הטבעת הסיירת גנרל בלגראנו

הסיירת הקלה גנרל בלגראנו מהצי הארגנטינאי (ARA General Belgrano) הוטבעה על ידי צוללת של הצי המלכותי הבריטי ב-2 במאי 1982, במהלך מלחמת פוקלנד, תוך גרימת מותם של 323 מאנשיה. הם היוו כמחצית מההרוגים הארגנטינאים במלחמה כולה (649). הסיירת הייתה האונייה השנייה בלבד שהוטבעה על ידי צוללת בפעולה קרבית מאז תום מלחמת העולם השנייה.[1]

תמונת הסיירת השוקעת וסביבה סירות הצלה

הטבעת האונייה שנויה במחלוקת, כאשר בארגנטינה טוענים עד היום כי היא הייתה מנוגדת לדיני המלחמה בים.

רקעעריכה

גנרל בלגראנו הייתה סיירת קלה מסדרת ברוקלין, שנבנתה בארצות הברית והושקה בשנת 1938 תחת השם פניקס. היא הייתה בעלת דחי של 9,575 טון (12,242 טון במעמס מלא) ומהירות של עד 32.5 קשר. היא הייתה משוריינת באופן חלקי וחימושה כלל 15 תותחי 6 אינץ' ותותחים נגד מטוסים. צוותה מנה 1,138 איש.

האונייה שהתה בנמל פרל הארבור במהלך התקפת הפתע היפנית עליו ב-7 בדצמבר 1941 אך לא נפגעה. היא שירתה במהלך מלחמת העולם השנייה בזירת האוקיינוס השקט ועוטרה בתשעה כוכבי קרב. לאחר המלחמה, ב-1946, הוצאה משימוש והועברה לאחסנה.

ב-1951 נמכרה האונייה לארגנטינה יחד עם אונייה נוספת מסוגה. תחילה נקראה 17 באוקטובר. ב-1955 הוסב שמה לגנרל בלגראנו, על שמו של מנואל בלגראנו, מגיבורי מלחמת העצמאות של ארגנטינה. בשנת 1968 הוסף לה חימוש של שתי מערכות טילים ים-אוויר סי-קט מתוצרת בריטניה. כן היה עליה מקום לשני מסוקים.

הטבעת האונייהעריכה

 
מפה מהעיתון קלארין הארגנטינאי, מאי 1982. המספר 1 מציין את מקום טביעת הסיירת

ב-2 באפריל 1982 פלש צבא ארגנטינה בהנהגת החונטה הצבאית לאיי פוקלנד שבשליטת בריטניה, שארגנטינה טענה לריבונות עליהם. בתגובה שיגרה ממשלת בריטניה כוח משימה ימי לעבר האיים. כמו כן הכריזה בריטניה על אזור סגר ימי ברדיוס של 200 מיל ימי מסביב לאיים, והזהירה כי כל כלי שיט של הצי הארגנטינאי שייכנס אליו יהיה חשוף להתקפה מצדה. ב-23 באפריל הבהירה בריטניה במסר שהועבר לארגנטינה דרך שגרירות שווייץ שם כי כל כלי שיט או כלי טיס ארגנטינאי שייראה לבריטים כמהווה איום עליהם יותקף. ב-30 באפריל הכריזה בריטניה כי כל כלי שיט שייכנס לאזור הסגר יהיה חשוף להתקפה, וזאת מבלי לפגוע בזכותה לנקוט על אמצעי נוסף שיהיה דרוש בעיניה לקיום זכותה להגנה עצמית בהתאם לסעיף 51 למגילת האו"ם.

בשלהי אפריל החלה ארגנטינה לתגבר את כוחותיה באיים וסביבם. במסגרת זאת שוגרו לכיוונם שלושה כוחות משימה של הצי. שני כוחות משימה מצפון לאיים התבססו האחד על נושאת מטוסים והאחר על קורבטות חמושות בטילי אקסוסט. בכוח המשימה השלישי נכללו הסיירת גנרל בלגראנו, שתי משחתות ומכלית. ב-29 באפריל התייצב הכוח מדרום לאיים ובסמוך לגבול הדרומי של אזור הסגר הימי שעליו הכריזה בריטניה.

