החזית הירדנית במלחמת יום הכיפורים
החזית הירדנית במלחמת יום הכיפורים הייתה חזית שקטה, שבה לא התנהלה כל לחימה, בעקבות החלטת ירדן שלא לפתוח חזית שלישית מול ישראל בצד החזית המצרית והחזית הסורית. עם זאת לא היו כוונות ירדן ברורות ופיקוד המרכז נערך במשך כל המלחמה כמעט בהיערכות מלחמתית כדי לקדם את פני האפשרות של פתיחת מעשי איבה מצד ירדן.
בשל השקט היחסי בחזית זו הוחזקו במרחב כוחות נחותים יחסית, בעוד גבולות הגזרה של פיקוד מרכז הורחבו לשטחים סמוכים של פיקוד הצפון ופיקוד מרכז שלא היו מעורבים בלחימה. בפועל לא הייתה לחימה בגזרה הפיקוד במהלך המלחמה, למעט חדירות בודדות של מחבלים.
המישור המדיני עריכה
חוסיין, מלך ירדן, דחה קודם למלחמה את הצעת מצרים וסוריה שירדן תצטרף אליה והחליט שלא לפתוח חזית לחימה שלישית מול ישראל. עם זאת הבטיח לסוריה כי ימנע כל ניסיון של ישראל לתקוף את סוריה התקפה קרקעית מתוך שטח ירדן.
חוסיין הזהיר את מנהיגי ישראל בפגישות שקיים עמם בחדשים שלפני המלחמה כי במצב הדברים באזור מלחמה ערבית-ישראלית נוספת היא בלתי נמנעת וכי סוריה ומצרים צועדות בנתיב זה. קיימת טענה כי בשלוש הזדמנויות העביר חוסיין לישראל אזהרה כי מצרים וסוריה עומדות לתקוף אותה, כאשר אזהרה אחרונה ומפורטת הועברה על ידו לראש הממשלה גולדה מאיר בפגישה עמה שנערכה ביזמתו ב-25 בספטמבר 1973.[1]
לאחר שצה"ל הדף את הכוחות הסורים שפלשו לרמת הגולן ופתח בהתקפה משלו לתוך סוריה החליט חוסיין לשגר חיל משלוח ירדני לסיוע לצבא הסורי. מהלך זה נועד ככל הנראה להדוף ניסיון חדש של מדינות ערב להביא את ירדן לפתיחת חזית נוספת מול ישראל, כדי להקל בכך את הלחץ על סוריה.[2] לפיכך יצאו שתי חטיבות שריון ירדניות לסוריה ב-12 באוקטובר והשתתפו בקרבות מול כוחות צה"ל, החל מה-16 באוקטובר. חוסיין הודיע מראש לארצות הברית על משלוח כוחות אלו, באמצעות נציג ה-CIA בירדן.[3]
המישור הצבאי עריכה
גזרות האחריות של פיקוד המרכז עריכה
פיקוד המרכז היה נתון לפיקודו של האלוף יונה אפרת, שנכנס לתפקידו ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה. ראש מטה הפיקוד היה תת-אלוף משה לוי (לימים הרמטכ"ל ה-12).
השטח שהיה נתון לאחריות הפיקוד השתרע לאורך גבול ישראל-ירדן במזרח, מטירת צבי שבצפון ועד לדרום ים המלח. כמו כן היה הפיקוד אחראי לביטחון בשטחים המוחזקים.
לאחר פרוץ המלחמה, ועל מנת לאפשר לפיקודים האחרים להתמקד בחזיתות הלחימה העיקריות שלהם – פיקוד הצפון ברמת הגולן[4] ופיקוד הדרום בסיני – הועברו גזרות נוספות תחת אחריות פיקוד המרכז: בצפון הוכפפו לו גזרת עמק הירדן. בדרום הוכפפו לו מרחבי הערבה ואילת על הכוחות שהיו מוצבים בהם.
