הגליאנים שמאליים

הגליאנים שמאליים (בגרמנית: Linkshegelianer) או הגליאנים צעירים (Junghegelianer), או השמאל ההגליאני (die Hegelsche Linke), היו קבוצה של אינטלקטואלים, סופרים ופילוסופים גרמנים פוסט-הגליאנים, שפעלה לאחר מותו של גאורג וילהלם פרידריך הגל, והעניקו להגותו פרשנות מהפכנית, שהובילה לתמיכה באתאיזם ובדמוקרטיה ליברלית. בין ההגליאנים השמאליים נמנים: ברונו באואר, ארנולד רוגה, דוד שטראוס, לודוויג פוירבך, מקס שטירנר, משה הס,^[1] קרל מרקס ופרידריך אנגלס, ויש המחשיבים גם את היינריך היינה.^[2]^[3]

ההגליאנים השמאלים התבססו על הרעיון ההגליאני שהתכלית ההיסטוריה היא החירות והתבונה, ובשל כך המשיכו להעלות ביקורת רדיקלית כלפי מה שתפסו כגורמים העוינים אותן - תחילה בביקורות הדת ולאחר מכן על הפוליטיקה הפרוסית. הגותם מוצבת כניגוד ל"הגליאנים ימניים" (או "הגליאנים מבוגרים") שהיו שמרניים אנטי-אוטופיים, שפירשו את מושג "קץ ההיסטוריה" של הגל כאמירה לפיה המציאות הנוכחית היא כבר תבונית ושלמה. בשנות השלושים והארבעים של המאה התשעה עשרה קבוצה של הגליאנים שמאליים הידועה כ"החופשיים" (Die Freien) נפגשה תכופות לדיון בבר בשם "היפלס וויינסטוב" בפרידריכשטראס, ברלין. הביקורת הרדיקלית והדיונים העזים של ההגליאנים הצעירים נתנו השראה להתפתחותם של אתאיזם, הומניזם, קומוניזם, אנרכיזם ואגואיזם.

מבין ההגליאנים השמאליים, כמעט אף אחד לא זיהה את עצמו כהגליאני, ורבים מהם דחו בפומבי או תקפו את המורשת של הפילוסופיה של הגל, לרבות מרקס ואנגלס ב"האידאולוגיה הגרמנית". אף על פי כן, אין חולק כי הושפעו רבות מהגותו.

פרשנות "המשפט הכפול" משמאל ומימין עריכה

מה שהוא תבוני הוא ממשי
ומה שהוא ממשי הוא תבוני

המקור בגרמנית

„Was vernünftig ist, das ist wirklich; und was wirklich ist, das ist vernünftig.“

— הגל, קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט, הוצאת שלם, ירושלים, התשע"א 2011, עמ' 13

"הגל עם סטודנטים" (1828) תחריט מאת פרנץ קוגלר (אנ')

ניתן להבין את ההבחנה בין הגליאנים שמאליים להגליאניים ימיניים דרך הפשרנויות השונות לאחד הביטויים השנויים ביותר במחלוקת של הגל, מתוך המבוא לקווי יסוד לפילוסופיה של המשפט: "מה שהוא תבוני הוא ממשי, ומה שהוא ממשי הוא תבוני" המכונה במחקר "המשפט הכפול". פירושו הפשוט לכאורה של ה"משפט הכפול", הוא שמתקיימת שקילות לוגית בין מה שהוא תבוני לְמה שהוא ממשי ובין מה שהוא ממשי למה שהוא תבוני. כשהמשפט הופיע בספר שנושאו הוא "אידאת המדינה", הוא נתפס ככניעה ואף כתבוסתנות למול כוחה של המציאות הפוליטית בפרוסיה. הגל עצמו לא הבין את "המשפט הכפול" כפשוטו וסבר שקיים הבדל אונטולוגי בין קיום (Existenz) גרידא ובין ממשות בפועל (Wirklichkeit). וכן, בסעיף השישי של ההקדמה לאנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים, אמר במפורש שיש לפרש את אמרתו לאור ההבחנות האונטולוגיות שלו בין אופנים שונים של קיום, שכל אחד מהם מממש תוכן תבוני במידה שונה. שלמה אבינרי מזכיר את עדותו של הייניך היינה, "גם הוא הגליאני צעיר, מספר בזיכרונותיו כי כאשר שמע את הגל מבטא את צמד המשפטים המורכב הזה, פנה אליו לאחר השיעור ושאל אותו מה פירושם של דברים: האם כל מה שהוא מציאותי הוא באמת תבוני? הגל השיב שכוונתו לכך כי מה שהוא תבוני 'בסופו של דבר יש לו הכוח לממש את עצמו'".^[3]

