המאורעות

בתולדות היישוב העברי בארץ ישראל, המאורעות הוא כינוי שניתן לסדרה של התקפות של ערביי ארץ ישראל על תושביה היהודים. המאורעות כונו על שם השנה (בלוח העברי) שבה התרחשו.

הפוגרום בבית המדרש של ישיבת תורת חיים במאורעות תר"פ.
רשימת הנפצעים הראשונים במאורעות תר"פ
לוח זיכרון שהציבה המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל על "בית החלוץ" ברחוב יפת 34 ביפו לזכר 14 הנרצחים בבית זה בפרעות תרפ"א
הר-טוב עולה באש במאורעות תרפ"ט
מודעת אבל בעיתון דבר, כ"ז באב, 2 בספטמבר
הלווית הרוגי מאורעות 1936 בגבעת עדה, מסע ההלוויה עובר בסמטה בין בית אפרתי לבית הכנסת המרכזי

לפני מאורעות תר"פעריכה

אומנם אלימות קשה כלפי יהודים בארץ ישראל התרחשה גם בעבר, לדוגמה הפרעות שהתרחשו בצפת ב-1834[א], על רקע תמורה מדינית, במהלך ניסיון מרידה של ערבים תושבי הארץ בשלטון החדש של מוחמד עלי. ברם תולדות היישוב העברי על מאפייניו מתחילות בהיסטוריוסופיה הרווחת רק ברבע האחרון של המאה ה-19.

מאז מעת לעת נרצחו יהודים במסגרת פעולות איבה או בעת שניסו להגן על עצמם מפני שוד ואלימות. למעשה רשימת נפגעי פעולות האיבה שמונה מדינת ישראל, מתחילה בשנת 1851[1] עם ההתנקשות באברהם שלמה זלמן צורף[ב], ורשימת חללי מערכות ישראל מתחילה בשנת 1873 עם נפילתו של אהרון הרשלר, תושב שכונת משכנות שאננים ואחד משומריה, שנהרג בעת שהניס פורעים ערבים שתקפו את השכונה[2]. המאפיין של התאריכים הנ"ל הוא התמורה בחידוש וצמיחת היישוב היהודי בארץ ישראל כפי שהחלה לבוא לידי ביטוי בתקופת היציאה מהחומות בשנת 1860 בירושלים ובערים נוספות[ג].

מאורעות בקנה מידה קטן החלו כבר בשנת 1886 עת הותקפה המושבה הצעירה פתח תקווה על ידי ערביי יהודייה.

התנגשות אלימה נוספת הייתה במאורעות יפו (פורים תרס"ח) ב-1908 ואחריהם באו סדרת מאורעות תר"פ (19191920), שהתרחשו תחת שלטון המנדט הבריטי.

מאורעות תר"פעריכה

  ערכים מורחבים – מאורעות תל חי, מאורעות תר"פ

בשנת תר"פ (1920) התרחש גל של התקפות על יישובים יהודיים בגליל ועל שכונות יהודיות בירושלים, שכונה 'מאורעות תר"פ'. באצבע הגליל, ליד הגבול שבין שטח הכיבוש הבריטי לשטח הכיבוש הצרפתי, לחמו הערבים נגד הצרפתים והתקיפו גם את היישובים מטולה, איילת השחר, דגניה ב' ותל חי. בקרב תל חי נפלו יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו. בירושלים הותקפו שכונות יהודיות. שישה יהודים נהרגו וכמאתיים נפצעו. רכוש רב נבזז. בתי כנסת נשרפו. הבריטים הטילו את האשמה על היהודים. נאסרו 19 ממפקדי "ההגנה", בראשם זאב ז'בוטינסקי, ונשפטו לשנת מאסר. בתקופה זו נהרגו כ-30 איש, רבים נפצעו, רכוש ומקומות נפגעו וננטשו.

מאורעות תרפ"אעריכה

  ערך מורחב – מאורעות תרפ"א

ההתקפה הערבית המזוינת הראשונה בתקופת המנדט הבריטי על היישוב כולו. במאורעות שאירעו במהלך חודש מאי 1921 הותקפו שכונות יהודיות בגבול תל אביב-יפו, פתח תקווה, מקוה ישראל ויישובים נוספים. במאורעות נרצחו עשרות יהודים ורבים נפצעו. בין הנרצחים הסופר יוסף חיים ברנר.

