היסטוריציזם

היסטוריציזם (מגרמנית: Historizismus) הוא מונח המתייחס לתאוריות של התפתחות תרבותית, הגורסות כי ההתפתחויות ההיסטוריות נובעות זו מזו באופן אורגני, כשלעיתים נלווית להשקפה זו גם הטענה כי ההתפתחויות ההיסטוריות מתפתחות בכיוון מוגדר מסוים, לפי דפוסים מוגדרים או ריתמוס מסוים, או מכוחו של עיקרון מנחה מסוים. ההגות ההיסטוריציסטית החשובה והמשפיעה ביותר נוצרה במאה התשע עשרה, תחילה בכתביו של הגל, ומאוחר יותר אצל קרל מרקס, שהושפע עמוקות מהגל, מהאסכולה ההיסטורית הגרמנית, מההיסטוריציזם האנגלי ומהאסכולה המוסדית בארצות הברית. גרסה חדשה של הגישה ההיסטוריציסטית שעלתה בשנות החמישים ידועה בשם היסטוריציזם חדש. עם המתנגדים המוכרים ביותר לאסכולה נמנים האסכולה האוסטרית בכלכלה וקרל פופר בספרים "דלות ההיסטוריציזם" ו"החברה הפתוחה ואויביה".

ההיסטוריציזם ההגליאני

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ערך מורחב – הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית

התפישה ההיסטורית של הגל, השמה דגש בעיקר על החברה האנושית כיישות חיה וממשית ולא על הפרט, פותחה במספר כיוונים בקרב ההוגי ההגליאניזם. חלק מן ההגליאנים הימניים פיתחו את רעיונותיו של הגל כדרך להצדיק את הייעוד ההיסטורי של המוסדות הלאומיים הקיימים. הם ראו במדינה הפרוסית תחת שלטון בית הוהנצולרן את ההתגלמות המושלמת והאידיאלית של הייעוד ההיסטורי.^{[דרוש מקור]}

ההגליאנים השמאליים, לעומתם, לא קיבלו את הדעה כי הרייך הפרוסי הוא התגלמות האידאה המושלמת וקץ ההיסטוריה. לתפישתם, החברות האנושיות המשיכו להתעצב ולהתפתח באמצעות עימות פנימי וחיצוני בין כוחות חברתיים לקראת יעד עתידי אחר.^{[דרוש מקור]} אחד מהם, קרל מרקס, בנה על בסיס פולמוס עם השיטה ההגליאנית את המטריאליזם ההיסטורי.^{[דרוש מקור]}

התפתחות ההיסטוריציזם

היסטוריציזם וגישות היסטוריציסטיות היו המתודה המובילה בכמה וכמה תחומי חקר חשובים, ובמיוחד באלו שהתפתחותם אירעה בסוף המאה ה-19.

השפעה חשובה הייתה לגישות היסטוריציסטיות על החקר בתחום הכלכלה והסוציולוגיה. גישות כאלו רווחו אצל כלכלנים היסטוריציסטים מוקדמים כמו וילהלם רושר, ברונו הילדברנד או קרל קניס; מאוחרים יותר כמו שמולר, קנאפ, ברנטנו, אנגל, ובוכר; כלכלנים בעלי תפישות סוציאליסטיות שונות כמו מרקס, אנגלס, וגנר, או לָסָל; הוגים היסטוריציסטים מאוחרים יותר כמו ובר, זומברט, ובלן והאסכולה המוסדית, אסכולת קיל ולווה; ונימות דומות באסכולת האנאל ואצל כותבים כמו ברודל ופירן. כותבים אלו נבדלו במובנים רבים זה מזה, אך היו שותפים לכמה תפישות היסטוריציסטיות בסיסיות.

