קולנוע סובייטי

הקולנוע הסובייטי כולל את סרטי הקולנוע שהופקו בברית המועצות. כיוון שרוב תעשיית הקולנוע נשלטה על ידי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, אלו התאפיינו בדרך כלל באסתטיקה וערכים של ריאליזם סוציאליסטי. כמו בתחומי אמנות אחרים, הכתיבה הדוקטרינה המרקסיסטית-לניניסטית את הגישה לפיה מעשה האמנות אינו נובע מהשראה או כישרון של יחידים, אלא מציית למספר כללים, הניתנים ללימוד שיטתי-מדעי. גישה זו הובילה, בפרט בקולנוע, שהיה אמנות צעירה, לפיתוח גישות דידקטיות ללימוד וייצור סרטים.

עד מלחמת העולם השנייה

קינו פארבדה

לפני מהפכת אוקטובר 1917 התקיימה תעשיית קולנוע קטנה, בעיקר בערים הגדולות של מערב רוסיה ובמדינות הבלטיות.

הכוחות המהפכניים ראו בקולנוע בעיקר כלי לחינוך ולתעמולה. לפי תפיסתם, קולנוע עלילתי, המגולל סיפור, הוא אמנות בורגנית, שאינה מספרת את האמת על חיי הפועלים ומייצרת אשליות. דרך הסרטים, האמינו, ניתן להעביר מסרים פשוטים וקליטים להמונים באמצעות מראות, גם בלי צורך להתעמק בכתבים אידאולוגיים ועלילה סבוכה. האפקט התעמולתי נוצר על ידי מניפולציות רגשיות אותן ניתן להשיג על ידי חיתוכי מונטאז' ומעבר בין סצנות המייצרים אימג' הנחקק בזיכרון לאורך זמן ומתחבר למסר (בין היתר תוך ניצול אפקט קולשוב, אחת התגליות של הקולנוע הסובייטי). כך נוצרו יומני הקולנוע "קינו פארבדה" ("קולנוע אמת") - סרט קצר (גלגל יחיד) המורכב בעיקרו מצילומי תעודה ובחלקו הקטן מצילומים מבוימים, שנערכו יחדיו וסיפרו סיפור פשוט של גבורת פועלים, צדקת המהפכה וכדומה. אחד הבולטים ביוצרים סוגה זו היה הקולנוען היהודי דג'יגה ורטוב. פוליטרוקים ("קציני חינוך") נעו עם הסרטים בין ערים, כפרים ועיירות במרחב, הקרינו אותם, לעיתים עם קריינות, והפיצו את בשורת המהפכה לכל קצווי הארץ.

בשנים 1922-1925 התארכו סרטי הקינו פראבדה לסרטים דוקומנטריים באורך מלא. ב-1929 הפיק ורטוב את סרטו "איש עם מצלמת קולנוע", המהווה תיעוד של 24 שעות במוסקבה. הסרט הציג כמה וכמה חידושים אמנותיים וטכניים. קצב החיים בעיר ההומה הוצג בסרט בשיטות קולנועיות, במיוחד שיטות עריכה חדשניות לזמנן. בין השיטות שהוצגו בסרט היו אפקטים של עין נפתחת למראה העירוני, היעלמות התמונה בהדרגה או והופעת התמונה כך (דיזולבים), הצגת תמונות במסך מפוצל, הילוך מהיר, הילוך איטי, הקפאת התמונה (פריז-פריים), זוויות צילום מפתיעות ועוד.^[1]

סרטי קולנוע עלילתיים

בול של ברית המועצות משנת 1964 החוגג 30 שנה ל"שובר הקופות" של הקולנוע הסובייטי - צ'פאייב

גם לאחר המהפכה, המשיכו בתי קולנוע שפעלו לפניה, להקרין סרטים ישנים שהיו ברשותם. ב-17 בינואר 1922 הוציא הסובייט העליון הנחיות להקרנת סרטים בברית המועצות. כל בתי הקולנוע הולאמו וחויבו להרשם ולעמוד תחת פיקוח, וכל הסרטים חויבו בביקורת צנזורה, כן הולאמו אולפני הסרטים הפרטיים הספורים. כל העשייה הקולנועית והרכש של סרטי קולנוע הוכפפו למחלקה ייעודית בוועדת החינוך העממית - הרשות הממלכתית לקולנוע של רוסיה הסובייטית (גוסקינו, Госкино). ב-1924 נוסדו, על בסיס האולפנים הפרטיים שהיו לפני המהפכה, אולפני הקולנוע המרכזיים - מוספילם במוסקבה ולנפילם בלנינגרד. אולפנים אלה יהפכו לבית היוצר המרכזי לסרטי קולנוע בברית המועצות. באותה עת חודשה פעילותו של המכון לקולנוע על שם גרסימוב (VGIK/ВГИК), אחד מהמוסדות האקדמיים הראשונים בעולם ללימודי אמנות הקולנוע.

