הקו האדום (לבנון)

הקו האדום בלבנון הוא מושג ישראלי לגבי קווים מדיניים וצבאיים בשטח לבנון בנוגע ליחסי ישראל–לבנון. בין שנת 1976 - קצת אחרי תחילת המעורבות הישראלית בלבנון, ובין שנת 2000 - נסיגת צה"ל מלבנון, החליף המושג "הקו האדום בלבנון" משמעויות וקווים גאוגרפיים בהתאם למצב המדיני והצבאי.

הקווים האדומים ב-1976עריכה

מלחמת האזרחים בלבנון שהחלה באפריל 1975, פרצה בשל פגיעה באיזונים העדינים שהתקיימו בין העדות והדתות השונות בלבנון במשך עשרות שנים.[1] באביב 1976 נכנס הצבא הסורי ללבנון בכוח שהגיע להיקף של שתי דיוויזיות, כשמטרתו הייתה להחזיר את האיזונים ללבנון תוך שמירה וחיזוק ההשפעה הסורית על המהלכים הפנימיים בלבנון.[1] כניסת הצבא הסורי ללבנון התאפשרה הודות להבנה חשאית בין ארצות הברית, ישראל וסוריה.[1][2] הבנה זו קבעה שלושה "קווים אדומים" עבור הצבא הסורי:

  1. איסור על הכנסת טילי קרקע-אוויר סוריים ללבנון.
  2. איסור על טיסת מטוסי קרב סוריים מדרום לכביש ביירות-דמשק.
  3. איסור על הכנסת כוחות קרקע סוריים לדרום לבנון, דרומה מקו הרוחב היוצא מדרום לצידון מזרחה,[3] כ-25 קילומטר מצפון לנהר הליטני.[4][1]

ככל הנראה, התקיים גם קו אדום נוסף שאסר על פעילות סורית בים מול חופי לבנון.[5]

הציבור בישראל ידע על קיומו של "קו אדום" שמציבה ישראל בלבנון, אך לא היה ידוע לו מהו בדיוק "הקו האדום". בעיתונות הישראלית נהוג היה באותה תקופה לראות את קו נהר הליטני כ"קו האדום" שדרומה לו אסור לכוחות הסוריים לפעול. כמו כן, הייתה קיימת הנחה כי ישראל גם הציבה סוג של קו אדום בנוגע להיקף כוחות הצבא הסורי בלבנון וחימושם.[6] חבר הכנסת משה דיין דרש ביוני 1976 מראש הממשלה רבין ליידע את חברי הכנסת בטיבו של "הקו האדום".[7]

בראש המדינות המעורבות בסיכום עמדו נשיא ארצות הברית ג'רלד פורד ומזכיר המדינה בממשלו, הנרי קיסינג'ר, ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ונשיא סוריה, חאפז אל-אסד.

בספר "התכלית-שלום" מאת גדעון רפאל, שגריר ישראל בלונדון, נכתב כי הקו נקבע לראשונה בפגישה סודית בלונדון ב-1976. בפגישה נכחו המלך חוסיין של ירדן מטעמו של נשיא סוריה חאפז אל-אסד ושגריר ישראל בלונדון, גדעון רפאל. בספרו לא נוקב בשמו של חוסיין ומכנה אותו "אישיות ערבית רמת-מעלה" אותה פגש ב-1976. על פי רפאל אסד חשש שישראל לא תקרא נכונה את פריסת כוחות סוריה בלבנון, ועל כן ביקש להעביר את המסר כי כוונתו לייצב את המצב באזור. הקו למעשה לא היה גבול גאוגרפי אלא יותר הסכמה פוליטית לא כתובה. מתוך הבנה זו נגזרה ההגנה על כוחותיו של רב-סרן סעד חדאד בדרום לבנון ועקרון השמיים הפתוחים למטוסי ישראל.[8]

למרות תקריות שונות, כמו התנגדות ישראל לכניסת כוח סורי לא-נבטיה (הנמצאת מצפון לליטני) בינואר 1977,[9][10][11] כיבדו הסורים בשנים הראשונות את הקווים האדומים, אך איפשרו לאש"ף יד חופשית בדרום לבנון, דבר שהביא להגברת הפיגועים ולפעולות כנגד ישראל. בסוף אפריל 1981 הפרו הסורים את הקו האדום והכניסו סוללות טילי קרקע-אוויר לבקעת הלבנון,[1] וזאת לאחר שחיל האוויר הישראלי הפיל שני מסוקים סורים שהשתתפו במתקפה הגדולה של סוריה על זחלה הנוצרית.[12]

במרץ 1978, לאחר מבצע ליטני, העריך המומחה ליחסים בינלאומיים, אמנון סלע,[13] כי מדיניות הקו האדום הייתה סוג של "מדיניות הבלגה" ישראלית שקיבלה את אישור המעצמות, שבהיותה עמומה, יתרונות רבים בצידה והיא היוותה "מודל להסדר אפשרי בין ישראל ובין כל שכונותיה - סוריה, לבנון, ירדן ומצרים, עד שייכון ויתייצב השלום.".[14]

מלחמת לבנון הראשונהעריכה

תחילתה של מלחמת לבנון הראשונה, ביוני 1982, שכללה עימות ישיר בין ישראל ובין סוריה בשטח לבנון, שברה את הסכמות "הקו האדום". בניסיונות המשא ומתן הבלתי ישיר שהתקיימו לאורך תקופת שהותה המוקדמת של ישראל בלבנון, התנגד ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, לחידוש הסכמות דומות מחשש שישראל תוצג כמי שמנסה לקבע את שליטתה בדרום לבנון.[15]

עד נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון היווה "הקו האדום" כינוי לקו ההפרדה דה פקטו בין הכוחות הסוריים והכוחות הישראלים במזרח לבנון.[16]

רצועת הביטחוןעריכה

 
מפת רצועת הביטחון. הקו הרצוף הצפוני מסמן את הקו האדום בשנים 2000-1985

החל מ-1985 שבה התבצעה נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון, התקיים "קו אדום" מצפון לגבולה הצפוני של רצועת הביטחון, שאליו לא הסכימה ישראל שייכנסו יחידות של הצבא הסורי.[17][18]

בשלבים המאוחרים יותר של שהיית צה"ל ברצועת הביטחון, כשכוחות חזבאללה ניצבו מול כוחות צה"ל, סימן "הקו האדום" את גבולה הצפוני של רצועת הביטחון.[19][20][21]

מצפון לרצועת הביטחון, באזור הכפרים ריחן (אנ') וכפר חונה (ער'), נמצאה מובלעת ג'זין שגודלה היה כ-210 קמ"ר, שנכללה רק חלקית בתחומי הקו האדום כיוון שהייתה באחריות צבא דרום לבנון. האזור של מספר קילומטרים מצפון לקו האדום הרגיל כונה בצה"ל "הרצועה האפורה" וגם בו פעל בעיקר צד"ל, בניסיון להקשות על חזבאללה את הגישה למוצבי צה"ל שלאורך הקו.[22]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 אביעזר יערי, התהליכים שהובילו למלחמת שלום הגליל, מבט מל"מ מס' 63, מאי 2012, עמ' 38
  2. ^ יוסף חריף, ישראל קבעה לעצמה "קו אדום" לחדירת הכוחות הסוריים ללבנון, מעריב, 12 באפריל 1976
  3. ^ משפך הזהרני במערב ועד כפר משכי(אנ') שממזרח לג'זין במזרח. אהוד יערי, זאב שיף, "מלחמת שולל", הוצאת שוקן, 1984, עמ' 86
  4. ^ דב גולדשטיין, יצחק רבין, "פנקס שירות", ספריית מעריב, 1979, עמ' 503
  5. ^ אפרים ענבר, "רבין והביטחון הלאומי של ישראל", הוצאת משרד הביטחון, 2004, עמ' 150
  6. ^ יעקב ארז (עיתונאי), סוריה מקפיאה פעולותיה, מעריב, 17 במאי 1976
  7. ^ רבין: מצב חדש בלבנון, מעריב, 16 ביוני 1976
  8. ^ שאול צדקיה, "הקו האדום" בלבנון נקבע בפגישה בלונדון עם חוסיין בשמו של הנשיא אסד, דבר, 13 במאי 1981
  9. ^ יעקב ארז ועודד גרנות, צה"ל בוחן את המצב החדש שנוצר בהחל כניסתו של כוח סורי לנבטייה, מעריב, 25 בינואר 1977
  10. ^ עידו דיסנצ'יק, סוריה ולבנון הודיעו בשדר לוושינגטון על נכונות לחסל במהירות משבר נבטיה, מעריב, 9 בפברואר 1977
  11. ^ שמואל שגב, ישראל קיבלה את ההצעה הלבנונית ומצפה לביצוע הסורי, מעריב, 10 בפברואר 1977
  12. ^ ג'וזף ס. הארש (Joseph C. Harsch), איך התבשל המשבר הלבנוני, דבר, 4 ביוני 1981
  13. ^ אמנון סלע, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
  14. ^ אמנון סלע, משגי המבצע בדרום לבנון, דבר, 24 במרץ 1978
  15. ^ משה ז"ק, בלי רעש, מעריב, 2 במאי 1983
  16. ^ טלי זלינגר, לקראת חורף שני בבקעת הלבנון, דבר, 30 בספטמבר 1983
  17. ^ שפי גבאי, קומנדו סורי נכנס לעיירה המרוחקת כ-8 ק"מ מאזור הבטחון בדרום-לבנון, מעריב, 16 בינואר 1989
  18. ^ עמנואל רוזן, אבינועם בר יוסף, שפי גבאי, ישראל: נצחון סוריה בלבנון אינו איום; תישמר רצועת הבטחון, מעריב, 14 באוקטובר 1990
  19. ^ משה תמיר, "מלחמה ללא אות", הוצאת משרד הביטחון, 2005, עמ' 32, 37
  20. ^ רמי טל, גל הירש, "סיפור מלחמה סיפור אהבה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2009, עמ' 45
  21. ^ גל פרל פינקל ואבירם רינג, מבצע חוק וסדר 30 שנה אחרי, מערכות 477, אפריל 2018, עמוד 60.
  22. ^ תמיר ברשד, מיומנו של קמ"ן יק"ל, מבט מל"מ, גיליון 56, יולי 2010, עמ' 41-40