ב-30 באפריל אותרה הסיירת על ידי צוללת התקיפה הגרעינית הבריטית קונקרר (Conqueror). באותה עת היו על סיפונה 1,095 איש בפיקודו של קפטן הקטור בונזו. למחרת פקד אדמירל חואן לומברדו (Juan Lombardo), מפקד זירת האוקיינוס האטלנטי הדרומי של ארגנטינה, על יחידות הצי לערוך למחרת התקפה מסיבית על אוניות הצי הבריטי שסביב איי פוקלנד.

איתור כוח המשימה של הסיירת בלגראנו כמו גם השדר של אדמירל לומברדו הובאו לידיעת ראש הממשלה הבריטית תאצ'ר וקבינט המלחמה שלה. לאחר דיונים החליט הקבינט כי הסיירת היוותה איום על הכוחות הבריטים על אף שנמצאה מחוץ לאזור הסגר הימי. ראש הממשלה החליטה לאחר התייעצות עם הקבינט לקבל את בקשת ראש מטה ההגנה אדמירל טרנס לוין לשנות את הוראות הפתיחה באש ולאשר את תקיפת הסיירת במיקום שבו נמצאה.

ב-2 במאי בשעה 15:57 שיגרה הצוללת קונקרר לעבר הסיירת הארגנטינאית שלושה טורפדות קונבנציונליים, שכל אחד מהם נשא ראש נפץ במשקל של 363 קילוגרם. שניים מהם פגעו באונייה. אחד פגע מעט מאחורי חרטומה וקטע אותו, אך המחיצות הפנימיות האטומות למים באותו חלק החזיקו מעמד ומחסן התחמושת הקדמי של הסיירת לא התפוצץ. הטורפדו השני פגע בגבול שבין הרבע השלישי והרבע הרביעי של האונייה כלפי הירכתיים, חדר לתוכה והתפוצץ בחדר המכונות האחורי. כוח ההתפוצצות פגע בשני חדרי אוכל ובאזור מנוחה של הצוות ולבסוף קרע חור בקוטר של 20 מטר בסיפון האונייה. על פי דיווחים שנאספו לאחר מכן מעריכים כי באזורים אלו נספו בהתפוצצות כ-275 אנשי צוות.

לאחר הפגיעה התמלאה האונייה במהירות בעשן. הפגיעות גם ניתקו את אספקת הכוח החשמלי שלה ולכן לא יכול היה הצוות לשדר קריאת מצוקה. הצוות ירה רקטות איתות וניסה לאותת בפנסים לאוניות הליווי של הסיירת. מים חדרו לתוכה מהירכתיים ולא ניתן היה לשאוב אותם החוצה ללא כוח חשמלי. האונייה החלה לנטות שמאלה ולשקוע בירכתיה. בשעה 16:24 פקד הקברניט בונסו לנטוש את האונייה, והפינוי לסירות ההצלה נעשה ללא פאניקה. הסיירת טבעה בהמשך.

שתי אוניות הליווי של הסיירת היו מרוחקות ממנה ולא זיהו את איתות המצוקה שלה. כאשר הן זיהו כי הסיירת נפגעה כבר ירדה החשכה ומזג האוויר הורע ופיזר את סירות ההצלה. בשלושת הימים הבאים אספו אוניות ארגנטינאיות וצ'ילאניות 772 מאנשי צוות הסיירת. 321 מאנשיה נספו, כמו גם שני אזרחים שנמצאו על סיפונה.

הסיירת הייתה השנייה מבין תשעה כלי שיט ארגנטינאים שהוטבעו במהלך המלחמה.

בעקבות הטבעת הסיירת חזרו אוניות הצי הארגנטינאי לבסיסיהן ולא מילאו תפקיד משמעותי בהמשך הלחימה. הדבר גם אילץ את מטוסי נושאת המטוסים הארגנטינאית לפעול מבסיסים ביבשה, שהיו מרוחקים יותר מאיי פוקלנד. קיצוץ כנפיו של הצי במלחמה גרם לפגיעה של ממש בכוחה ובהשפעתה של החונטה הצבאית. הצוללות הבריטיות מצדן המשיכו לפעול במים שסביב איי פוקלנד, לאסוף מידע מודיעיני, להתריע מפני התקפות אוויר ולאכוף את הסגר על האיים.

