הפרס הישראלי לביקורת התקשורת ע"ש אברמוביץ'

הפרס הישראלי לביקורת התקשורת ע"ש אברמוביץ' היה פרס שנתי אותו העניקה האגודה לזכות הציבור לדעת בין השנים 2000 ו-2015. הפרס הוענק לשני אישים שבעיני האגודה "הרימו תרומה אמיצה, איכותית ומשמעותית במיוחד לביקורת התקשורת בישראל".[1]

הפרס הישראלי לביקורת התקשורת ע"ש אברמוביץ'
תיאור פרס לביקורת העיתונות
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
הגוף המעניק האגודה לזכות הציבור לדעת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפרס 2000–הווה (כ־24 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
נקרא על שם נירה וקנת' אברמוביץ'
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
עמוס רגב, עורך היומון "ישראל היום" מקבל את הפרס לשנת תש"ע

גובה הפרס היה 5,000 דולר והוא נתרם על ידי בני הזוג נירה וקנת' אברמוביץ', על שמם גם קרוי הפרס.[2]

הפרס הוענק לאחרונה ב-2015 ומאז איננו פעיל.

על הפרס

עריכה

הפרס נוסד בשנת 2000. מייסד הפרס, חבר הכנסת יובל שטייניץ, אמר שייסד את הפרס "לאחר שחש כי העיתונות מבקרת את כל העולם מלבד את עצמה, וכי היא סובלת מהטיה לשמאל". שטייניץ הסביר כי "בתקופה ההיא, כשהיו שמים אותי באולפן טלוויזיה מול אברום בורג או אופיר פינס, היה ברור למי מתייחסים בכבוד ולמי לא".[3]

הזוכים ופועלם

עריכה

כל הציטוטים הם מנימוקי הוועדה המופיעים בהודעות לעיתונות מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת, למעט בשנת 2002.
הזוכים לשנת 2000:

הזוכים לשנת 2001:

  • אמנון דנקנר - "בשנה האחרונה הוכיח אמנון דנקנר שהוא אינו מהסס לגעת במוסדות המקודשים ביותר של החברה הישראלית. במספר פרשיות שהסעירו את המדינה בשנים האחרונות הביע אמנון דנקנר עמדות המנוגדות לאלה של עמיתיו לעיתונות. מתוך אמונה בצדקת דרכו יצא להגנתם של אישים ואוכלוסיות שלא זכו לאהדת הברנז'ה העיתונאית. אמנון דנקנר היה בין הראשונים בקרב עיתונאי השמאל שפקפק בקול רם בתהליך הסכם אוסלו ואף הגן על זכותם של המתיישבים היהודים ביש"ע ובחבל עזה ליחס הוגן מצד התקשורת, על אף שדעתו חלוקה עמם בנושא המדיני."
  • אמנון לורד - "מר אמנון לורד הוא דוגמה למופת של איש תקשורת שסירב לעשות שקר בנפשו ובחר לסכן מקור פרנסה, מוניטין ומעמד חברתי לטובת הדברים שהוא מאמין בהם. הטור השבועי של אמנון לורד בעיתון מקור ראשון, "נגד הרוח", מוביל קו עקבי של ביקורת נגד הרוח הכללית השלטת בתקשורת הישראלית. טוריו תוקפים את נטיותיה הטוטליטריות של התקשורת בישראל ואף משמשים במה חשובה לביקורת על הנעשה ברשויות השידור הציבוריות ועל אופן התנהלותן."