עם זאת, השימוש ב"משפט הכפול" המפורסם של הגל, שימש כאמצעי להבחנה בין ממשיכיו השמרנים לממשיכיו הליברלים, או בשמם האחר — ההגליאנים הימניים וההגליאנים השמאליים. השמרנים אימצו את חלקו השני של המשפט, "מה שממשי הוא תבוני", וזיהו את המציאות הפוליטית הקיימת עם מה שראוי שיהיה. הליברלים הזדהו עם חלקו הראשון, "מה שתבוני הוא ממשי", וייעדו לו תפקיד מהפכני — לתבוע לשנות את המציאות הקיימת, הנעדרת תבוניות, ולהפכה לתבונית.^[4]

המשטר הפרוסי אמנם סיפק שירותים אזרחיים וסוציאליים נרחבים, אוניברסיטאות טובות, תעסוקה גבוהה ותיעוש מסוים, אך הוא דורג כנחשל למדי מבחינה פוליטית בהשוואה למונרכיות החוקתיות הליברליות יותר של צרפת ובריטניה. ההגליאנים הצעירים הסתמכו הן על הזיהוי של הגל של התבונה והחירות ככוחות המנחים של ההיסטוריה, והן על הרעיון שלו ש'הרוח' גברה על כל מה שמתנגד לתבונה ולחופש. הם רצו להתגבר על הדוגמות הדתיות והסמכותנות הפוליטית באותה תקופה.

הקבוצות לא היו מאוחדות או ולא הזדהו עם התוויות 'ימין' ו'שמאל'. המונח 'הגליאני ימני', למשל, מעולם לא שימש בפועל את אלו שאליהם הוא יוחס מאוחר יותר, יורשיו הישירים של הגל באוניברסיטת הומבולדט בברלין. (המונח "הגליאני ימני" שימש לראשונה את דייוויד שטראוס כדי לתאר את ברונו באואר, שלמעשה נחשב ל"הגליאני שמאלי")

החלוקה ל"צעירים" או "מבוגרים" קשורה בקרבה להגל האיש. ה"מבוגרים" היו לרוב תלמידיו הישירים, ואילו ה"צעירים" היו ברוב המקרים תלמידי תלמידיו. חלוקה זו לוקה בחסר, שכן כמה מתלמידיו הישירים כמו אדוארד גנז והיינריך היינה החזיקו בעמדות ליברליות.

היסטוריה של הקבוצה עריכה

השיח הציבורי הסוער שיצר חיבורו של דוד שטראוס "חיי ישו" ב-1835 היה שהביאה לראשונה למודעות את קיומם ה"הגליאנים הצעירים" כקבוצה התייחסות מובחנת. יחסם לדת הוא שיצר את ההבדל בין ממשיכי הגל "משמאל" לממשיכיו מ"ימין" מאז ואילך (אוגוסט צ'ישקובסקי (אנ')הוא יוצא מהכלל). חרף הצנזורה והיעדר חופש הביטוי הפוליטי בפרוסיה באותה תקופה, המלך פרידריך וילהלם השלישי, אפשר לבטא כמעט כל דבר על דת כל עוד היה ציות מעשי למיזוגו הכפוי של קלוויניזם ולותרניות והפצת הפרוטסטנטיות באזורים קתולים (בהשפעת שר הדת, הבריאות והחינוך, קרל זיגמונד פרנץ (אנ') שהיה נאור באופן יחסי).^[5] לכן, בתחילה להגליאנים השמאליים היה קל יותר להפנות את עיקר הביקורתיות שלהם כלפי הדת ולא לפוליטיקה.