לאחר פרוץ המלחמה קיבל הממשל הצבאי בשטחים את האחריות לקיום הביטחון בהם, למעט באשר לשטחים שהוחזקו על ידי יחידות פיקוד המרכז במסגרת היערכותן ההגנתית.
הכוחות שעמדו לרשות פיקוד המרכז עריכה
הכוח הלוחם המרכזי שעמד לרשות פיקוד המרכז היה אוגדת המילואים 146, בפיקודו של תת-אלוף משה פלד. האוגדה כללה שתי חטיבות שריון (חטיבה 205 וחטיבה 217) ובהן שלושה גדודי טנקים כל אחת, חטיבה ממוכנת (חטיבה 670) ובה גדוד טנקים ושני גדודי חרמ"ש, וכן גדוד סיור משוריין (גדס"ר 288) ואגד ארטילרי. אוגדה זו הועברה מידי פיקוד המרכז עם תחילת המלחמה: בבוקר ה-7 באוקטובר, לאור המצב הצבאי החמור שהתפתח בחזית רמת הגולן, הורה הרמטכ"ל דוד אלעזר לשגר את האוגדה לצפון. חטיבה 217 נשלחה לסיני. גדוד הטנקים של חטיבה 670 נלקח מן האוגדה ונשאר בפיקוד המרכז.
לאחר העברת אוגדה 146 צפונה עמדו לרשות הפיקוד היחידות העיקריות הבאות:
- חטיבת ירושלים (חטיבה 16) (מפקד: אלוף-משנה זאב עופר) – שלושה גדודי רגלים, ארבעה גדודי חיל משמר, גדוד מרגמות כבדות, גדוד נ"ט. גדוד רגלים רביעי של החטיבה (גדוד 68) היה מוצב בפרוץ המלחמה במעוזי קו בר-לב שבסיני.
- חטיבת הבקעה (חטיבה מרחבית 63) (מפקד: אלוף-משנה עמוס מדרוני) – גדוד הסיור הסדיר "חרוב", גדודי צנחנים במילואים.
- חטיבה 5 (מפקד: אלוף-משנה יהודה גולן[5]) – חטיבת רגלים במילואים בשלבי הסבה ראשונים לחטיבה ממוכנת.
- חטיבה 9100 (מפקד: אלוף-משנה שמואל פרסבורגר) – חטיבה חדשה, שהוקמה במהירות מיד לאחר פרוץ המלחמה על בסיס מאגר כוח האדם הלא משובץ בקצח"ר (בעיקר קצינים) והוכפפה לפיקוד המרכז. היו בה שלושה גדודי רגלים מצוידים רק בנשק נ"ט קל.
- שני גדודי טנקי "סופר שרמן" – גדוד הטנקים 268 מחטיבה 670 (שאורגן במסגרת כוח עתודה פיקודי בפיקוד אל"ם משה יוסף) וגדוד השריון הפיקודי 182.
בעקבות הארכת גבולות הגזרה של הפיקוד לצפון ולדרום באו תחת פיקודו גם היחידות הללו:
- חטיבה מרחבית 612 - החטיבה המרחבית של עמק הירדן (מפקד: אלוף-משנה יחזקאל רביד).
- חטיבה מרחבית 406 האחראית על הערבה.
- כוח חטיבתי (מילואים) 99, אשר הגן על מרחב אילת (מפקד: אלוף-משנה אורי ביידץ).
לרשות הפיקוד הועמדו כוחות נוספים שונים, ובהם יחידות רגלים ונ"ט וגדודי ארטילריה ומרגמות.
היערכות פיקוד המרכז עריכה
התרחיש העיקרי שלקראתו נערך פיקוד המרכז במהלך המלחמה היה ניסיונות פריצה מערבה אל מעבר לגבול של כוחות שריון ירדניים, עיראקיים ואחרים, וזאת כאשר לרשות הפיקוד עמדו כוחות שריון ותותחנים מועטים ביותר. הטקטיקה שננקטה הייתה שימוש בכוחות חי"ר רבים ככח נ"ט, להדיפת התקפת שריון אפשרית ממזרח.