הזוכים לשנת 2002:

  • עירית לינור - "עירית לינור זכתה בפרס בעקבות מכתב ששלחה למערכת עיתון "הארץ", בו הודיעה על ביטול המנוי עקב מה שהגדירה "מחסור בציונות והזדהות מוגזמת עם הפלסטינים, יותר מאשר יהודים מסוימים".[4]
  • קלמן ליבסקינד - "התחקירן ליבסקינד זכה בזכות שתי כתבות שפרסם ב"מעריב", ובהן הפריך, לכאורה, טענות עיקריות בתחקירו של מקבילו מ"ידיעות אחרונות", מרדכי גילת".[4]

הזוכים לשנת 2003:

  • חגי סגל - "סגל פרסם לאחרונה מאמרים בכלי תקשורת מובילים, בהם מתח ביקורת מהותית על התקשורת הישראלית. ואולם, גולת הכותרת של ביקורתו על התקשורת, היא ה'מונכון' של ערוץ 7. מדובר במילון "מכבסת מילים" של התקשורת, בעיקר בתחום המדיני-פוליטי, המציע מונחים אלטרנטיביים לאלה המקובלים בתקשורת.
  • בן-דרור ימיני - "כעורך מדור הדעות במעריב, מתח ביקורת עקבית ונוקבת על התקשורת הישראלית. כך למשל, קבע במאמר שפורסם לאחר בחירות 2003, כי הציבור הישראלי איבד אמון בתקשורת בשל ניסיונה להשפיע על תוצאות הבחירות. כדוגמה, נתן את התנהלות עיתון "הארץ", שפרסם בהרחבה את פרשת סיריל-קרן שהייתה פרי הדלפה מגמתית ומכוונת בחירות של הפרקליטה, עו"ד ליאורה גלאט ברקוביץ'. כן הוסיף, כי עיתון "הארץ" אשר דיווח לקוראיו על החשדות שהועלו כנגד ראש הממשלה, אריאל שרון, פסח משום מה על החשדות שהועלו כנגד עמרם מצנע".

הזוכים לשנת 2004:

  • ד"ר אסתר הרצוג - "הסוציולוגית ד"ר אסתר הרצוג היא פעילה חברתית המנהלת מאבק וולונטרי עקבי ורב שנים להגנה על זכויות נשים ולמניעת פגיעה בגופן ובכבודן של נשים במסגרת התקשורת...(על ידי מתן) חוות הדעת המקצועיות - שנושאן הנזק החברתי הכרוך בהתרת שידורי טלוויזיה בעלי גילויי אלימות ומין - אותן מציגה הד"ר הרצוג בפני פורומים שונים - כדוגמת ועדות הכנסת.
  • עמוס כרמל - "מאמציו הממושכים והאמיצים להביא לגיוון ולאיזון בין הדעות הנדפסות בדף היומי שבעריכתו. בזכות מקצועיותו ויושרתו של כרמל נעשה המדור הפובליציסטי של "ידיעות אחרונות" לבימה פלורליסטית יותר, בה נשמעות בחופשיות דעות שונות בציבוריות הישראלית.

הזוכים לשנת 2006:

  • ינון מגל - "על נכונותו לבקר עיתונאית עמיתה (אילנה דיין בפרשת סרן ר'), שהיא בבחינת 'אורים ותומים' בתקשורת, וכן על האומץ לתקוף חזיתית את התקשורת כולה.
  • קרולין גליק - "בזכות חתירתה להשגת תקשורת מקצועית והוגנת ובזכות ביקורתה הנוקבת את מערכות התקשורת הגדולות במדינה...."

הזוכים לשנת 2007:

  • יעקב אחימאיר - "היה מהראשונים והבולטים מבין אנשי התקשורת אשר העבירו ביקורת על אופן התנהלותה של התקשורת, בעת מלחמת לבנון השנייה. אחימאיר קרא להקמתה של ועדת בדיקה מטעם מועצת העיתונות ובכך עודד את הדיון בנושא".
  • אריה אבנרי - "יצא פעם אחר פעם כנגד שתיקת התקשורת בנושאים שונים, כדוגמת פרשיות אולמרט, ולא התיירא לתקוף עיתונאים וקולגות בביקורת קשה. אבנרי אף חשף ופעל כנגד גילויי שחיתות בתוך התקשורת עצמה."