מאורעות ב' בנובמבר תרפ"בעריכה

מאורעות ב' בנובמבר תרפ"ב, התרחשו ב-2 בנובמבר 1921, וכללו אלימות של ערביי ארץ ישראל כלפי יהודים בירושלים במחאה על הצהרת בלפור שניתנה ארבע שנים קודם לכן. במאורעות נהרגו חמישה יהודים וערבי אחד. המאורעות נחשבים למבחן ראשון מוצלח של ההגנה. בשל משכו הקצר של האירוע, הוא לא זכה לתהודה רבה.

מאורעות תרפ"טעריכה

  ערך מורחב – מאורעות תרפ"ט

סדרת תקיפות ומעשי טרור נגד היישוב, שהחלה לאחר הפגנה של בית"ר ליד הכותל המערבי באוגוסט 1929, שנערכה למען זכותם של היהודים להתפלל ליד הכותל ללא ההגבלות שהוטלו עליהם על ידי הבריטים. המופתי חאג' אמין אל-חוסייני הסית את הערבים בטענה כי היהודים מנסים להשתלט על הר הבית. הערבים תקפו שכונות יהודיות בירושלים. רמת רחל וחלק משכונת תלפיות נהרסו, חולדה נשרפה ובאר טוביה נחרבה. ברובע היהודי בחברון נערך טבח, נרצחו 69 יהודים ובא קץ ליישוב היהודי בעיר.

המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט)עריכה

 
אוטובוס יהודי המכוסה במגנים נגד זריקת רימונים ואבנים בימי המאורעות
  ערך מורחב – המרד הערבי הגדול

המרד הערבי הגדול היה מהלך מאורגן של ערביי ארץ ישראל כנגד היישוב היהודי וכנגד השלטון הבריטי. המרד שארך שלוש שנים פרץ ב-19 באפריל 1936, כשנרצחו תשעה יהודים ביפו ועשרות נפצעו. ועדה ערבית בראשות המופתי חאג' אמין אל-חוסייני הכריזה על שביתה כללית של הערבים כדי לפגוע במשק היהודי שהיה תלוי בעבודה ערבית. הערבים דרשו הפסקת העלייה, איסור מכירת קרקעות ליהודים והקמת ממשלה ייצוגית לפי היחס המספרי בין הערבים ליהודים, שהיה לטובת הערבים. אלפי אירועי דמים התרחשו. הערבים תקפו גם מטרות בריטיות והבריטים הגיבו בצעדי דיכוי צבאיים.

בראשית המאורעות נקטה הנהגת היישוב בהבלגה. עם התגברותן השתנתה המדיניות והתפתחה "היציאה מן הגדר". פלגות הלילה המיוחדות באימונו של צ'ארלס אורד וינגייט, "הידיד", ביצעו פשיטות ביישובי הערבים. להגנת היישובים פעלה "ההגנה" באמצעות פלוגות השדה ומשטרת היישובים העבריים. במישור ההתיישבות והכלכלה השיגו המאורעות תוצאה הפוכה מזו שנתכוונו לה הערבים; היישוב התארגן לביצוע עבודותיו ללא עזרת עובדים ערביים, עלו על הקרקע יישובי "חומה ומגדל" ונבנה נמל תל אביב כתחליף לנמל יפו. במאורעות נרצחו כ-630 יהודים וכאלפיים נפצעו.

ממאורעות למלחמהעריכה

  ערך מורחב – מלחמת העצמאות

מייד עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 לפיה יסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב-15 במאי 1948 ותוקמנה שתי מדינות יהודית וערבית, תקפו כוחות בלתי סדירים של ערביי ארץ ישראל, בצירוף כוחות ערביים בלתי סדירים, שנקראו צבא ההצלה, שבאו מעבר לגבולות הארץ את היישוב. היה זה השלב הראשון של מלחמת העצמאות והוא נמשך עד ל-15 במאי 1948, למחרת הכרזת העצמאות, עת שצבאותיהן הסדירים של שבע מדינות ערב, פלשו למדינה שזה עתה קמה.

