המלחמה בגלבוע

המלחמה בגלבוע היא מלחמה מקראית בין ישראל לפלשתים, שהתרחשה בהר הגלבוע. במלחמה זו שאול מלך ישראל מת בהתאבדות, וגם שלושת בניו נפלו בקרב. בעקבות מותו של שאול, הומלך דוד למלך על יהודה, ובהדרגה גם על כל ישראל. על מות שאול ויהונתן בנו, קונן דוד את קינת דוד.

המלחמה בגלבוע
הגלבוע.jpg

רכס הרי הגלבוע. משמאל הר שאול, ברקע עמק חרוד וגבעת המורה. הר שאול נקרא על שמו של שאול המלך שנפל שם במלחמה זו
מקום: הר הגלבוע
תוצאה: ניצחון פלישתי. שאול מלך ישראל ושלושת בניו נופלים בקרב
הצדדים הלוחמים

רקעעריכה

  ערך מורחב – בעלת האוב מעין דור
 
התגלות נשמת שמואל הנביא אל שאול המלך בעת העלאתה באוב. ציור מאת דמיטרי מרטינוב

בתקופת מלכות שאול הייתה מתיחות בין ממלכת ישראל שזה עתה נוסדה, לבין שלטון הפלשתים הוותיק. מקומם הטבעי של הפלשתים היה מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל, ובעיקר בחמש הערים אשדוד, אשקלון, עזה, גת ועקרון. אולם סמוך לשלהי מלכות שאול הפלשתים הצליחו לחדור לעומק האסטרטגי של ממלכת ישראל, דרך מישור החוף הצפוני, והגיעו עד אזור הגלבוע לקראת מערכה מול ישראל. כשראה זאת שאול, נפל עליו פחד גדול, והוא פנה אל ה' באמצעות האורים ותומים לשאול אם לצאת למלחמה נגד הפלשתים, אולם הוא לא נענה. לדעת רבים הסיבה לכך הייתה אחריותו של שאול להריגת נוב עיר הכוהנים.[1] לאחר שלא נענה גם בדרכים אחרות, בצר לו חיפש בעלת אוב שתעלה לו את נשמת שמואל הנביא באוב, כדי לשאול אותו מה עליו לעשות.

בעלת האוב העלתה לו את שמואל באוב, והוא הודיע לשאול שישראל יפסידו בקרב, והוא ובניו ייפלו בו חללים. שאול צם והתאבל על הבשורה, אולם לא נמנע בשל כך מהמלחמה. למחרת יצא לקרב עם הפלשתים.

מות שאולעריכה

במהלך המלחמה בהר הגלבוע, החלו הפלשתים לרדוף אחר ישראל, ובתוך כך הרגו את שלושת בני שאול: יהונתן, אבינדב ומלכישוע. כשראה שאול שחיל הקשתים של הפלשתים עומדים להשיג אותו ולהתעלל בו, פנה לנושא כליו וצווה עליו לדקור אותו בחרב. אולם נושא הכלים חשש והיסס, ואז תחב שאול את חרבו באדמה, ונפל עליה. לאחר מכן גם נושא כליו נפל על חרבו.

בעקבות התבוסה, ברחו הישראלים מהערים שבבקעת בית שאן ובעבר הירדן, והפלשתים התיישבו בהן במקומם.

וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל. וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ. וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ וַיָּמָת עִמּוֹ. וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו. וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן כִּי נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וְכִי מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו וַיַּעַזְבוּ אֶת הֶעָרִים וַיָּנֻסוּ וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן.

שמואל א פרק לא פסוקים א'-ז'

בתחילת ספר שמואל ב' מסופר שהגיע אל דוד נער עמלקי שלטענתו לאחר שנפל שאול על חרבו ביקש ממנו להמית אותו, והוא עשה כבקשתו. בעקבות זאת דוד האשים את הנער בפגיעה במלך ישראל, והמית אותו בעוון פגיעה במלך.

וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלָי וָאֹמַר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לִי מִי אָתָּה ויאמר וָאֹמַר אֵלָיו עֲמָלֵקִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי. וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה. וַיַּחֲזֵק דָּוִד בבגדו בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ... וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה'. וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע בּוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה'

שמואל ב פרק א פסוקים ו'-י'; י"ג-ט"ז

קבורת עצמות שאול ובניועריכה

למחרת הקרב, לקחו הפלשתים את גופות שאול ובניו, ותלו אותן בחומת בית שן. כששמעו את הדבר אנשי יבש גלעד, התגנבו בחסות החשכה אל החומה, נטלו ממנה את הגופות, וקברו אותן ביבש גלעד. בעקבות זאת דוד מברך את אנשי יבש על גמילות החסד עם שאול מלך ישראל.

וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּרֻכִים אַתֶּם לַה' אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ. וְעַתָּה יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה.

שמואל ב פרק ב פסוקים ה'-ו'

קינת דודעריכה

  ערך מורחב – קינת דוד

בעקבות הבשורה על מות שאול ויהונתן, קונן עליהם דוד את קינת דוד, בה ספד להם וביכה את מותם ההרואי.

התאבדות שאול בהלכהעריכה

מעשה ההתאבדות של שאול עורר פולמוס נרחב בקרב הפוסקים, האם מותר היה לשאול לשים קץ לחייו, דבר שנאסר באיסור חמור. יש אומרים שמותר היה לו לעשות כן משום שידע בוודאות שימות במלחמה, בעקבות נבואת שמואל שאותה שמע אצל בעלת האוב.[2] יש אומרים שמותר היה לו להתאבד כדי למנוע חילול השם שהפלשתים יתעללו במלך ישראל ויבזוהו.[3] יש אומרים שמותר היה לו להתאבד כי הפלשתים רצו להעבירו על דת, או להתעלל בו במשכב זכר.[4] מאידך, יש אומרים ששאול אכן נהג שלא כדין כשהתאבד, והיה לו למות על ידי הפלשתים ולא לשים קץ לחייו.[5][6]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ רש"י ורלב"ג על שמואל א' פרק כ"ח פסוק ו', ועוד רבים.
  2. ^ שיירי כנסת הגדולה יורה דעה סימן קנ"ז הגהות בית יוסף סעיף כ"א. רב פעלים חלק ג' יורה דעה סימן כ"ט.
  3. ^ ים של שלמה בבא קמא פרק ח' סימן נ"ט. מתנות כהונה על בראשית רבה פרק ל"ד, סעיף קטן מ"ג.
  4. ^ ריטב"א על מסכת עבודה זרה דף י"ח עמוד א'. משפט כהן סימן קמ"ד.
  5. ^ דעת זקנים על בראשית פרק ט' פסוק ה'. אורחות חיים דין אהבת ה' ויראתו סימן א'.
  6. ^ לפריסת הסוגיה בהרחבה, ראו במאמרו של הרב יאיר וייץ 'האם מותר היה לשאול להתאבד?' באתר ישיבת הר ברכה