מספר יוצרים החלו ליצור סרטים עלילתיים, שעלילתם תואמת את עולם הערכים החדש. אחד הראשונים שבהם היה סרגיי אייזנשטיין, שאף פיתח את הכללים המדעיים ליצירת סרט עלילתי "נכון" במסגרת הריאליזם הסוציאליסטי, כולל שיטות הצילום והמונטאז' שהקנו לו תהילה. סרטו הראשון היה "שביתה", אך סרטו העלילתי החשוב הראשון היה "אוניית הקרב פוטיומקין" (1925). סרט ראינוע באורך 75 דקות, בעל עלילה פשוטה וברורה כך שהקהל יוכל לזהות בבירור מי הם הטובים ומי הרעים ותוך שימוש בדימויים חזותיים עזי-מבע ורגש הנקלטים היטב בזיכרון. תבנית זו תהפוך לדגם לשלל סרטים עלילתיים שייוצרו בברית המועצות.

ב-1927 ראה אור הסרט "אוקטובר", שביים אייזנשטיין יחד עם גריגורי אלכסנדרוב, תוך שימוש בטכניקות מונטאז'. הסרט הציג את אירועי מהפכת אוקטובר לפי ספרו של ג'ון ריד, עשרת הימים שזעזעו את העולם. סיפורו של סרט זה מדגים את הכורח של יוצרי הסרטים להתאים עצמם כל העת לתכתיבי המפלגה. על פי האירועים בספר נטל לאון טרוצקי חלק מרכזי באירועים ולפיכך נכללו בתחילה סצינות רבות שבהן הופיעה דמותו של טרוצקי, אך לאחר רדיפתו וגירושו של טרוצקי על ידי סטלין ב-1927, נותרו סצינות אלו על רצפת חדר העריכה.

בהתאם להתפתחות הקולנוע במערב, החלו גם אולפני מוספילם להפיק סרטים מדברים וסרטים בצבע. להתפתחות בתחום תרמה גם אהבתו של סטלין לאמנות הקולנוע. כך הופקו אפוסים היסטוריים כדוגמת אלכסנדר נבסקי של אייזנשטיין (1935) וקומדיות מוזיקליות כ"החברה העליזים" (1934) ו"קרקס" (1936) של גריגורי אלכסנדרוב, בהם עלתה דמותה של ליובוב אורלובה, שחקנית וזמרת שהפכה לכוכבת הראשונה של הקולנוע הסובייטי. במאים כגון אלכסנדר דובז'נקו האוקראיני ומיכאל קאלאטוזוב הגאורגי, יצרו סרטים שהתבססו על אפוסים עממים של הרפובליקות שלהם והעניקו לקולנוע הסובייטי רוחב-יריעה עלילתי ואסתטי. הקולנוע הפך באמצע שנות ה-30 לצורת בידור פופולרית ומקובלת. במסגרת זו הופקו כמויות של סרטים עממיים לצריכה המונית, בהם צפו שוב ושוב המוני צופים ברחבי המדינה. הנודע שבהם היה "צ'פאייב" שבויים בשנת 1934 על ידי סרגיי וגאורגי וסילייב (שכונו לעיתים "האחים וסילייב", שכלל לא היו אחים - למרות שחלקו שם משפחה זהה).

לאחר מלחמת העולם השנייה

התקופה הסטליניסטית

המלחמה שמה קץ לתנופת עשיית הסרטים בברית המועצות. רבים מהבמאים והשחקנים גויסו לצבא האדום והעשייה הקולנועית הצטמצמה ליומני קולנוע בלבד.

עם זאת, הן במהלך המלחמה והן מיד לאחריה ראו אור סרטים צבעוניים מוזיקליים קלילים שנועדו למטרת בידור ואסקפיזם. רבים מהם בבימויו של איוואן פירייב, ביקשו לתאר את הווי החיים בקולחוזים הכפריים כחיי שמחה נטולי דאגות של ממש ("הנערה האהובה" (1940), "רועת החזירים ורועה הצאן" (1941), "6 אחרי המלחמה" (1944), "סיפור על אדמת סיביר" (1948) ו"הקוזאקים של קובאן" (1949)). אלכסנדר פטושקו יצר באותה עת סרטים המבוססים על סיפורי עם. סרטיו (הראשון שבהם "הפרח מאבן" צולם בשנת 1946) היו פורצי דרך בשימוש באפקטים מיוחדים ובאנימציה משולבת שחקנים חיים.