בשלב זה נערכה הלחימה בשלושה מוקדים: המוקד האחד – לחימה בערים המעורבות ירושלים, טבריה, צפת, חיפה ואזורי התפר שבין תל אביב ליפו. הלחימה הייתה בהתקפות ירי וצליפות ובהפעלת מטעני נפץ. המוקד השני – לחימה נגד היישובים היהודיים המבודדים שבאזורי שליטה ערבית, כדוגמת גוש עציון, רמת רחל, יחיעם וטירת צבי. המוקד השלישי – לחימה על צירי התנועה. ארגון ההגנה שיצא מן המחתרת פעל בעוז בשלושה מוקדים אלה. במלחמה על הדרכים הופעלו שיירות של משוריינים מאולתרים, שהורכבו ממשאיות ששוריינו בלוחות מתכת, להבאת ציוד, מזון ותרופות ליישובים הנצורים ולירושלים. מספר שיירות הושמדו, בחלקן או בשלמותן.

המפנה בלחימה חל באפריל 1948, כאשר ההגנה הפעילה תוכנית אסטרטגית בשם "תוכנית ד'", שבמסגרתה נערך מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים בכוח של מספר חטיבות שפעלו בתיאום, במתכונת של צבא סדיר. מבצע זה היה נקודת המפנה לטובת היישוב במלחמה עם ערביי ארץ ישראל. אחריו בא מבצע הראל להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים הנצורה ומבצע מכבי לכיבוש לטרון שנכשל. בה בעת נהדפה התקפת צבא ההצלה על משמר העמק.

עד להכרזת המדינה נכבשו יפו, החלקים הערביים של חיפה, טבריה וצפת, ועשרות כפרים ערביים. מאידך פונו מספר יישובים יהודיים מבודדים וגוש עציון נכנע. זה היה המצב בו עמד היישוב לקדם את הכרזת המדינה.

ראו גםעריכה

ביאוריםעריכה

  1. ^ היישוב היהודי בצפת ערב הפרעות ב-1834 ורעידת האדמה שפקדה את העיר ב-1837 היה בשיאו עד כדי כך שמרבית העולים העדיפו לעלות לצפת והגליל מאשר לירושלים. אסונות אלה בהם ניספו אלפי יהודים, ואסונות רבים אחרים שפגעו תכופות ביישוב היהודי בארץ ושהתפרסמו בקהילות היהודיות בתפוצות, הקשו על יהודים לקבל את ההחלטה לעלות לארץ ישראל. ונשאלה השאלה בשיח הציבורי אם אלו סימנים שאין השעה כשרה לשוב לארץ ישראל או שיש לעלות למרות הכל. ככל שגברה העלייה היהודית לארץ ישראל כך גברה עוינות מובנית כלפי נוכחותם בארץ בקרב חלק מיושביה.
  2. ^ בשנת 1836 השיג אברהם שלמה זלמן צורף את רשות שליט הארץ איברהים פאשה לחדש את ההתיישבות של יהדות אשכנז בירושלים: בניית בית הכנסת החורבה ומתן פטור מהחוב שחל על בני העדה. בגלל חוב מימי עליית רבי יהודה החסיד אסרו השלטונות כל יהודי אשכנזי שהגיע לירושלים בכלא, עד שישולמו החובות. דבר שמנע את חזרתם בצורה ממוסדת לירושלים. פעילותו הרבה בתחום היישובי הביאה להתנקשות בו על רקע לאומני.
  3. ^ בשנת 1860 הוקמה השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות, שכונת משכנות שאננים. באותה שנה יהודי ירושלים כבר היו העדה הגדולה ביותר בעיר – 8,000 מתושבי ירושלים היו יהודים מתוך 18,000 תושבים מכל העדות בסך הכול.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דף לזכר אברהם שלמה זלמן צורף, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה.
  2. ^ החלל הראשון ברשימת הנופלים של מדינת ישראל, מוריה בן יוסף, באתר Israel Defense, ‏8 במאי 2011