הקבוצה התגבשה בין היתר סביב כתב העת Hallische Jahrbücher (השנתונים הַאלֶתִיים) ‏שפורסם בין השנים 1838–1841 ושלימים נקרא Deutsche Jahrbücher (השנתונים הגרמניים) בין השנים 1841–1843. כתב העת נערך על ידי ארנולד רוגה ותרומו לו רבים מההגליאנים השמאליים האחרים (ובראשיתו, מהגליאנים ימניים). כתב העת תקף את הקתוליות והפרוטסטנטיות-האורתודוקסית, אך בתחילה היה מוגבל בביקורת הפוליטית, ונקט בעמדה שפרוסיה היא התגלמות התבונה ההיסטורית, שדרשה ממנה להתפתח באמצעות רפורמה שלווה לעבר מדינה בורגנית שוויונית עם מונרכיה חוקתית, דת פרוטסטנטית וחופש הביטוי.

גרעין נוסף של הקבוצה ההגליאנית הצעירה היה "מועדון הרופאים בברלין", שנודע מאוחר יותר בשם "החופשיים" (Die Freien), אגודה של אינטלקטואלים שנוסדה ב-1837 ובהנהגת ברונו באואר, שהיה תלמיד ישיר של הגל, וכתב את החיבורים האנטי-נוצריים ביותר בגרמניה באותה העת.^[6]הקבוצה התגבשה באוניברסיטת הומבולדט והתאספו לדיון לא רשמי במשך תקופה של כמה שנים. בין המשתתפים היו מקס שטירנר, ארנולד רוגה, פרידריך אנגלס וקארל מרקס. אף על פי שלא ידוע הרבה על הקבוצה, נראה שהיא הייתה מכוננת עבור מרקס ואנגלס (שכתבו את "המניפסט הקומוניסטי", ואת "האידאולוגיה הגרמנית" זמן קצר לאחר המעורבות) ועבור שטירנר (שכתב את "האגו ועצמו" בערך באותו זמן). כתוצאה מכך, ההשפעה הכוללת של הקבוצה על המחשבה הפוליטית המודרנית יכולה להיחשב מונומנטלית. כפי שמראה קריקטורה של אנגלס (בראש הערך), בפגישותיהם השתתפו לעיתים גם אנשים לא מוכרים, שחלקם היו למעשה "סמויים", שדיווחו על פעילותם לרשויות מטעם הצנזורה תחת תקנות קרלסבאד (שבוטלו רק ב-1848). חברי "החופשיים" החזיקו בדעות שונות ונפגשו לצורך דיון. הם לא ייצגו השקפה פוליטית או אידאולוגית מאוחדת, אם כי רובם נתפסו לאחר מכן כ"הגליאנים השמאליים". על פי הביוגרפיה של ג'ון הנרי מקאי על מקס שטירנר, הם היו ידועים בשימוש בשפה גסה, ובשלב מסוים גרמו לכך שארנולד רוגה הדך בהם לפני שיצא בסערה. על פי הדיווחים, היו נשים רבות מעורבות בקבוצה, אם כי מידע שרד רק עבור אשתו השנייה של שטירנר, מארי דנהרדט (אנ').

ההקצנה והפוליטיזציה של הקבוצה התרחשו כאשר המלך החדש, פרידריך ויליאם הרביעי, שבו תלו הגליאנים השמאליים את תקוותיהם לרפורמה פוליטית, עלה לשלטון ב-1840 וצמצם את החופש הפוליטי ואת הסובלנות הדתית יותר מבעבר. בפילוסופיה ההקצנה לבשה צורה של פריצת משנתו של הגל בדבר המדינה הפרוסית כהגשמת ההיסטוריה. בביקורת הדת ההקצנה התבטאה בדחייתה המוחלטת, אפילו בצורתה הפנתיאיסטית, ואימוץ מלא של אתאיזם (בהנהגת באואר ופוירבך). בפוליטיקה נטשו ההגליאנים השמאליים חלקים נרחבים מהתיאוריה הפוליטית של הגל ופנו ברובם לרפובליקניזם - יוצאי הדופן היו משה הס, שעירב את הגליאניזם עם קומוניזם, ומרקס ואנגלס. בכל התחומים הללו, שינוי מרכזי היה אימוץ רעיונות מסוימים של יוהאן גוטליב פיכטה, במיוחד התפיסה שההתעלות העצמית של העולם על ידי האדם היא אפשרות וחובה, אך כזו שלעולם לא תוכל להתממש באופן סופי.

