פתיחת התפריט הראשי

הקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית

(הופנה מהדף הקואליציה הרביעית)

הקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית הוא שמה של קואליציה שהתקיימה בשנים 18061807 והיו שותפות יריבותיה של הרפובליקה הצרפתית באירופה: בריטניה, רוסיה, פרוסיה, שוודיה וסקסוניה. הקואליציה ייצגה מאמץ נוסף מבין שורה של מאבקים כנגד צרפת שלאחר המהפכה הצרפתית וכנגד מנהיגה נפוליאון בונפרטה. הקואליציה היוותה המשך ישיר לקואליציה השלישית, שכן בריטניה ורוסיה כבר היו שרויות במצב מלחמה עם צרפת עוד מימי הקואליציה הקודמת.

הקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית
מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות
נפוליאון בברלין
נפוליאון נכנס לברלין
תאריך התחלה: אוקטובר 1806
תאריך סיום: יולי 1807
משך הסכסוך: כ־39 שבועות ויום
מקום: סקסוניה, פרוסיה, פולין, פרוסיה המזרחית, ולאכיה, מולדביה
תוצאה:

ניצחון צרפתי מכריע:

הצדדים הלוחמים
ראשי מדינה
ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) פרידריך וילהלם השלישי
ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) המלכה לואיזה
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית אלכסנדר הראשון
שוודיהשוודיה גוסטב הרביעי אדולף 
צרפתצרפת נפוליאון
הולנדהולנד לואי בונפרטה
ממלכת איטליה הנפוליאוניתממלכת איטליה הנפוליאונית אז'ן דה בוארנה 
מפקדים

ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) דוכס בראונשווייג
ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) נסיך הוהנלוהה
ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) הנסיך פרדיננד
ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) אויגן, דוכס וירטמברג
ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) ארנסט פון ריכל
ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) פון בליכר
ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) הרוזן טוינצין
ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) פון וארטנבורג
ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) רוזן קאלקרויט
ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) פון ל'סטוק
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית הרוזן פון בניגסן
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית גוליצין
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית קוטוזוב
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית בגרטיון
שוודיהשוודיה פון הסן
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת לורד גרנוויל
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת דוכס פורטלנד

צרפתצרפת ברטייה
צרפתצרפת דאבו
צרפתצרפת לאן
צרפתצרפת מירא
צרפתצרפת סולט
צרפתצרפת נה
צרפתצרפת אוז'רו
צרפתצרפת מורטייה
צרפתצרפת ז'רום בונפרטה
צרפתצרפת ברונה
צרפתצרפת ברנדוט
פוליןפולין פוניאטובסקי
פוליןפולין דומברובסקי

כוחות

ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892) 200,000
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית 140,000
Flag of Electoral Saxony.svg ‏ 20,000
שוודיהשוודיה 20,000
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת 10,000
סך הכל: 390,000

צרפתצרפת 200,000
בוואריהבוואריה 24,000
וירטמברגוירטמברג 10,000
State flag of Saxony before 1815.svg ‏ 6,000
פוליןפולין 30,000
הולנדהולנד 12,000-20,000
ממלכת איטליה הנפוליאוניתממלכת איטליה הנפוליאונית 20,000-40,000
ספרד 1785ספרד 1785 6,000
סך הכל: 310,000

מלחמתה של הקואליציה הרביעית החלה עם הצטרפותה של פרוסיה לצד בריטניה ורוסיה. המלחמה הוכרעה במבצעי בזק של הצבא הצרפתי בראשותו של נפוליאון, כאשר הובס הצבא הפרוסי בקרב ינה-אאורשטדט והצבא הרוסי בקרבות אילאו ופרידלנד. חוזה טילזיט, שסיים את המלחמה ושם קץ לקואליציה הרביעית, מייצג בעיני רבים את שיא גדולתו של נפוליאון. השותפות לקואליציה, כמו שקרה לעיתים קרובות לאורך המלחמות הנפוליאוניות, התקשו לתאם את פעולותיהן, וכך הצליח נפוליאון באמצעות פעולה מהירה ונחרצת להתמודד ולגבור בנפרד על שני הצבאות של יריביו העיקריים ביבשת, הצבא הפרוסי והצבא הרוסי. הבריטים לא הגיעו לעימות צבאי ישיר עם צרפת במהלך המערכה, והשוודים מילאו תפקיד שולי.

רקעעריכה

המהפכה הצרפתיתעריכה

  ערך מורחב – המהפכה הצרפתית

בשנת 1789 פרץ בצרפת מרד מהפכני, שבסופו בוצעה הפיכה והמלך לואי ה-16 הודח מתפקידו. במקום המשטר המלוכני, כונן בצרפת משטר רפובליקני בשלטון העם. מחשש להתפרצות רוח לאומית בכל רחבי אירופה אשר תדיח את בתי המלוכה משלטונם, החליטו מדינות אירופה להיאבק נגד השלטון החדש בצרפת.