הזוכים לשנת 2008 הם:

  • יבגנייה קרבצ'יק - "יבגנייה קרבצ'יק, עיתונאית הכותבת בשפה הרוסית...קרבצ'יק כותבת אודות נושאים כואבים ובוערים בתקשורת הישראלית ובמקביל מבקרת את התקשורת הישראלית על אי טיפולה בנושאים אלו...מתחה ביקורת על כך שחלק ניכר מהעיתונות הישראלית הפך, מכלב השמירה של הדמוקרטיה וחופש הביטוי, ל"עיתונות חצר" שניזונה מהדלפות ומשרתת אך ורק את השלטון
  • נחום שחף - "שחף ערך תחקיר, שממנו עולה כי מוחמד א-דורה, הילד הפלסטיני שנהרג בתחילת האינתיפאדה, לא נורה על ידי חיילי צה"ל וכי למעשה מותו בוים על ידי צוות צילום פלסטיני של רשת הטלוויזיה הצרפתית פראנס 2. התחקיר של שחף עומד כיום במרכז משפט דיבה בצרפת, שמתנהל ביוזמת רשת הטלוויזיה.

הזוכים לשנת 2009:

  • מטה מאבק היוצרים - "המאבק האגרסיבי המנוהל בידי ארגוני היוצרים כנגד תהליכים בתקשורת הישראלית, הינן מהפעולות הבולטות ביותר לביקורת התקשורת בשנה החולפת"".
  • ד"ר דוד צנגן - "מאבקו האישי והציבורי של הד"ר צנגן בסרט "ג'נין ג'נין" ביוצר הסרט ומפיציו הינן מופת למלחמה אמיצה ועיקשת של אדם אחד למען אתיקה ויושרה ביצירה הקולנועית הישראלית".

הזוכים לשנת 2010:

  • משפחתו של סרן ר' - "מופת למלחמה עיקשת של אנשים מהשורה למען יושרה בעשייה העיתונאית".
  • עמוס רגב, עורך "ישראל היום" - "העיתון אותו עורך רגב חולל מהפכה של ממש במפת העיתונות המודפסת, בתוך זמן קצר יחסית" וכן "מלחמה בכמעט מונופול אשר שלט עד היום בעיתונות".

הזוכים לשנת 2011:

הזוכים בשנת 2012:

הזוכים בשנת 2013:

הזוכים בשנת 2014:

הזוכים בשנת 2015:

  • איילה חסון, מנהלת בפועל של חטיבת החדשות של הערוץ הראשון - "איילה חסון היא עיתונאית הנאמנה למקצוע ולאמת גם כשזו איננה פופולרית או תקינה פוליטית בעיני גורמים מסוימים. בעצם התייחסותה הממוקדת וחסרת-הפניות לנושאים ואירועים בעלי חשיבות ציבורית, היא מבטאת ביקורת על הצורה והתוכן של דיווחים מוטים או אינטרסנטיים בחלק מהמדיה הכתובה והאלקטרונית. היא מפגינה בדיווחיה מקצועיות, אומץ-לב ציבורי ונאמנות לעקרונות שצריכים להנחות את מקצוע העיתונות ובכך מחזקת את ערך השידור הציבורי במשטר דמוקרטי ואת זכותו של הציבור לדעת".
  • איתמר מרכוס, מנהל מבט לתקשורת פלסטינית - ""איתמר מרכוס ייסד את הארגון החוץ פרלמנטרי מבט לתקשורת הפלסטינית ב-1996 ואחראי לו עד היום. הארגון מתפקד כמכון מחקר אשר בוחן את החברה הפלסטינית על ידי ניטור, מעקב וניתוח התקשורת ותוכניות הלימודים של הרשות הפלסטינית. לדו"חות הרבים אשר הארגון פרסם הייתה השפעה ניכרת על התדמית של הפלסטינים בעיני רבים ממקבלי ההחלטות בעולם. מבט לתקשורת הפלסטינית הציגה את ממצאיה בקונגרס האמריקאי ובקרב חברי פרלמנט בארצות רבות."
  • חזי שטרנליכט, הפרשן הכלכלי של "ישראל היום"

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה