסלאם מקובלת הצהרת אמונה קצרה יותר, המכונה "שהאדה" ("עדות"): "אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו". גם באסלאם הצהרת האמונה נחשבת לביטוי לקבלת הדת המוסלמית, והיא חלק מטקס ההתאסלמות.

י"ג העיקרים של הרמב"ם, כמו גם החיבורים הדומים האחרים, לא קיבלו ביהדות מעמד דומה למעמד ה"קרדו" בנצרות או ה"שהאדה" באסלאם[21]. אף נוסח שלהם אינו נאמר כתפילה מחייבת, וגיור, או כל טקס יהודי אחר, אינו כולל קבלה מפורשת שלהם. ברוב הקהילות היהודיות נחשבים החיבורים האלה כהדרכה למאמין וכמסגרת התוחמת את האמונה היהודית, אך קבלת העיקרים לבדה אינה מספיקה כדי להפוך אדם ליהודי.

בניגוד לדתות אחרות, ר' יוסף אלבו בספר העיקרים כותב כי מי שמאמין בעיקרים, אך סבור שהמשמעות שלהם שונה מהמשמעות המקובלת, כיון שהגיע למסקנה שעל פי התורה המשמעות היא מעט שונה ממה שמקובל - הוא נחשב חוטא, אך אינו נחשב כופר. כדוגמה הוא מביא את ר' הלל האמורא שסבר שימות המשיח התקיימו כבר בימי חזקיהו המלך. דבר זה נחשב חטא כיון שהוא מעוות את העמדה הנכונה כלפי אלהים, אבל זאת לא נחשבת כפירה, כיוון שזו תפיסה המגיעה בשגגה מתוך אמונה ונאמנות לתורה. מעין זה גם התפיסה שהייתה מקובלת לפני ימי הרמב"ם שלה' יש גוף - גם היא הבנה לא נכונה שמגיעה מתוך התורה, וגם בזה מסביר ר' יוסף אלבו שאין בזה דין כפירה, אלא חטא בלבד.

בהגות הקראיתעריכה

החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי מנה עשרה עיקרים שרובם דומים לעיקרים של היהדות הרבנית (מלבד העובדה שהתורה שבעל פה אינה מופיעה שם):

  1. העולם נברא יש מאין (מלא דבר).
  2. יש בורא והוא אלוהי ישראל.
  3. הבורא הוא אחד ויחיד, ולא יושג לו שום ריבוי; אין לו דמות, ככתוב: "ומה דמות תערכון לו"; והוא רוחני ואינו גשמי.
  4. אלוהים שלח את משה הנביא עליו השלום והוא אב וראש הנביאים.
  5. אלוהים שלח עם משה הנביא ע"ה תורה אחת תמימה, היא התורה שבכתב.
  6. חובה ללמוד את לשון התורה כדי לקיים את כל חוקיו ומצוותיו של הבורא.
  7. אלוהים שלח את שאר הנביאים להורות את דרך התורה לעמו ישראל.
  8. להאמין בתחיית המתים ובבוא יום הדין.
  9. להאמין כי אלוהים נותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו וכי יש שכר ועונש.
  10. להאמין כי אלוהים לא מאס בנו (אנשי הגלות) ובבא היום ישלח לנו את משיחו אשר ישיב לבבנו לעבודתו

לקריאה נוספתעריכה

  • מנחם קלנר. 'עיקרים', בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986, עמודים 382-385.
  • Louis Jacobs, Principles of the Jewish Faith: an analytic study (1964)
  • Solomon Schechter, The Dogmas of Judaism, in Studies in Judaism, 1st series (1986)
  • Menahem Kellner, Dogma in Medieval Jewish Thought, Oxford 1986
  • Arthur Hyman, Maimonides Thirteen Principles, in Alexander Altmann ed. Jewish Medieval & Renaissance Studies (1967)

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 13 עיקרי האמונה של הרמב"ם, באתר דעת
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ג', הלכה ז' והשגת הראב"ד שם. וראה גם ספר העיקרים בתחילתו
  3. ^ אף כי האמונה לפיה יש לאלוהים גוף (הגשמה) נחשבת על ידי הרמב"ם כמנוגדת ליסוד האמונה היהודית, והוא אף פסק שהמאמין בזה אין לו חלק בעולם הבא – הראב"ד סבר שהמאמין בכך, אף שהוא טועה, אינו מאבד בכך את זכותו לחיי העולם הבא. (המדע, ג והשגת הראב"ד שם).
  4. ^ לדוגמה, סידור קראקא, שנת ה'שנ"ז (1596/1597), באתר HebrewBooks
  5. ^ *אלי גורפינקל, השפעת תמורות מחשבתיות על נוסחי "אני מאמין", בתוך כנישתא ד, עמ' נא-קיב
  6. ^ עם הפופולריות שצבר קטע תפילה זה, שינו אותו אישים, תנועות וארגונים בהתאם להשקפותיהם, ו"אני מאמין" הפך לכינוי כולל למניפסטים.
  7. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א'
  8. ^ השוו: - 'סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא, ואת מצוותיו שמור' (קהלת יב, יג) - 'כי אם תודה בפיך, אשר ישוע הוא היודע, ותאמין בלבבך אשר האלוהים העירו מן המתים - אז תיוושע' (אל הרומיים י:ט).
  9. ^ הארי אוסטרין וולפסון, פילון - יסודות הפילוסופיה הדתית היהודית, בתרגום משה מייזלש חלק א פרק ג, מוסד הרב קוק, תש"ל
  10. ^ חגי בן-שמאי, עשרת עיקרי האמונה של רב סעדיה גאון, דעת 37, תשנ"ו
  11. ^ פרק ד' ואילך
  12. ^ מהדורת הרב שלמה פישר, ירושלים תש"ן, עמוד קכג.
  13. ^ אוהב משפט פרק ח
  14. ^ תורת העולה חלק א' פרק טז
  15. ^ ראש אמנה לאברבנאל פרק כג; שו"ת הרדב"ז, חלק א-ג, סי' שמ"ד;
  16. ^ ראה החתם סופר, שו"ת חתם סופר, סי' שנ"ו, באתר HebrewBooks
  17. ^ רש"ר הירש, אגרות צפון, איגרת ט"ו, באתר HebrewBooks
  18. ^ רש"ר הירש, אגרות צפון, איגרת י"ח, באתר HebrewBooks
  19. ^ "שיחתן של עבדי אבות" חלק ב' עמ' כב, הובא במוסף התורני של עיתון המודיע כו' אדר תש"ע עמ' י', בשם הרב שמעון ז'עליחובער
  20. ^ מנחם קלנר. 'עיקרים', בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986, עמודים 382-385.
  21. ^ אמנם, ישנה הקבלה בין ה"שהאדה" לקריאת שמע, שאף היא סוג של הצהרת עיקרי אמונה



יהדות