אף על פי שהם הפיצו רעיונות דמוקרטיים בכל רחבי גרמניה במידה מסוימת, המאמצים האינטלקטואלים של ההגליאנים הצעירים לא הצליחו להתחבר או לעורר שום תנועה חברתית רחבה יותר, וכאשר דוכא כתב העת Deutsche Jahrbücher ב-1843 הקבוצה החלה להתפורר.

חברים בולטים עריכה

לודוויג פוירבך עריכה

לודוויג פוירבך

ערך מורחב – לודוויג פוירבך

לודוויג פוירבך תיאר את הפרופיל הפסיכולוגי של המאמין בחיבורו "מהות הנצרות" (Das Wesen des Christentums). הוא טוען שלמאמין מוצגת דוקטרינה המעודדת השלכה של פנטזיות על העולם. מאמינים מעודדים להאמין בניסים, ולעשות אידיאליזציה של כל חולשותיהם על ידי דמיון אל כל יכול, יודע כל, אלמוות המייצג את האנטיתזה של כל הפגמים והחסרונות האנושיים.

פיירבך גם הפנה את ביקורתו על הדת נגד הפילוסופיה של הגל עצמה, ובמיוחד נגד האידיאליזם שלו, והאשים את הפילוסופיה הספקולטיבית בעשיית אותה טעות כמו התאולוגיה: היא מקדמת את האינסופי על פני הסופי, את המחשבה על פני החושי, את המופשט על פני הקונקרטי. וכך מסתיים כאידיאליזם פנלוגיסטי שמציב את המהות מעל הקיום. ההתקפה הנומינליסטית הזו על הגל השפיעה מאוד, ומסמנת את תחילתה של התרחקות מאידיאליזם לעבר מטפיזיקה מטריאליסטית חדשה, שכן ההשקפה הפילוסופית השלטת חדלה להיות ספקולטיבית והפכה לאנתרופולוגית ונטורליסטית.^[7]

דוד שטראוס עריכה

ערך מורחב – דוד שטראוס

דוד שטראוס

דוד שטראוס כתב את "חיי ישו" (Das Leben Jesu) ב-1835, שבו טען תוך השענות על השיטה הגליאנית, הן נגד המרכיבים העל-טבעיים של הבשורה והן נגד הרעיון שהכנסייה הנוצרית היא הכנסייה הנוצרית. הנושא היחיד של האמת המוחלטת. הוא האמין שסיפורי הבשורה הם תגובות מיתיים למצב בו נקלעה הקהילה היהודית באותה תקופה. הרעיון ש'היגיון האינסופי' או 'המוחלט' (כלומר מושגים הגליאניים של אלוהים באופן כללי) יכולים להתגלם בתוך יצור אנושי סופי היה אבסורדי במיוחד. יתרה מכך, תורתו המקורית של ישו, שנועדה לסייע לעניים ולנדכאים, סוטה אט אט ונגזלה על ידי הממסד כדי לתמרן ולדכא את אוכלוסיות העולם על ידי הבטחת פרס בחיים שלאחר המוות אם יימנעו ממרד נגד הכוחות שיש בחיים האלה.

שטראוס לא קיבל את טענותיו של הגל בדבר ההיסטוריות הנוצרית תוך ויתור על כל בסיס היסטורי לנצרות לטובת דה-מיתיזציה שלה, וטען כי יש להבין את הסיפורים המצויים בביבליה כמיתוסים "שנבנו לא על ידי יחידים, אלא על ידי הקהילות הנוצריות הקדומות ביותר בתגובה לציווים של ישו ולמסורת המשיחית שהם ירשו מהברית הישנה".^[8]

ברונו באואר עריכה

ערך מורחב – ברונו באואר

ברונו באואר

ברונו באואר הרחיק לכת וטען שכל הסיפור של ישו הוא מיתוס שהנצרות לא רק חסרת בסיס היסטורית, אלא שהיא גם לא הגיונית ומחסום להתקדמות. הוא לא מצא תיעוד של מישהו בשם "ישוע מנצרת" ברישומים רומיים שהיו אז. (ציטוטים כאלה קיימים למעשה, בעיקר אצל ההיסטוריון הרומי טקיטוס ואצל יוסף בן מתתיהו). באואר טען שכמעט כל הדמויות ההיסטוריות הבולטות בעת העתיקה מוזכרות ביצירות אחרות (לדוגמה: כשאריסטופנס לעג לסוקרטס ב"העננים"), אך מכיוון שלא הצליח למצוא אזכורים כאלה לישו, הוא טען שסביר להניח שכל סיפורו של ישו היה מפוברק.

אדגר באואר עריכה

אדגר באואר (אנ'), היה אחיו הצעיר של ברונו באואר. לפי לורנס ס. סטפלביץ', אדגר באואר היה האנרכיסטי ביותר מבין ההגליאנים הצעירים, וניתן להבחין, בכתביו המוקדמים בהצדקה התאורטית של טרור פוליטי.^[9]

ארנולד רוגה עריכה

ארנולד רוגה

כתומך של איחוד גרמניה החופשית, ארנולד רוגה היה שותף לאמונתו של הגל שההיסטוריה מתקדמת לקראת מימוש החירות, וכי החירות הממשית והתבונית מושגת במדינה. במקביל ביקר את הגל על כך שנתן פרשנות להיסטוריה סגורה לעתיד, במובן זה שלא הותיר גי מקום לחידוש.^[10]

אוגוסט פון צ'ישקובסקי עריכה

פון צ'ישקובסקי

אוגוסט צ'ישקובסקי (אנ') התמקד בהשקפתו של הגל על ההיסטוריה העולמית ושיפר אותה כדי להתאים טוב יותר את הפילוסופיה ההגליאנית עצמה על ידי חלוקתה לעבר, הווה ועתיד. בפרולגומנה להיסטוריוסופיה שלו טוען צ'ישובסקי שעברנו מאמנות (העבר), שהייתה שלב של התבוננות במציאות, לפילוסופיה (הווה), שהיא התבוננות באידיאל, וכי מאז הפילוסופיה של הגל הייתה סיכום ושלמות הפילוסופיה, זמנה של הפילוסופיה הגיע, והגיע הזמן לעידן חדש - עידן הפעולה.^[11]

קרל נאוורק עריכה

קרל נאוורק (אנ') היה מזרחן גרמני, תאולוג ומרצה לפילוסופיה הגליאנית בברלין שאיבד את רישיון ההוראה שלו יחד עם ברונו באואר ב-1842.^[12]

מקס שטירנר עריכה

ערך מורחב – מקס שטירנר

מקס שטירנר

מקס שטירנר היה מתרועע מדי פעם עם ההגליאנים הצעירים, אבל החזיק בדעות הפוכות לרבות מהוגי התנועה, להם לעג באופן סאטירי במגנום אופוס הנומינליסטי שלו "האגו ועצמו" (Der Einzige und Sein Eigentum) משנת 1845.

משה הס עריכה

משה הס

ערך מורחב – משה הס

הס הושפע מפון צ'ישקובסקי ומפיתוח מימד העתיד במחשבה הפילוסופית באמצעות הגל. הס העמיד רעינות ששילבו בין מימד העתיד והפרקסיס החברתי המכוונות אליו במרכז הגותו המפכנית. הס הציע תביעה רדיקלית למהפכה חברתית שדוחה את הבורגנות כעומדת בניגות לאוניברסליות ההגליאנית. במרכז הגותו של הס עמד תיקון עולם במלכות הגל. מרקס כינה את הס "הרבי הקומוניסטי שלי" ושניהם השתתפו בעריכת העיתון הרייני הרדיקלי, לפני שהפך לשותפו של אנגלס.^[13]

