יהדות אירלנד
היהודים באירלנד היוו תמיד מיעוט קטן, ומעולם לא עלו במספרם על כמה אלפים. ההיסטוריה של יהודי אירלנד היא קצרה, מכיוון שהגירה משמעותית לאירלנד החלה רק בשנות השמונים של המאה ה-19. האנטישמיות באירלנד אינה יוצאת דופן בהשוואה למדינות אחרות באירופה, אך גם לא היוו חברה מסבירת פנים ליהודים ולא קלטו את היהודים בהמוניהם. חלק מהיחס העוין ליהודים באירלנד נובע גם מעוינות כלפי מדינת ישראל על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עוינות זאת מתבטאת גם בהצעות חוק אנטי ישראליות שמועלות מדי פעם בפרלמנט האירי.
 | |
| המוזיאון היהודי בדבלין. לשעבר בית כנסת שנוצר מחיבור של כמה דירות מגורים | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| כ-1200 (2020) | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
| דבלין, קורק | |
| שפות | |
| אנגלית, עברית, יידיש, אירית | |
| דת | |
| יהדות |
נכון ל-2016, יש ברפובליקת אירלנד כ-2,557 יהודים, המהווים כ-0.05% מהאוכלוסייה.
תחילת הנוכחות היהודית באי עריכה
עדויות על חיים יהודיים באירלנד הן קדומות ביותר, אך מעולם לא הצליחו היהודים לקבל דריסת רגל של ממש באי, כפי שקיבלו במקומות אחרים באירופה. כבר במאה ה-17 נפתח בית כנסת בעיר דבלין, כפי הנראה בעקבות הסרת האיסור על יהודים לגור באיים הבריטיים, שעליו הכריז אוליבר קרומוול, לאחר שמלך אנגליה אדוארד הראשון גירש את היהודים מאנגליה במאה השלוש עשרה.
מספר משפחות יהודיות הגיעו לאי במהלך השנים שחלפו לאחר מכן, אך נוכחות משמעותית של יהודים באי החלה רק בסמוך לשנת 1880 עת החל זרם של יהודים, ניצולי הפוגרומים בליטא להגיע אל האי, במיוחד אל הערים דבלין וקורק.
המאה העשרים עריכה
פרט ל"חרם לימריק" לא עוררה הקהילה היהודית באירלנד גלי אנטישמיות בולטים, בעיקר עקב היותה אחוז זניח באוכלוסייה. למרות זאת, אנטישמיות סמויה שרתה בה. הסופר ג'יימס ג'ויס השיב לשאלה מדוע בחר ביהודי לדמות הראשית ביצירתו יוליסס, שעלילתו מתרחשת ב-1904:
”בלום יהודי? כן, כי רק זר היה מתאים. יהודים היו זרים בדבלין בעת ההיא. לא הייתה עוינות כלפיהם, אבל בוז היה גם היה, אותו הבוז שאנשים תמיד מראים כלפי הבלתי-ידוע”
אוליבר סנט ג'ון גוגארטי, שהיו חברו של ג'ויס עד שדרכיהם נפרדו, כתב ב-1906 שני מאמרים אנטישמיים חריפים שהתפרסמו בביטאונה של מפלגת "שין פיין", עיתון אירי לאומני בעריכתו של ארתור גריפית'. בין היתר כתב גוגארטי על היהודים:
”אין לו כסף, מכיוון שהוא חי בארץ ענייה, אך הוא יודע למצוץ את המיטב שבה. דמו רווי בתולעים, והוא משמין מרקבון. כבן אמיתי לאביו, הוא סוחט באלף אחוזים... אני יכול להריח יהודי, ומשהו רקוב באירלנד[1]”
בשנים 1915 עד 1936 כיהן יצחק אייזיק הלוי הרצוג כרב באירלנד, 3 שנים כרבה של בלפסט, אחר כך כרבה של דבלין ומשנת 1925 כרבה הראשי של יהדות אירלנד. שם הצליח לסכל את הכרזת השחיטה היהודית כלא חוקית. לאחריו כיהן הרב יעקב שכטר כרבה הראשי של אירלנד. בשנים 1940–1941 כיהן הרב הלל מדליה כרבה הראשי של אירלנד.