נוסף על מגמה זו, שהיה בה אסקפיזם מסוים מאימי המציאות, ראו אור לאחר המלחמה סרטים שבאו להלל את הניצחון במלחמה הפטריוטית הגדולה כגון סרטו של גריגורי אלכסנדרוב "מפגש על האלבה" (1949) ו"נפילת ברלין (1950). עם זאת, קיצוב כלכלי והידוק של הצנזורה על סרטים, תרמו לכך שמעט סרטים הופקו בברית המועצות בשנות הארבעים והחמישים. עם תחילת המלחמה הקרה צומצמה מאוד גם הפצת סרטים מהמערב, ואלו שהותרו עברו מסננת מחמירה של איתור מסרים מקפיטליזם ועד ציונות, אשר מנעה את הפצתם הנרחבת בברית המועצות.

תחיית הקולנוע הסובייטי

"קיפוד בערפל", סרט אנימציה של יורי נורשטיין מ-1975 על בול משנת 1988

אחד הסרטים שבישרו על תחיית הקולנוע הסובייטי היה "העגורים עפים" של מיכאל קאלאטוזוב מ-1957, סרט אנטי-מלחמתי שייצג את הבשלת התנאים ליצירה מקורית לאחר הסרת חלק מהמגבלות הסטליניסטיות על תעשיית הקולנוע בעת ההפשרה של חרושצ'וב. הסרט זכה בפרס דקל הזהב פסטיבל הקולנוע בקאן. ב-1959 נחנך פסטיבל הסרטים הבינלאומי במוסקבה עם סרטו של סרגיי בונדרצ'וק "גורל אדם". ב-1960 זכה סרטו של גרגורי צ'וחראי "בלדה לחייל" בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל קאן ולראשונה זיכה את ברית המועצות במועמדות לפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר ב-1961. ב-1962 זכה סרטו הראשון של אנדריי טרקובסקי באורך מלא, "נעורי איוואן" בפרס אריה הזהב של פסטיבל ונציה. ב-1967 ראה אור אחד הסרטים הסובייטיים המונומנטליים ביותר "מלחמה ושלום" בבימויו וכיכובו של בונדרצ'וק שאף זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ובפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר ל-1968. הפקת הסרט נמשכה מאז 1961, היה הראשון בברית המועצות שצולם במצלמת 70 מ"מ ועם 6 ערוצי שמע סטראופוניים.

בין 1969 ל-1971 הופקה סדרת הסרטים על אירועי מלחמת העולם השנייה, "השחרור (סדרת סרטים)", כקופרודוקציה סובייטית עם מדינות הגוש המזרחי גרמניה המזרחית, פולין, יוגוסלביה ואיטליה. הסדרה מגוללת בחמישה סרטים באורך מלא את שחרור מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה ואת תבוסתה של גרמניה הנאצית, החל מקרב קורסק ועד לקרב על ברלין.

נוסף על "סרטי איכות" אלה נוצרו גם שלל קומדיות פופולריות, שזכו לקהל רב. בהן "ליל הקרנבל" (1956) של אלדר ריאזנוב שהפך את לודמילה גורצ'נקו לכוכבת, "האדם האמפיבי" (1961) וסרטיו של לאוניד גאידאי "מבצע חיריק והרפתקאות נוספות של שוריק (1965), "השבויה מקווקז" (1966) ו"יד היהלום" (1967) וכן"הזהר מהמכונית" (ריאזנוב, 1966) ו"אל תיקח ללב!" (גאורגי דאנליה, 1969).

בשנות השבעים החלו יוצרים כאנדריי טרקובסקי ליצור קולנוע נסיוני בנושק לעולמות של פנטזיה ומדע בדיוני עם סרטים כגון "סולאריס" (1972) או "סטאלקר" ‏(1979). כן צמח ז'אנר סרטי פנטזיה המבוססים על פולקלור וסיפורים עממיים, שהיו נושאים בטוחים מבחינה פולטית אשר אפשרו ליוצריהם חופש יצירתי ואמנותי. רבים מסרטים אלה היו סרטי אנימציה כגון "קיפוד בערפל" (Ёжик в тумане, 1975) או "אגדת האגדות" (1979, Сказка сказок) של יורי נורשטיין.^[2]

"מערבונים מזרחיים"

סוגה ייחודית בקולנוע הסובייטי של שנות השישים והשבעים הייתה "המערבון האדום" או "המערבון המזרחי", סרטי פעולה שהתרחשו במרחבי רוסיה. סרטים אלה ביקשו לחקות את צורת המערבון האמריקאי, תוך העתקת העלילה מהמערב הפרוע אל האזורים האסיאתיים של ברית המועצות ומלחמת הצבא האדום בלאומנים מוסלמיים מקומיים ("אינדיאנים") בהרי הקווקז ובערבות מרכז אסיה וסיביר, בעת המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה.

