יהדות שאנגחאי

קהילה יהודית

קהילת יהודי שאנגחאי היא קהילה יהודית בשאנגחאי שבסין. הקהילה, שקמה בסביבות אמצע המאה ה-19, הגיעה לשיאה בימי מלחמת העולם השנייה, אולם לאחריה הקהילה הצטמצמה מאוד.

היסטוריה

עריכה

יהודים התיישבו בשאנגחאי לאחר תבוסת סין במלחמת האופיום הראשונה וחתימתה על חוזה נאנקינג (1842) שפתח את העיר לסחר בינלאומי והוביל להתפתחות מהירה שלה. תוך זמן קצר הפכה שנגחאי, השוכנת על שפך נהר היאנגצה, למרכז סחר חשוב. בחוזה נאנקינג נאלצו הסינים להעניק למעצמות המערב זכויות יתר במסחר וזכות להתגורר באזורים אקסטריטוריאליים במספר ערי חוף. היהודים שהגיעו לסין התיישבו באותם רבעים שבהם הייתה לזרים זכות לניהול עצמי ולאוטונומיה שיפוטית.

הקהילה היהודית בשאנגחאי הוקמה על ידי אליאס דוד ששון, בן למשפחת ששון מבגדאד שבא לעיר לראשונה ב-1844 והשתקע בה ב-1850[1] ופתח סניף של בית מסחרו של אביו מבומביי. ב-1848 ו-1849 נמנה יהודי אחד ברשימת תושבי שאנחאי, וב-1850 בה נמנו ארבעה יהודים עובדיו של ששון, וב-1889 נאמר כי בקושי נמצא בה מניין.[2] עם הזמן היגרו יהודים נוספים מבומביי לשאנגחאיי, רובם עובדיו של דוד ששון[3] הם הביאו עמם את בני עמם וארצם כעובדי החברה ועם הזמן הפכו חלק מהעובדים לבעלי עסקים גדולים משלהם. המשפחות החשובות בקהילה הבגדדית (שכונתה גם "הספרדית") היו ששון, כדורי, חארדון, גבאי, אברהם, ועזרא. הבגדדים שלטו בסחר האופיום ובכותנה מבומביי[3], בהם התמקדו התבחילה, אך בהמששך התרחבו לנדל"ן, בנקאות, מלונאות ופעילויות נוספות.[4] הבגדדים, שמנו כ-1,000 נפש, התגוררו בעיקר ברובע הבינלאומי.

בתחילת שנות השבעים של המאה ה-19 נשכר מקום על ידי הקהילה היהודית לצורך בית כנסת,[3] וב-1887 הוקם בית הכנסת ראשון בעיר, בית הכנסת בית אל (אנ'), שמוקם בלב ההתיישבות הבריטית בשאנגחאי. ב-1898 הוקם בעיר בית הכנסת נוסף, בית הכנסת שערי ישראל, שמוקם במושבה האמריקאית בשאנגחאי.[3]

בית הקברות היהודי הראשון נפתח ב-1862, ובו ובשלושת בתי הקברות היהודים האחרים שהיו בעיר נקברו כ-3,700 איש. כל בתי הקברות נהרסו במהלך מהפכת התרבות בסין.[5]

בנובמבר 1902 נפתח בית הספר היהודי בשאנגחאי, ואגודה ציונית הוקמה בו באפריל 1903, שאף יוצגה בקונגרס הציוני העולמי השישי. עיתון יהודי בשם מבשר ישראל הוקם על ידי ניסים אליאס בנימין עזרא באפריל 1904,[3] והוא הופק באופן סדיר עד 1941.

לאחר פתיחת הרכבת הטרנס-סיבירית ב-1905 הגירו יהודי למנצ'וריה, וכ-300 יהודים המשיכו לשאנגחאי, כשהם מייסדים את הקהילה האשכנזית בעיר.[4]

ב-1920 הוקם בית הכנסת אוהל רחל על ידי סר יעקב אליאס ששון לזכר אשתו רחל, וב-1927 הקים סאלח חרדון את בית הכנסת בית אהרון לזכר אביו.[6]

הבגדדים השתלבו בקהילה הבריטית של שנגחאי. הם אימצו את סגנון החיים, הלבוש והשפה ואף השיגו לעצמם פספורטים בריטיים. העשירים שבהם השתייכו למועדונים החברתיים הנחשבים ושלחו את ילדיהם למוסדות החינוך הבריטיים. מצד שני, הם הקפידו מאוד בקיום מצוות: כשרות, שמירת שבת וחגים, וביניהם לבין עצמם שימרו רבים ממנהגי ארץ המוצא. נישואי תערובת כמעט ולא נודעו. גם לא עם יהודים שאינם בגדדים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית הגיעו לעיר פליטים רבים, ברובם בדרכם למקומות אחרים בעולם, אך חלק מהם נשארו בה. באמצע שנות העשרים של המאה ה-20, עקב התגברות המעורבות הסובייטית והיפנית במנצ'וריה הגיע גל נוסף של מהגרים יהודים אשכנזים-רוסים לשאנגחאי, כשהקהילה החדשה מהווה כאלף נפש, מספר דומה לקהילה הספרדית-בגדאדית. בני הקהילה הרוסית היו רוכלים ועסקו במסחר זעיר, לצד עורכי דין, רופאים ומוזיקאים.[4]

היהודים יוצאי רוסיה בעיר מנו כ-5,000 נפשות והתגוררו בעיקר ברובע הצרפתי. כמו בחרבין, לקהילה של יוצאי רוסיה בשנגחאי היה אופי לאומי-חילוני בעיקרו. מרכז החיים של הקהילה היה המועדון היהודי, שבו התקיימו פעולות חברה ותרבות, בעיקר בשפה הרוסית. המועדון שימש גם מרכז לפעילות בית"ר, שהייתה התנועה הציונית המובילה בשנגחאי. סניף "בני ברית" שהיה מעמודי התווך של הקהילה הפעיל את בית החולים היהודי. התגייסות לפלוגה היהודית של חיל המתנדבים של הזרים בשנגחאי הייתה מקור לגאווה לקהילה ודרך נוספת למתן ביטוי לזהות הלאומית.

בין שתי הקהילות, הבגדאדית והרוסית, התקיימו קשרים רופפים בלבד.[4] מגעים חברתיים היו נדירים והתקיימו בעיקר בפעילות בתנועה הציונית ובבית הספר היהודי. שיתוף הפעולה התחזק כשהגיעו לעיר פליטי הנאציזם ומלחמת העולם השנייה.

ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה

עריכה
  ערך מורחב – גטו שאנגחאי

זרם של פליטים מגרמניה ומאוסטריה הגיע לשנגחאי בעיקר לאחר "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. כאשר יהודים חיפשו דרך להימלט מהשלטון הנאצי, סגרו רוב מדינות העולם את שעריהן. המקום היחיד כמעט שבו יכלו למצוא מפלט הייתה שנגחאי. אשרת הכניסה לשנגחאי הייתה קלה להשגה מאחר שלממשלת סין לא הייתה סמכות שיפוט על נתינים זרים, ומספיק היה להצטייד באשרת כניסה בקונסוליות של ממשלת סין הלאומנית. המהגרים החדשים הגיעו על ידי הרכבת הטרנס-סיבירית או על ידי ספינות איטלקיות.[4] מנובמבר 1939 ועד יולי 1940 הגיעו לשנגחאי קרוב ל-18,000 פליטים. רוב הפליטים שהגיעו היו חסרי כל ולא ידעו אנגלית או צרפתית, ובטח שלא סינית. הם הצליחו לשרוד רק הודות לארגוני הסיוע שהקימו היהודים המקומיים והג'וינט. רבים מהפליטים התגוררו עד תום המלחמה במבנים זמניים ונזקקו למטבחים הציבוריים ולחלוקת המזון היומית. הוקמו גם בית חולים ובית זקנים, ובמימון משפחת כדורי הוקם בית ספר לילדי הפליטים. אלו שמצבם היה מעט טוב יותר שכרו דירות ברובע הונגקיו –בתנאי צפיפות והיגיינה קשים ביותר. הפליטים סבלו מהאקלים הקשה של שנגחאי, והיו פגיעים למחלות הטרופיות. רבים חלו ומתו והיו תופעות של מחסור קשה ואף רעב. על אף ההלם התרבותי, קשיי ההסתגלות והמאבק היומיומי לקיום, הצליחו הפליטים לארגן מוסדות קהילתיים משלהם ולקיים פעילות תרבותית. הם הדפיסו עיתונים, הקימו תחנות רדיו, העלו הצגות תיאטרון, הופעות מוזיקליות, ערבי קריאה והרצאות, ויזמו קורסים מקצועיים שונים.

בסתיו 1940 כבר הונחו מכשולים שונים על דרכם של הפליטים. מועצת העיר שנגחאי עשתה מאמצים לצמצם את זרם המגיעים, וגם הגורמים היהודיים טענו שהגיעו לקצה הגבול ביכולתם לטפל בפליטים חסרי הכל. תושבי שנגחאי הוותיקים לא רצו מצב שבו יהיו בעיר פליטים לבנים חסרי כל וחסרי אונים, כמו הסינים. הדבר עשוי היה לפגוע במעמדם העדיף לעומת הילידים.

הקבוצה האחרונה של פליטים הגיעה לשנגחאי דרך ולדיווסטוק וקובה שביפן. היו אלו יהודים פולנים שברחו לקובנה שבליטא לאחר הכיבוש הנאצי. הם הצליחו לעבור דרך ברית המועצות ויפן הודות לוויזות מעבר שנתן לפליטים הקונסול היפאני בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, שלימים הוכרז כחסיד אומות העולם, מכיוון שחילק ויזות אלה על דעת עצמו ותוך עקיפת הממונים עליו. ביניהם היו גם כמה מאות תלמידי ישיבה ובראשם תלמידי ישיבת מיר.

שנות המלחמה במזרח הרחוק היו קשות מאוד ליהודי שנגחאי: המצב הכלכלי שלהם הורע, בגלל הפסקת המסחר הבינלאומי. התרומות מארצות הברית לא הגיעו עקב הכרזת המלחמה על האימפריה היפנית ב-1942, והג'וינט נאלץ להפסיק את פעולתו. היפנים החרימו הרבה עסקים, ורבים שהועסקו בחברות אמריקאיות ובריטיות איבדו את פרנסתם. הבגדאדים שהיו בעלי פספורט בריטי נכלאו במחנות מעצר בתנאים קשים. האס אס והגסטפו פתחו משרדים בעיר, וניסו להשפיע על היפנים לנהל מדיניות מגבילה כלפי היהודים.

ב-1943 הוערך מספר היהודים בעיר בכ-25,000 נפש.[4]

ב-1943 דרשו השלטונות היפנים מכל חסרי הנתינות שבעיר לעבור לרובע הונגקיו שהפך למעין גטו. הצפיפות הרבה וההגבלות על היציאה מהגטו הקשו מאוד על החיים בו.

לאחר מלחמת העולם השנייה

עריכה

בספטמבר 1948 עלו לישראל צעירי הקהילה מתנועת הנוער בית"ר בשאנגחאי, אשר קיבלו הכשרה באצ"ל, והשתתפו בלחימה מול המצרים בנגב. בדצמבר 1948 בסיוע ארגון הג'וינט נחכרה הספינה "וסטור ויקטורי", שהפליגה משאנגחאי לישראל ועל סיפונה 852 יהודים. בדרכה לישראל עצרה הספינה במרסיי, שם עלו הנוסעים על הספינה הישראלית "נגבה", והגיעו לנמל חיפה בפברואר 1949. זמן לא רב לאחר מכן עלו באותה דרך יהודים משאנגחאי, טינצין, חרבין ופקינג.

עם ניצחון המפלגה הקומוניסטית של סין במלחמת האזרחים הסינית והקמת הרפובליקה העממית של סין בראשות מאו דזה-דונג ב-1949, עזבו גם היהודים הוותיקים את העיר. ב-1956 נותרו בסין רק 543 יהודים, מהם 231 בשאנגחאי. מרבית היהודים שנותרו היו בעלי דרכונים סובייטים ולא ניתן להם לעזוב בלא מעורבות הקונסול הסובייטי. ב-1982 מת היהודי האחרון בשאנגחאי, מקס ליברמן.[4]

ב-1954, בעקבות פיתוח העיר שאנגחאי, נהרס בית הכנסת האשכנזי שבעיר וממשלת סין הקומוניסטית, העבירה באמצעות הקונסוליות בשווייץ, כספים בשווי בית הכנסת ההרוס לבניית בית כנסת חדש בישראל. עיריית תל אביב-יפו תרמה חלקת אדמה בשיכון שאנגחאי (בקרבת רמת החייל) שבו התגוררו יוצאי שאנגחאי. בסיוע תרומות נוספות של יוצאי סין, הוקם ב-1962, בית הכנסת האשכנזי "יוצאי שאנגחאי", לזכר הקהילות היהודיות בסין.[7]

כיום

עריכה

כיום מתגוררים בשאנגחאי כ-2,000 יהודים[דרושה הבהרה][דרוש מקור] רובם אנשי עסקים, דיפלומטים וסטודנטים, חלקם דתיים או מסורתיים, המקבלים שירותי דת וקהילה מבית חב"ד המקומי, אשר מתפעל גם מסעדה כשרה. בשנים האחרונות קמה בשנגחאי קהילה דתית ספרדית צעירה המקיימת ארוחות שבת ופעילויות חברתיות לציבור המקומי ולישראלים השוהים במקום. ברובע בו היה גטו שאנגחאי נפתח ב-1999 מחדש בית הכנסת אהל רחל ולידו מוזיאון וחדר הקרנה המתארים את חיי היהודים בעיר.

בשנת 1988 הוקם בעיר המרכז ללימודי יהדות בשאנגחאי.

הקהילה היהודית הגדולה ביותר נמצאת בשאנגחאי, בשאנגחאי מונה הקהילה היהודית קרוב לאלף יהודים המתגוררים באופן קבוע בשאנגחאי, במקום פועל הרב שלום גרינברג מייסד בית חב"ד במקום. ב-2010 נפתח מרכז יהודי נוסף בדאונטאון שאנגחאי. בית כנסת נוסף נפתח ברובע פודונג באזור מרכז הפיננסי העולמי בשנגחאי ישנו גם מרכז יהודי ספרדי.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא יהדות שאנגחאי בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Maisie J. Meyer, The Sephardi Jewish Community of Shanghai and the Question of Identitn 1845-1939, 1994, עמ' 19
  2. ^ Maisie J. Meyer, The Sephardi Jewish Community of Shanghai and the Question of Identitn 1845-1939, 1994, עמ' 20
  3. ^ 1 2 3 4 5 Shanghai, Jewish Encyclopedia
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Wei Peh Ti, A peek backwards into the Jewish Community of Shanghai, Journal of the Hong Kong Branch of the Royal Asiatic Society 32, 1992, עמ' 149–163‏, JSTOR 23891046
  5. ^ שנחאי - הקהילה היהודית, באתר מסע אחר, ‏15 בספטמבר 2008
  6. ^ Synagogue in Shanghai a Monument to S. A. Hardoon, China’s Richest Jew, Jewish Telegraphic Agency, ‏23 באפריל 1933
  7. ^ דני רכט, בית הכנסת של יוצאי שנגחאי, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"