לצורך התמודדות עם פלישה אפשרית ממזרח ערך פיקוד המרכז שלוש חטיבות מצפון לדרום:
- חטיבת ירושלים נערכה מאזור מעלה אפרים ועד ים המלח, הן על גדות נהר הירדן והן בציר יריחו–ירושלים ויריחו-רמאללה.
- חטיבת הבקעה נערכה במרכז אזור הג'יפתליק, ליד גשר אדם שבבקעת הירדן.
- חטיבה 5 נערכה בצפון בקעת הירדן עד לטירת צבי.
- "כוח משה" כוח עתודה פיקודי עם גדוד השריון של חטיבה 670 נערך בבקעת נערן.
גדוד השריון הפיקודי 182 הוצב בעורף הג'יפתליק. חטיבה 9100 החדשה, שהתארגנה במישור אדומים, נפרסה כדי לתגבר את מערכי ההגנה לאורך הציר מיריחו לירושלים והציר מיריחו לרמאללה, שגם דרכו ניתן היה לתקוף את ירושלים.
ארבעה גדודי חיל משמר של חטיבת ירושלים הועברו תחת פיקוד הממשל הצבאי בשטחים לצורך פעילותו שם.
חיילי החטיבות בפיקוד המרכז נערכו במתכונת של "יחידות מתאבדים" החמושים בנשק נ"ט לבלימת פריצה של כוחות אויב ממזרח.[6] נתפסו משלטים בפתחי הצירים העולים מבקעת הירדן לגב ההר. נבנו ביצורים, מכשולים ועמדות לטנקים, נחפרו תעלות נ"ט והונחו שדות מוקשים נ"ט נרחבים. כמו כן תירגלו הכוחות עריכה של התקפות נגד מקומיות.
סיום הכוננות בחזית ירדן עריכה
במהלך המלחמה אירעו חדירות מעטות של מחבלים לגזרת פיקוד המרכז. ערי יהודה ושומרון נותרו שקטות. בשלהי המלחמה, כאשר התברר סופית שירדן לא תפתח חזית שלישית מול ישראל, החל המטה הכללי להעביר יחידות של פיקוד המרכז לחזיתות הלחימה, בעיקר לסיני. חטיבה 9100 הוצאה כולה מפיקוד המרכז: שני גדודים שלה ירדו לחזית הדרום, והגדוד השלישי עם מפקדת החטיבה נשלח לחזית הצפון. שני גדודים של חטיבת הבקעה הועברו לחזית הדרום: גדוד צנחנים במילואים הצטרף לחטיבת צנחני המילואים (חטיבה 247), וגדוד הסיור חרוב הצטרף לכוחות אוגדה 162. גם כוח חטיבתי 99 הועבר ממרחב אילת לחזית הדרום.
לקריאה נוספת עריכה
- דני אשר (עורך ראשי), הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, מערכות, 2008.
- איתן הבר, זאב שיף, (עורך משנה ד"ר דני אשר) לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, כנרת זמורה ביתן דביר, 2003.
הערות שוליים עריכה
- ^ הבר ושיף, עמ' 161-163.
- ^ אשר, עמ' 223-224.
- ^ הבר ושיף, עמ' 161.
- ^ פיקוד הצפון נותר מופקד במשך כל המלחמה על הגזרה המשנית של גבול ישראל-לבנון, שבה ניסו ארגוני המחבלים לבצע פעולות איבה רבות.
- ^ עד ראשית המלחמה הייתה החטיבה נתונה לפיקודו של אלוף-משנה אריה וינברג (אילון), שנשלח אז לפקד על כוח חטיבתי במרחב שלמה שבסיני.
- ^ הבר ושיף, עמ' 284.