עבור כולם, חקר ההתפתחות ההיסטורי היה חיוני להבנת הכלכלה והחברה ואופן התפתחותה. משותפת לכולם הייתה התפישה כי ההתפתחות החברתית אינה מונעת על ידי פעולות של פרטים, המונעים קודם כל על ידי רצונם בדבר זה או אחר, אלא על ידי כוחות, רעיונות, מצב חומרי או תפישת עולם מסוימת המוטמעת באופן כלשהו בתוכם של פרטים וגם קיימת מחוצה להם. הבעיה העיקרית הדורשת פתרון, לתפישת ההיסטוריציסטים, הייתה איתור מדויק של אותו כוח.

כך, לדוגמה, טען זומברט בחיבורו "קפיטליזם מודרני" משנת 1902 כי הקפיטליזם נולד מאידיאל ההגיון והשליטה בטבע של עידן הנאורות. מאוחר יותר, שינה את טעמו וטען ב"היהודים והכלכלה", המסה האנטישמית הגסה והבוטה, שזכתה לפופולריות רבה, בשנת 1911 כי היהודים הם האחראים להופעת הקפיטליזם. שנתיים אחרי פרסום "היהודים והכלכלה" שינה זומברט את טעמו פעם נוספת וגרס כי התפתחות הקפיטליזם נבעה מהתפתחות המסחר והערים, ואילו כמה שנים אחרי כן נמצא לזומברט גורם שונה: נשים בורגניות שכפו על בעליהן לקנות מתנות יקרות ערך ומיותרות והביאו אותם, מכאן, לאמץ את רוח הרכושנות הקפיטליסטית.

בתחום אחר, אנתרופולוגיה, הוביל פרנץ בועז את תפישת הפרטיקולריזם ההיסטורי , שדחתה את התפישות הרווחות של דרוויניזם חברתי שלפיהן יש רק אופן התפתחות נורמטיבי אחד, ולפיכך עמים הנמצאים בדירוג נמוך יותר על סולם זה נחותים במובן כלשהו מאחרים. בועז גרס כי לפני שניתן יהיה לערוך הכללות כאלו, יש לתעד באופן מדוקדק את ההתפתחות ההיסטורית של כל קבוצה חברתית, כאשר הניתוח של כיוון ההתפתחות צריך לבוא רק לאחר מיפוי ההתרחשות ההיסטורית. מאוחר יותר, פותחו תפישות אלו לסוג של רלטיביזם, שדחה את הרעיון כי יש מכנים משותפים לכל בני האדם, וגרס כי לכל קבוצה חברתית נורמות משלה, שיש לקבלן מן הטעם הפשוט שהתקבלו על דעתה של הקבוצה החברתית.

השפעת התפישות ההיסטוריציסטיות חרגה מתחום האקדמיה והפכה גישה מקובלת בפרסומים היסטוריים, חברתיים, וכלכליים רבים; וכן גם בכתיבה פופולרית יותר כמו בעיונים מטא-היסטוריים וברומנים בדיוניים רבים. החל ברבע האחרון של המאה התשע עשרה ועד מחצית המאה העשרים הייתה גישה היסטוריציסטית לניתוח החברה וההיסטוריה התקן המקובל. רבים מהפרסומים בתחום מדעי החברה התבססו על ההנחה כי גילוי המגמה ההיסטורית יכול להוביל לניבוי ההתפתחות העתידית של החברה.

תחזיותיו של מרקס שתתרחש מהפכה קומוניסטית עולמית באופן בלתי-נמנע – התבדו, וגם רבות מהתאוריות ההיסטוריציסטיות הגזעניות והאנטישמיות – הופרכו, אך הדבר לא ריפה את ידיהם של המחזיקים בגישה זו אלא דחף אותם, כפי שאירע לזומברט, לחפש ביתר שאת אחר המפתח שיאפשר את פענוח הסוד הטמון בהיסטוריה ובעקבותיו, את רזי העתיד. רעיונות כאלו ממשיכים להלך קסם על חוקרים רבים, ומחקרים ברוח היסטוריציסטית ממשיכים להתפרסם על ידי הוגים כסמואל הנטינגטון ("התנגשות הציביליזציות"), פרנסיס פוקויאמה ("קץ ההיסטוריה") ועל ידי הוגים נאו-מרקסיסטים.