קרל מרקס ופרידריך אנגלס עריכה

מרקס ואנגלס

ערכים מורחבים – קרל מרקס, פרידריך אנגלס

קרל מרקס אהד תחילה את אסטרטגית ההגליאינים השמאליים של תקיפת הנצרות כדי לערער את הממסד הפרוסי, אך מאוחר יותר גיבש רעיונות שונים ונפרדים מהם, ותקף את דעותיהם בחיבוריו, כמו "האידאולוגיה הגרמנית". מרקס הגיע למסקנה שדת היא לא הבסיס לכוחו של הממסד, אלא רק סימפטום למחלה שהיא הבעלות הפרטים על הון - תהליכים המשתמשים בטכנולוגיות, קרקעות, כסף ובעיקר כוח עבודה אנושי ליצירת ערך עודף נמצאים בלב כוחו של הממסד.^[14] מרקס ואנגלס, החשיבו את הדת כמרכיב ממבנה העל האידאולוגי של החברות, ודרך מחשבה קדם-רציונלית, שבכל זאת נוהלה על ידי האליטות השלטות כדי לטשטש את היחסים החברתיים לרבות הבסיס האמיתי של כוח פוליטי. במובן אחרון זה, תוארה הדת "אופיום להמונים", כתרופה למחלה שהדת היא הסימפטום שלה.^[15]

כמו כן, מרקס הבוגר לא קיבל את הרעיון ההגליאני שהמדינה היא מקום מושבה של האוניברסליות והרציונליות, כלומר שהיא רציונלית מטבעה; ושמה לה למטרה להוכיח שההבדל בין החברה האזרחית, ושהיא התחום שבו מתנהל אינטרס הפרט בניגוד לאינטרסים של אחרים לבין המדינה, שבה מתעלות קונפליקטים כאלה. לפי מרקס, הפרולטריון למעשה מבטל הבדלים כאלה והוא למעשה המעמד האוניברסלי, בשונה מהבירוקרטיה, בהשקפה הבורגנית של הגל.

אחרים עריכה

היינריך היינה עריכה

היינריך היינה

ערך מורחב – היינריך היינה

היינריך היינה היה תלמיד ישיר של הגל, לכן מבחינת חלוקת הדורות הוא איננו נחשב להגליאני "צעיר". עם זאת, בתקופת הפעילות של ההגליאנים השמאליים ביטא את עמדותיהם, והיווה חוליה מקשרת בין הגותו של הגל לזו של ידידו הצעיר מרקס (שהיה בן 13 כאשר נפטר הגל).

בטינה פון ארנים עריכה

ערך מורחב – בטינה פון ארנים

בטינה פון ארנים

הסופרת הגרמנייה בטינה פון ארנים הייתה מעורה עם חוג ההגליאנים השמאליים, ויש המונים אותה עם חברי הקבוצה.^[16]

מורשת עריכה

דאדלי נואלס (אנ') טוען שההגליאנים הצעירים חילונו את רעיון הרוח (Geist) של הגל, והסירו את הקשר הדתי. הפילוסופיה המתקבלת מחליפה בסופו של דבר את הרוח כסובייקט של ההיסטוריה בזו של האדם.^[17]

ראו גם עריכה

גרמניה הצעירה

לקריאות נוספות עריכה

Rae, John. "The Socialism of Karl Marx and the Young Hegelians," The Contemporary Review, Vol. XL, July/December, 1881.

קישורים חיצוניים עריכה

Young Hegelians a brief account by Paul Blackledge from Socialist Review (באנגלית)
The Young Hegelians (באנגלית)
Berlin: The Red Room and White Beer by Robert James Hellman (באנגלית)
Marx, the Young Hegelians, and the Origins of Radical Social Theory by Warren Breckman (באנגלית)

הערות שוליים עריכה

^ שלמה אבינרי, "הס: סוציאליזם ולאומיות כביקורת החברה הבורגנית", הרעיון הציוני לגווניו - פרקים בתולדות המחשבה הלאומית היהודית, תל אביב: 1980, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, עמ' 49
^ צבי טאובר, "מושגי דיכוי ושיחרור בכתביו של היינריך היינה" (1983), באתר הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי | אוניברסיטת ת"א
^ ¹ ² שלמה אבינרי, חוזה המדינה המודרנית, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2011
^ "מבוא מאת פיני איפרגן" בתוך: הגל, קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט עורך פיני איפרגן, תרגום גדי גולדברג, הוצאת שלם, ירושלים, התשע"א 2011, עמ' נא
^ Stedman-Jones, Gareth, introduction to Marx and Engels, The Communist Manifesto, Penguin Classics, 2002
^ Kolakowski, Leszek, Main currents of Marxism: the founders, the golden age, the breakdown, Norton, 2005.
^ רוברט סטרן, "הגליאניזם", באתר האנציקלופדיה לפילוסופיה של ראוטלדג' (באנגלית)
^ Nola, Robert. The Young Hegelians, Feuerbach, and Marx in Routledge History of Philosophy Vol. 6 - The Age of German Idealism. p. 291.
^ Stepelevich, Lawrence S. (1983). The Young Hegelians: An Anthology. Cambridge
^ Copleston, Frederick (A History of Philosophy, volume VII, p. 301)
^ www.nonserviam.com
^ Toews, John (Becoming Historical – Cultural Reformation and Public Memory in Nineteenth-Century Berlin)
^ שלמה אבינרי, "הס: סוציאליזם ולאומיות כביקורת החברה הבורגנית", הרעיון הציוני לגוָניו: פרקים בתולדות המחשבה הלאומית היהודית, תל אביב: ספרית אפקים הוצאת עם עובד, הדפסה שישית תשנ"ט 1999, עמ' 48
^ Marx, K. 1967. Capital: A critical analysis of capitalist production. ed. F. Engels. New York.
^ Marx, K. 1976. Introduction to A Contribution to the Critique of Hegel’s Philosophy of Right. Collected Works, v. 3. New York.
^ Genealogies of Modernity — The Forgotten Young Hegelian, Genealogies of Modernity (באנגלית אמריקאית)
^ Knowles, Dudley (2002). Routledge Philosophy Guidebook to Hegel and the Philosophy of Right. London and New York: Routledge. p. 19. ISBN 0415165784.

[1] שלמה אבינרי, "הס: סוציאליזם ולאומיות כביקורת החברה הבורגנית", הרעיון הציוני לגווניו - פרקים בתולדות המחשבה הלאומית היהודית, תל אביב: 1980, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, עמ' 49

[2] צבי טאובר, "מושגי דיכוי ושיחרור בכתביו של היינריך היינה" (1983), באתר הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי | אוניברסיטת ת"א

[אבינרי-3] ¹ ² שלמה אבינרי, חוזה המדינה המודרנית, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2011

[4] "מבוא מאת פיני איפרגן" בתוך: הגל, קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט עורך פיני איפרגן, תרגום גדי גולדברג, הוצאת שלם, ירושלים, התשע"א 2011, עמ' נא

[Stedman-Jones-5] Stedman-Jones, Gareth, introduction to Marx and Engels, The Communist Manifesto, Penguin Classics, 2002

[Kolakowski-6] Kolakowski, Leszek, Main currents of Marxism: the founders, the golden age, the breakdown, Norton, 2005.

[:0-7] רוברט סטרן, "הגליאניזם", באתר האנציקלופדיה לפילוסופיה של ראוטלדג' (באנגלית)

[8] Nola, Robert. The Young Hegelians, Feuerbach, and Marx in Routledge History of Philosophy Vol. 6 - The Age of German Idealism. p. 291.

[9] Stepelevich, Lawrence S. (1983). The Young Hegelians: An Anthology. Cambridge

[ruge-10] Copleston, Frederick (A History of Philosophy, volume VII, p. 301)

[11] www.nonserviam.com

[karl-12] Toews, John (Becoming Historical – Cultural Reformation and Public Memory in Nineteenth-Century Berlin)

[13] שלמה אבינרי, "הס: סוציאליזם ולאומיות כביקורת החברה הבורגנית", הרעיון הציוני לגוָניו: פרקים בתולדות המחשבה הלאומית היהודית, תל אביב: ספרית אפקים הוצאת עם עובד, הדפסה שישית תשנ"ט 1999, עמ' 48

[14] Marx, K. 1967. Capital: A critical analysis of capitalist production. ed. F. Engels. New York.

[15] Marx, K. 1976. Introduction to A Contribution to the Critique of Hegel’s Philosophy of Right. Collected Works, v. 3. New York.

[16] Genealogies of Modernity — The Forgotten Young Hegelian, Genealogies of Modernity (באנגלית אמריקאית)

[17] Knowles, Dudley (2002). Routledge Philosophy Guidebook to Hegel and the Philosophy of Right. London and New York: Routledge. p. 19. ISBN 0415165784.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]