האתר שבו הוטבעה הסיירת הוגדר כקבר מלחמתי על ידי חוק שקיבל הקונגרס של ארגנטינה.

המחלוקת על חוקיות ההטבעהעריכה

שאלת החוקיות של הטבעת הסיירת שנויה במחלוקת עד היום.

בריטניה או ארגנטינה לא הכריזו מלחמה באופן רשמי במהלך העימות ביניהן. המשמעות של הכרזת אזור הסגר סביב איי פוקלנד על ידי בריטניה לא הייתה ברורה, שכן מושג זה לא היה מוכר במשפט הים. נראה שהכרזתו נועדה לקצר את משך הזמן הדרוש להכרעה אם כלי שיט שנכנס לתחום הסגר הוא עוין או לא. למרות אי הבהירות של משמעותו המשפטית כובד אזור הסגר על ידי רבים מכלי השיט של מדינות שלא היו צד למלחמה. שאלה נוספת שהייתה שנויה במחלוקת היא האם הסיירת שהוטבעה נמצאה באותו זמן בדרכה לתקיפת הכוחות הבריטים באיי פוקלנד או בדרכה חזרה לבסיסה.

למחרת ההטבעה פרסמה ממשלת ארגנטינה הודעה על הטבעת הסיירת על ידי הצי הבריטי. ההודעה הטעימה שהסיירת הוטבעה בהיותה מחוץ לאזור הסגר הימי שעליו הכריזה בריטניה. ממשלת ארגנטינה הכריזה כי ההטבעה הייתה מעשה של תוקפנות שהיה מנוגד למגילת האו"ם ולהחלטה 502 של מועצת הביטחון של האו"ם. לעומת זאת, מדברים שפורסמו של קצינים בכירים בצי הארנטינאי עולה כי הם הבינו בבירור כי בריטניה עלולה לתקוף כלי שיט וכלי טיס שלהם גם מחוץ לאזור הסגר הימי והבינו את הסיכון שהיה כרוך בכך.

אישים לא מעטים בבריטניה טענו גם הם כי הטבעת הסיירת הייתה שימוש לא מוצדק בכוח לאור מיקומה מחוץ לאזור הסגר הימי. בתוכנית טלוויזיה ב-BBC במאי 1983 התעמתה אזרחית בריטית עם ראש הממשלה תאצ'ר בנוגע להחלטתה לתקוף את הסיירת, וטענה כי ההתקפה סיכלה יוזמה להשכנת שלום בסכסוך על איי פוקלנד של נשיא פרו. תאצ'ר הגנה על ההחלטה להטביע את הסיירת, כשהיא מדגישה את האיום שנשקף ממנה כלפי הכוחות הבריטים.

בדו"ח מ-1994 של משרד ההגנה של ארגנטינה נכתב כי תקיפת הסיירת הייתה אקט מלחמתי חוקי. לעומת זאת, ב-2012 אמרה נשיאת ארגנטינה כריסטינה קירשנר כי הטבעת הסיירת הייתה פשע מלחמה.

בשנת 2000 ניסו קרובים של הימאים שנספו על סיפון הסיירת לתבוע את בריטניה בבית הדין האירופי לזכויות אדם בנימוק שהסיירת הותקפה מחוץ לאזור הסגר הימי שעליו הכריזה בריטניה. בית הדין דחה את התביעה על הסף בנימוק שהיא הוגשה באיחור.

בשנת 2003, חשף הקברניט של הבלגראנו קפטן הקטור בונסו בסרט תיעודי של הנשיונל ג'יאוגרפיק שלא רק שהסיירת לא הייתה בדרך לנסיגה, אלא שפיקדו עליה לתקוף את כוחות הבריטים.[2]


קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ האונייה הראשונה הייתה הפריגטה ההודית קוקרי (Khukri), שהוטבעה על ידי צוללת פקיסטנית ב-1971.
  2. ^ Belgrano crew 'trigger happy', the Guardian, ‏2003-05-25 (באנגלית)