גם בשנות השואה לא הרבו היהודים להגיע לאירלנד. מדיניותה הנייטרלית "העצמאית" של ממשלתו של איימון דה ואלירה, גבלה באהדה לאדולף היטלר.[2] על אף שהחוקה האירית משנת 1937 הכירה בחופש הפולחן היהודי, לא הפכה אירלנד לארץ מקלט ליהודים שנסו מאירופה.
בשנות הארבעים הגיעה אוכלוסייתה היהודית של אירלנד לשיא של למעלה מחמשת אלפים איש. מאז הידלדלה האוכלוסייה והלכה, עד שהגיעה בתחילת המאה ה-21 לכ-2,000 איש, מהם כשלוש מאות בצפון אירלנד ובמיוחד בבלפסט.
במהלך מלחמת העולם השנייה הפציצו מפציצים גרמנים את דבלין ופגעו ברובע terenure בו התגוררו מספר רב של יהודים ובבית הכנסת היהודי. לאחר ההפצצה התנצלו הגרמנים בפני אירלנד באומרם שהייתה להם טעות בניווט (ההתנצלות באה מאחר שאירלנד הייתה מדינה נייטרלית במהלך המלחמה).
בדבלין קיים ופועל מוזיאון יהודי אף כי האוכלוסייה היהודית בעיר הידלדלה מאד.
בדבלין קיים בית חב"ד המנוהל בידי משפחה יהודית שגרה שם.
ב-2020 הוציא הסופר טוביה טננבאום את ספרו החמישי "איך לאלף יהודי"? על האנטישמיות בממלכה המאוחדת ובאירלנד. במהלך סיוריו באירלנד חשף טננבאום אנטישמיות סמויה המצויה ברחוב האירי ועוינות כללית כלפי מדינת ישראל על רקע הסכסוך הישראלי - פלסטיני.
יהודים אירים מפורסמים עריכה
היהודי האירי המפורסם ביותר אינו אדם שחי במציאות כי אם דמות ספרותית בדיונית, לאופולד בלום. בלום, גיבורה של יצירת המופת של ג'יימס ג'ויס "יוליסס", לא "היה" יהודי בדתו, כיוון שאימו הייתה נוצרייה, והוא אף הוטבל לנצרות שלוש פעמים. מרבית עלילתו של הספר מתארת יום אחד בחייו של בלום, המשוטט בדבלין ב-16 ביוני 1904. עיריית דבלין הציבה שלט ליד ביתו הבדיוני של בלום בדבלין, ברחוב אקלס 7.
היהודי האירי המפורסם ביותר, אשר חי במציאות, הוא כפי הנראה נשיא מדינת ישראל חיים הרצוג, בנו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, אשר כיהן קודם כרב הראשי של אירלנד, החל משנת 1925.
מספר מחברי הדאל אירן (הפרלמנט האירי) הם יהודים. מרווין טיילור (אנ'), יהודי, שימש כשר העבודה וכשר לשוויון ורפורמה משפטית במספר ממשלות באירלנד בסוף המאה העשרים. בשנות התשעים של המאה העשרים כיהן שופט יהודי בבית המשפט העליון באירלנד. רוברט בריסקו (אנ'), ובנו בן בריסקו (אנ'), יהודים, שימשו כראש העיר דבלין בשנות החמישים ובשנות השמונים של המאה העשרים. בן בריסקו אף שימש כחבר הדאיל. לעיר קורק היה בעבר ראש עיר יהודי.
היהודי האירי הידוע ביותר במאה העשרים ואחת הוא אלן שאטר, המכהן כשר ההגנה והמשפטים של אירלנד החל מ-2011.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ .מקור:Jews in Twentieth-century Ireland ,Dermot Keogh
- ^ כך, לדוגמה, בעקבות התאבדותו של אדולף היטלר כתב דה ואלירה מכתב תנחומים לשגריר הגרמני בדבלין.