ביקורת על ההיסטוריציזם

ביקורת חריפה הוטחה בהיסטוריציזם על ידי פילוסוף המדע קרל פופר, במיוחד בספרו "דלות ההיסטוריציזם" וב"החברה הפתוחה ואויביה". לפי פופר, כל תאוריה המציבה "ניבוי היסטורי" כמטרה עיקרית ומניחה כי ניתן לערוך ניבוי כזה באמצעות חשיפת קצבים, דפוסים, חוקים או מגמות בהיסטוריה אינה אלא מיסטיקה, והניסיונות לפתח תפישה מיסטית או מהותנית זו לכלל מתודה מדעית דינם להסתיים בכל מקרה בסוג של פסבדו מדע, מדענות, או פשוט אמונה דתית המנוסחת בלשון פסבדו-מדעית. ב"ניבוי ונבואה במדעי החברה" טען פופר כי היסטוריציזם במדעי החברה נגזר מ"תאוריית קשר של החברה... השקפה שכל מה שקורה בחברה – כולל דברים שאנשים סולדים מהם בדרך כלל, כמו מלחמה, אבטלה, עוני, מחסור – הוא תוצאה של תכנון ישיר של פרטים או קבוצות רבי עוצמה." בגרסתה המודרנית, סבר פופר, תפישה כזו היא "סקולריזציה של אמונות טפלות.... את האלים באולימפוס אצל הומרוס מחליפים זקני ציון, המונופוליסטים, או הקפיטליסטים או האימפריאליסטים".

מתקפה דומה נגד ההיסטוריציזם, במיוחד בתצורה המרקסיסטית שלו, ערך פרידריך האייק בספרו "הדרך לשעבוד". האייק קבל בספר על אימוץ גישות היסטוריציסטיות וניבוי היסטוריציסטי שאין לו למעשה בסיס במציאות. מתקפה חריפה יותר ערך לודוויג פון מיזס, שהצביע בספרו "פעולה אנושית" על כך שההיסטוריציזם הוא תוצר של "פולי-לוגיזם", תאוריה הגורסת כי המבנה הלוגי של המוח האנושי משתנה בהתאם לחלוקה מסוימת של המין האנושי, וכתוצאה מכך הרעיונות והלוגיקה של בני האדם שונים אף הם בהתאם למיונים השונים של בני האדם. לפי מיזס, הפעולה האנושית מוּנעת מכוח יסודות מסוימים המשותפים לכל פעולה אנושית, ופעולתם של אלים, של רוח התקופה או של גורמים אפמרליים יותר גם מונחת מראש כקיימת וגם מוצעת כהסבר להתרחשות, אף על פי שאינה מתבקשת.

הביקורת שמתחו על ההיסטוריציזם פופר, האייק, מיזס ואחרים אינה דוחה את הרעיון שישנן התפתחויות ומגמות שניתן לאתרן כהתפתחויות היסטוריות או חברתיות, אלא רק את הרעיון שהתפתחויות ומגמות כאלו יכולות להתקיים במנותק ואף במנוגד מהשאיפות ומהפעולות הקונקרטיות של הפרטים בחברה. לדוגמה, אם ייטען כי הורדת מחירי המכוניות הביאה להתגברות במגמה לרכישת מכוניות, או לשימוש רב יותר במכוניות, לא תהיה זו טענה היסטוריציסטית. לעומת זאת, טענה שהורדת מחירי המכוניות הביאה להתגברות ברדיפת הבצע והראוותנות תיחשב היסטוריציסטית, משום שהיא מניחה כי שינוי בתנאים החיצוניים מוביל בהכרח לשינוי בשאיפות הבסיסיות של האדם.

ראו גם

• הרצאות על תולדות הפילוסופיה
• עקרון הפיצה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריציזם בוויקישיתוף