בסוגה זו נמנים סרטים כ"המייל הבוער" (1957 ,Огненные вёрсты) שעלילתו מבוססת על "מרכבת הדואר" של ג'ון ויין מ-1939; "הנוקמים החמקמקים" (Неуловимые мстители, 1967) שעלילתו מזכירה את מערבון הספגטי "הצלפים" ושני סרטי ההמשך שלו מ-1968 ו-1971; "שמש לבנה על המדבר" (1970 ,Белое солнце пустыни); "דאוריה" (1971 ,Даурия) וסרט הבכורה של ניקיטה מיכאלקוב "בין זרים, זר ביניהם" (1974, Свой среди чужих, чужой среди своих).

סרטי פעולה נוספים נוצרו באותה תקופה בקופרודוקציה עם צ'כוסלובקיה ומזרח-גרמניה.

שנות השמונים

לאחר תקופת ברז'נייב הוקלו חלק מהמגבלות הפוליטיות וניתן יותר חופש אמנותי ומקום לביטוי אישי של היוצרים. במקביל, התאפשרה הפצתם של סרטים רבים יותר מחו"ל, בעיקר מן הקלונוע הגרמני, הקולנוע ההונגרי והקולנוע הפולני שזכו לפריחה באותה תקופה. הפרסטרויקה והגלאסנוסט ביטלו למעשה את מירב ההגבלות ואיפשרו פריחתם של זרמים רבים הן בקולנוע הרוסי והן בקולנוע של הרפובליקות השונות. בתקופה זו החלה הקריירה של במאים צעירים שיתנו את אותותיהם בקולנוע הרוסי שלאחר התפרקות ברית המועצות, בראשם ניקיטה מיכאלקוב.

ב-1981 זכה הסרט "מוסקבה אינה מאמינה בדמעות" של ולדימיר מנשוב בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

ב-1986 ראה אור אחד הסרטים הייחודיים באפיים - "קין-דזה-דזה!" ששילב מדע בדיוני, קומדיה סאטירית, דיסטופיה וסוריאליזם ואלמנטים של סייברפאנק.

צריכת קולנוע

תור לקולנוע בחרקוב, 1981

אזרחי ברית המועצות היו צרכני קולנוע נלהבים. הטלוויזיה הייתה נדירה וברמה לא גבוהה וכרטיס קולנוע היה זול באופן יחסי. נוסף על כך, כמעט לכל נקודת יישוב הגיע מדי פעם מקרין סרטים נייד. נכון לשנת 1959 דיווחה סוכנות הידיעות טא"ס ש"צעיר סובייטי הולך לבית הקולנוע 23 פעמים בשנה", יותר מאשר צעירים במדינות אחרות.^[3] בשנת 1977 היו ברחבי ברית המועצות 154,200 בתי קולנוע רשמיים. נוסף על כך הוקרנו סרטים במועדונים ובתי עם. במוסקבה לבדה היו 120 בתי קולנוע.^[4]

לקריאה נוספת

אבישר, אילן, "תיעוד ועיצוב של תודעה היסטורית בסרטי תעמולה", זמנים: רבעון להיסטוריה 39/40
טיילור, ריצ'רד, "הקולנוע הסובייטי וההיסטוריון", זמנים: רבעון להיסטוריה 39/40
אנדרי טרקובסקי, לפסל את הזמן, מרוסית: סיון בסקין, עורך מדעי: דני ורט, רמת השרון 2013
ענבל שטראוס, מדע בדיוני סובייטי, קטלוג סרטים, מוזיאון בת-ים לאמנות עכשווית

Jamie Miller, 'Soviet Cinema, 1929-41: The Development of Industry and Infrastructure', Europe-Asia Studies, vol. 58, no. 1, 2006, pp. 103–124
Denise J. Youngblood, 'The Fate of Soviet Popular Cinema during the Stalin Revolution', The Russian Review, vol. 50, no. 2, 1991, pp. 148–162
Peter Rollberg, Historical dictionary of Russian and Soviet cinema, Lanham, Md. : Scarecrow Press 2009 ISBN 9780810860728
Stephen Hutchings and Anat Vernitski (Eds.), Russian and Soviet film adaptations of literature, 1900-2001, London 2005
Josephine Woll, Real images : Soviet cinema and the thaw, London 2000 ISBN 186064550X
Nicholas Pronay and D.W. Spring (Eds.), Propaganda, politics, and film, 1918-45, London 1982
Louis Harris Cohen, The cultural-political traditions and developments of the Soviet cinema, 1917-1972, New York 1974
Jay Leyd, Kino, a history of the Russian and Soviet film, New York 1973