עלייתו לשלטון של נפוליאוןעריכה

למרות כישלונותיו של נפוליאון במזרח התיכון לא נתפס המסע ככישלון, ולאחר שחזר לפריז ב-1799 מונה נפוליאון למפקד הצבא. זמן קצר לאחר מכן השתתף בהפיכת 18 בברימר בה קיבל חלק מרכזי בשלטון ונסללה דרכו לשלטון-יחיד.

מלבד כיבוש צפון-איטליה מידי האוסטרים (בשנית) בשנת 1800, ניצל נפוליאון את שנות שלטונו הראשונות לביסוס מעמדו בצרפת ולהחזרת היציבות למדינה. הוא ביצע מספר רפורמות במערכת החינוך, המשפט, הפיננסים ומערכות השלטון. רפורמות אלו היוו בסיס למערכות האזרחיות בצרפת לשנים רבות. בשנים אלו נוצר גם "קוד נפוליאון" שריכז את הזכויות של אזרחי המדינה.

בשנת 1801 הגיע נפוליאון להסדר עם הכנסייה הקתולית והאפיפיור פיוס השביעי, שעמד בראשה. כחלק מהסדר זה הוכרה הקתוליות כדת המדינה, אולם מינוי אנשי הכמורה הושאר בידי נפוליאון. ב-2 בדצמבר 1804 הכתיר נפוליאון את עצמו כקיסר צרפת בברכת האפיפיור, כאשר במהלך הטקס הקפיד נפוליאון להניח את הכתר על ראשו בעצמו, כדי שלא ליצור מראית-עין של כפיפות לאפיפיור. ז'וזפין הוכתרה אז כאשת הקיסר. חצי שנה מאוחר יותר הוכתר נפוליאון במילאנו גם כמלך איטליה.

מלחמת הקואליציה השלישיתעריכה

  ערך מורחב – הקואליציה השלישית

הקואליציה השלישית קמה בשנת 1805 וכללה את בריטניה, אוסטריה ורוסיה. הכוחות האוסטרים ספגו מפלות חמורות בקרב אולם ובקרב אוסטרליץ, ובעקבות כך חתמו בדצמבר אותה שנה על חוזה פרסבורג.

התהוות הקואליציה הרביעיתעריכה

עם סיום מלחמת הקואליציה השלישית והניצחון בקרב אוסטרליץ, חיפש נפוליאון דרך להשכין שלום באירופה, ובעיקר עם שתי המעצמות העוינות לו, רוסיה ובריטניה. אולם, הסלמה ביחסיו עם פרוסיה גרמו לכך שבמקום הסכם שלום כלל-אירופאי הגיעה מלחמה נוספת.

ההסלמה בין צרפת לפרוסיהעריכה

 
פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה

לפני קרב אוסטרליץ, במטרה להפגין כח בפני אשתו, שלח פרידריך וילהלם השלישי את שר החוץ שלו האוגוויץ עם אולטימטום לנפוליאון, שדרש מצרפת להתנצל על פלישת קורפוס צרפתי לשטחי הנסיכות הפרוסית אנסבך בדרכו לקרב. אולם, האוגוויץ הגיע אל נפוליאון יומיים לאחר קרב אוסטרליץ, ולכן שינה את הודעתו לנפוליאון, ובמקום לאיים עליו בירך אותו על ניצחונו בקרב. נפוליאון ידע מה היה תוכנה של ההודעה המקורית שלשמה נשלח האוגוויץ, ולכן במקום לקבל את הברכות הוא השיב הודעה משפילה לפרוסיה, ובה הודיע שהנסיכויות אנסבך, קלווה, נוישאטל ווסל יעברו לשליטה צרפתית, וכפיצוי פרוסיה תקבל את הנובר מבריטניה.

אולם, כדי להגשים את מטרת השלום עם בריטניה נפוליאון היה מוכן להחזיר לה את הנובר, אותה הוא נתן. דבר זה העלה את יחסי שתי המדינות על שרטון.

נוסף על סוגיית הנובר, בפרוסיה הייתה עוד סיבה משמעותית לטינה כלפי נפוליאון. בעקבות מפלתה של האימפריה האוסטרית במלחמת הקואליציה השלישית, היא איבדה את אחיזתה הכוחנית במרכז אירופה. כיוון שכך, המאבק ההיסטורי בין פרוסיה לאוסטריה בנוגע לאיחוד העמים העמים הגרמאניים תחת דגל אחד יכול היה להיות מוכרע סופית לטובת הפרוסים, במיוחד לאור העובדה שאוסטריה ויתרה רשמית על השאיפה הזו, כאשר הקיסר האוסטרי ויתר על תואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1806. אולם, במקום לאפשר לפרוסים לאחד את כל המדינות הגרמניות הקטנות, נפוליאון הקים את קונפדרציית הריין, איחוד של 16 מדינות גרמניות שהייתה מדינה גרורה צרפתית, וכך לא התאפשרו שאיפותיה הלאומיות של פרוסיה. יתר על כן, הוצב חיל מצב צרפתי בשטח הקונפדרצייה, דבר שהיווה סכנה מיידית על גבולות פרוסיה.

לבסוף, עוד גורם בהרעת היחסים בין שתי המדינות היה אופיו החלש של הקיסר הפרוסי. אשתו, לואיזה, שהייתה בעלת אופי חזק הרבה יותר ממנו, לחצה עליו לצאת למלחמה כנגד נפוליאון על מנת להפגין בפני העולם את כוחו של הצבא הפרוסי.

גם נפוליאון היה מעוניין במלחמה מסיבות שלו, שהיו בעיקרן מגולמניות. לכן הוא נקט במדיניות כה אגרסיבית ומשפילה כלפי פרוסיה, במטרה להביא אותה להכרזת מלחמה בסופו של דבר.

הכרזת המלחמהעריכה

באוגוסט 1806, לאחר שמונה חודשי שלום בלבד, ובעקבות ההסלמה ההדדית בין הצדדים, הכריז פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה מלחמה על צרפת. בכך הצטרפה פרוסיה לרוסיה ולבריטניה, שכבר היו שרויות במלחמה עם צרפת. בעקבות ההכרזה של פרוסיה, הכריזו מדינות נוספות מלחמה על צרפת, ובהן שוודיה, פורטוגל ונסיכות סקסוניה. בכך פרצה מלחמת הקואליציה הרביעית.

מלחמת הקואליציה הרביעיתעריכה

המערכה נגד הפרוסיםעריכה

  ערך מורחב – קרב ינה-אאורשטדט

נפוליאון אסף את כוחותיו ויצא לקראת עימות ישיר עם הפרוסים. בשל חוסר הבנה בצד הפרוסי באשר למיקומם של הכוחות הצרפתיים, נשלח רק חלקו המשני של הכוח להתעמת עם עיקר הצבא הצרפתי בראשות נפוליאון, ואילו רוב הכוח הפרוסי נתקל בכוחות משנה צרפתיים בראשותו של דאבו. לאחר שנפוליאון זכה בניצחון קל והשמיד את הכוח שנתקל בו, הוא חזר לאחור וגילה שעיקר הצבא הפרוסי הושמד בידי דאבו למרות חסרונו המספרי הגדול.

צווי ברליןעריכה

ב-24 באוקטובר 1806 עלה נפוליאון לקברו של פרידריך הגדול, אותו העריץ כגנרל וכתאורטיקן צבאי. עם זאת, נפוליאון לקח את חרבו כשלל מלחמה.

ב-27 באוקטובר 1806 נכנס הצבא הצרפתי לברלין, הבירה השנייה שכבש נפוליאון במהלך מלחמותיו. בהכרה שדאבו היה זה שהביס את עיקר הצבא הפרוסי באאורשטדט, נפוליאון נתן לו להיכנס בראש הצבא לברלין.

ב-21 בנובמבר נפוליאון פרסם את צווי ברלין, שעיקר מטרתם היה חרם כלכלי על בריטניה. בצווים פורסם שעל בריטניה צריך לחול הסגר יבשתי, ועל כל נמלי אירופה להיות סגורים בפני סחורה בריטית. בעקבות זאת, הכריזה בריטניה על מצור ימי על צרפת.

המערכה נגד הרוסיםעריכה

 
נפוליאון בקרב פרידלנד, צויר על ידי הוראס ורנה

כיוון שהקיסר הפרוסי סירב להיכנע לנפוליאון וברח לקניגסברג שבמזרח בתקווה לסיוע מהצבא הרוסי, ולאור השמועות על הרפורמות וההיבנות מחדש של הצבא האוסטרי, נפוליאון חידש את מסע המלחמה שלו כנגד לרוסיה, כדי למנוע ממנה לחבור למדינות עוינות נוספות.

הצבא הצרפתי התחיל לנוע מזרחה לעבר רוסיה, באזור שהיה פולין לפני שחולק בין המעצמות המזרח האירופאיות. בנובמבר 1806 כבש הצבא את ורשה, בתמיכת האוכלוסייה המקומית. כיוון שהצבא הצרפתי היה תשוש לא נמשכה התנועה מזרחה לעבר רוסיה עד לסוף ינואר, אז התחדשה התנועה לעבר רוסיה.

ב-8 בפברואר 1807 נפגשו צבאות רוסיה וצרפת בקרב אילאו. הקרב, שהתחולל באמצע סופת שלגים, היה הראשון בו נפוליאון לא הכריע את האויב בצורה חד משמעית. למעשה, הצרפתים היו על סף הפסד לולא נסיגה מוקדמת של הרוסים. שני הצבאות נסוגו לבסוף לחניית חורף.

בתום החורף, התחדש מסע המלחמה הצרפתי, וב-26 במאי נכבשה דנציג. ב-14 ביוני נפגשו צבא צרפת וצבא רוסיה[1] בקרב פרידלנד, כמה קילומטרים דרומה מקניגסברג. הקרב הסתיים בהכרעה צרפתית ברורה, והראה שוב את גאונותו הצבאית של נפוליאון. למחרת, ה-15 ביוני, נכנע מבצר קניגסברג ובתוכו פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה.

סיום המלחמה וחוזה טילזיטעריכה

  ערך מורחב – חוזה טילזיט

עם קבלת הידיעות על תבוסת צבאו, הורה אלכסנדר הראשון לנסיך דמיטרי לובאנוב-רוסטובסקי להגיע אל המחנה הצרפתי כדי לפתוח בשיחות שלום בין הצדדים. מלבד הנציג הרוסי הגיע אל מחנה נפוליאון גם נציג פרוסיה, גנרל קלקרייט, עם מטרה זהה לזו של לובאנוב, אך נפוליאון סירב בתוקף לשליח הפרוסי בטענה הפשוטה כי הברית היחידה בה הוא מעוניין היא ברית עם הצאר הרוסי. נפוליאון פתח במשא ומתן עם הצאר הרוסי וגילה נדיבות כלפי הרוסים המפסידים, שנותרו עדיין רבי-עוצמה, בתקווה למשוך אותם לצדו. בסעיפים הסודיים של ההסכם התחייבו רוסיה וצרפת להגנה הדדית, ורוסיה הסכימה להצטרף למערכת היבשתית, החרם שהטיל נפוליאון על הסחר הבריטי עם יבשת אירופה.

יחסו של נפוליאון לפרוסים היה שונה. לאחר שהנחיל להם תבוסה מוחצת בקרב ינה-אאורשטדט ב-1806, וכבש את בירתם ברלין, ביקש נפוליאון להפוך את פרוסיה המוכה למדינה מדרגה שנייה. תנאי השלום שהוכתבו לפרוסיה היו משפילים: פרוסיה איבדה כמחצית שטחה ויותר ממחצית הכנסותיה, הואיל והשטחים שנלקחו היו העשירים ביותר. החלק של פרוסיה שממערב לנהר אלבה נמסר לממלכת וסטפליה, ממלכה חדשה שנפוליאון הקים והמליך עליה את אחיו ז'רום. שטחים אחרים, בחלק הדרומי של פרוסיה, נמסרו לנסיכות הגרמנית סקסוניה, שהפכה כעת לממלכה ולבעלת בריתו של נפוליאון.

במזרח, כמעט כל השטח שקיבלה פרוסיה על חשבון פולין בחלוקות פולין השנייה והשלישית נלקח ממנה: מחוז ביאליסטוק נמסר לרוסים ושאר השטח לדוכסות ורשה, מדינת חסות חדשה של צרפת שנמסרה לשליטת פרידריך אוגוסט הראשון, מלך סקסוניה, שהיה צאצא של מלכי פולין. על פי החוזה, נקבע מעבר בטוח עבור הצבא הסקסוני, מסקסוניה לדוכסות ורשה, דרך שלזיה.

עוד נדרשה פרוסיה לוותר על שליטתה בדנציג, שהוחזר לה מעמדה כעיר חופשית. העיר החופשית דנציג וסביבתה היו לאזור חופשי בהגנה משותפת של פרוסיה וסקסוניה, אולם עד להשגת שלום כולל, הורשתה צרפת להחזיק בה צבא.

נוסף על המחיר הטריטוריאלי, נדרשו הפרוסים לשלם לצרפת פיצויי מלחמה כבדים, ולהגביל את גודלו של צבאם ל-40,000 חיילים בלבד.

רוסיה ופרוסיה הכירו באופן רשמי בשינויים שהנהיג נפוליאון ברחבי אירופה. צרפת הכירה בהמשך קיומן של הדוכסויות של סקסוניה-קובורג, אולדנבורג ומקלנבורג-שוורין שהיו בעלות ברית של רוסיה. עם זאת, צרפת הורשתה להמשיך להחזיק צבא בנמלים של אולדנבורג ומקלנבורג-שוורין עד השגת שלום עם בריטניה[2].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה