הרביא
הִרִבְּיָא (בערבית: هربيا) היה כפר ערבי במישור החוף הדרומי, כשישה קילומטרים מדרום לעיירה אל-מג'דל (אשקלון).
 | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז עזה |
| נפה | נפת עזה |
| שפה רשמית | ערבית |
| תאריך ייסוד | לפני המאה ה-16 |
| שטח | 23,312 דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מלחמת העצמאות |
| תאריך נטישה | 3 בנובמבר - 5 בנובמבר 1948 |
| יישובים יורשים | קיבוץ כרמיה, קיבוץ זיקים |
| דת | מוסלמים סונים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 2,300 (1945) |
| קואורדינטות | 31°36′21″N 34°32′47″E / 31.60576667°N 34.54635833°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
היסטוריה עריכה
לפי ממצאים ארכאולוגיים, שנמצאו בחפירות באזור הכפר, המקום היה מיושב החל מתקופת הברזל בארץ ישראל. ב"ח'ירבת א-שרף" (או ח'ירבת אום שרף), גבעה החולשת על הכפר מצפון, נערכה חפירה ארכאולוגית ב-1987[1].
התקופה הצלבנית עריכה
ערך מורחב – קרב הירביה
בתקופת ממלכת ירושלים היה בהרביא מבצר צלבני קטן בשם לה-פורבי (La Forbie).
ב-4 באוקטובר 1244 יצא הצבא הצלבני מעכו לכיוון עזה. הצבא כלל את האבירים הארץ ישראליים ואת צבאות המסדרים הצבאיים. 312 אבירים טמפלרים ועימם 324 טורקופולים, 328 אבירי מסדר ההוספיטלרים ועימם 200 טורקופולים, 400 אבירים של המסדר הטבטוני ומספר לא ידוע של אבירים מצורעים ממסדר סנט לזרוס. נתמכים על ידי מספר גדול של חיילים רגליים – בסך הכול בין 12,000 ל-11,000 לוחמים, שהיו עיקר הכוח הלוחם של המדינה הצלבנית, בפיקוד העליון של גוטייה הרביעי מבריין, הרוזן של יפו ואשקלון, ולצידו פיליפ ממונפורט הקונטבל – (המפקד העליון) של צבא ממלכת ירושלים.
ב-17 באוקטובר נפגשו הצבאות בהרביא. הקרב החל בהתקפה צלבנית על הצבא המצרי שנמשכה עד לשעות הערב של אותו יום, מבלי שהצלבנים יכולים להכריע את הקרב או לגרום לצבא המצרי לסגת. בשעות החשכה הופסקו הקרבות וחודשו ביום המוחרת עם התקפה מסיבית של הצבא המצרי ובני בריתו. כבר בהתנגשות הראשונה נשבר מרכז המערך הנוצרי-מוסלמי במרכזו. הכוחות הדמשקאים נלחמו עד שהושמדו ברובם ואדונם, אל מנסור, ברח משדה הקטל מלווה ביתרת כוחו הצבאי – כ-280 לוחמים. בשלב זה נותר צבא הצלבני לבדו בשדה הקרב.
מספר האבדות של הצבא הצלבני לא ידוע במדויק, ומקורות שונים מצטטים מספרים שונים. בספרו של יהושע פראוור תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל ההיסטוריון מציין כי הוא מעריך את מספר האבירים שנהרגו בקרב ב-2000 ואת מספר החיילים הרגלים שנהרגו ב-10,000. בספר נכתב כי מכלל האבירים 50 הצליחו להימלט משדה הקרב. בהמשך הכותב מציין כי 100 לוחמים נוספים ברחו משדה הקרב עם פיליפ ממונפורט[2] בספר לא מצוין מספר הצלבנים שנלקחו בשבי. בספרו "היסטוריה של הצלבנים" ("Histoire Des Croisades") מציין ז'אן רישאר (Jean Richard) את המספרים האלה: מתוך 348 טמפלרים שיצאו לקרב 36 נותרו בחיים, מתוך 351 הוספיטלרים 26 נותרו בחיים ומתוך 400 אבירים טבטוניים שלושה נותרו בחיים.
התקופה העות'מאנית עריכה
בשלהי התקופה העות'מאנית בארץ-ישראל הכפר היה חלק מנאחייה (תת-הנפה) של ח'אן יונס שבסנג'ק עזה (נפה). רוב הבתים בכפר היו בדרך כלל בתי חימר. תושבי הכפר התפרנסו מגידולי אבטחים, מלפפונים ועצי פרי. בכפר הייתה באר ובריכת אגירה[3].
בשנת 1863, ביקר חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן בכפר, תיעד את השרידים העתיקים באזור, ואת חציית נחל שקמה (לו הוא קרא "נהר אריביה"). גרן כתב:”בשעה וחמש עשרה דקות הגענו לשפך נהר אריביה המכונה גם נהר עסקלאן. במקום הזה, בתוך חצי עיגול נרחב למדי שמתקבל כאן מתוואי החוף, הוא יוצר כמין ברכה המפותלת כמה נפתולים צפופים, ומימיה נראים עומדים...בשעה שמונה וחמש עשרה דקות עברנו חורבות בשם ח'רבת אמאריס. הן לא בולטות לעין ומכסות גבעת חול החולשת על החוף מגובה שנים עשר מטר בקירוב...בשעה שמונה ושלושים דקות הגענו לעוד ח'רבה, ונאמר לי כי שמה ח'רבת אם אשקף. על פני כל האתר הזה פזורים חרסים מעורבים עם כתית”[4].
בתקופת המנדט הבריטי עריכה
ב-1920 הסתיימה בנייתו של "בית מוסא עלמי" על גבעה ממערב לכפר. את הבית בנה חאפז אל-עלמי, שהיה גיסו של מוסא אל-עלמי (ממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית וחבר הוועד הערבי העליון). הבית שימש בעיקר כבית קיט למשפחת אל-עלמי, שהייתה במקור מירושלים, אך אחזה בבעלות על אדמות רבות באזור זה ובאזורים אחרים בארץ. בנוסף היה בבעלותה בית קיט ביריחו, אך כדי לסבול פחות מחום הקיץ שבבקעת יריחו הייתה המשפחה עוברת לבית הזה שתמיד נהנה בחודשי הקיץ מרוח ים קרירה[5].
במפקד 1922, שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, בהרביא הייתה אוכלוסייה של 1,037 נפש, כולם מוסלמים למעט 6 נוצרים. במפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל היו בכפר 234 בתים מאוכלסים, בהם התגוררו 1,520 תושבים, כולם מוסלמים למעט 10 נוצרים[6].
בשנת 1933 אירח חאפז אל-עלמי את שר המושבות הבריטי בביתו שבכפר, לאחר שנכבדי עזה סירבו לפגוש אותו כאות מחאה על "תמיכת הבריטים בציונים"[7].
בשנת 1943 הוקם בצמוד להרביא, על קרקעות שרכשה הקק"ל בשטח של 1,705 דונם, הקיבוץ "מצפה הים", שאחר שונה שמו ליד מרדכי[8]. היחסים בין הקיבוץ והכפרים הערביים השכנים : בית ג'רג'א, דיר סניד, הרביא וברייר היו טובים. לחברי הקיבוץ היה רצון כן לפתח יחסי שכנות טובים, ו"מוכתר" הקיבוץ מונה לתפקידו בעיקר למטרה זו. בכניסה ליישוב נבנה אוהל אירוח ובו שטיחים וכלים להגשת קפה, לפי המסורת הערבית. המתיישבים החדשים למדו מהשכנים בכפר ברברה להשביח גפנים שהיו נפוצות באזור ולטפל בהן. הנשים הערביות נעזרו ברופא המקומי, ד"ר קלר, בטיפול רפואי בילדיהן בתרופות שהיו חדשות להן, והכפריים שאלו משכניהם סוס ליום חריש או זרעי עגבניות מזן מובחר. ילדי הקיבוץ טיילו לכפרים הערביים השכנים, והיו הזמנות הדדיות לשמחות משפחתיות מצדם כמו גם השתתפות נכבדי הכפרים בחגי המשק, כאורחים של כבוד[9].
בסקר הכפרים בשנת 1945 האוכלוסייה בכפר הייתה 2,300 תושבים, 2,200 מוסלמים, 40 נוצרים ו-60 יהודים (תושבי יד מרדכי). שטח הקרקע הכולל של הכפר היה 22,312 דונם. אשר מתוכם הוקצו 6,106 לחקלאות שלחין, 2,765 לגידולי הדרים ובננות ו-2,037 לגידולי דגנים[10].
לפי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, היישוב נכלל בשטח המדינה הערבית.
במלחמת השחרור עריכה
בעקבות הישגי צה"ל במבצע יואב, הצבא המצרי החל בנסיגה מאיסדוד, ובתחילת נובמבר נצפה נסוג גם מאל-מג'דל (אשקלון). ב-3 בנובמבר 1948 דיווח העיתון על המשמר כי תושבי הרביא והכפרים הסמוכים החלו בורחים[11]. בעקבות כך חטיבת גבעתי פתחה ב–5 בנובמבר במבצע 'מגע', שנועד לחזק את המצור על כיס פלוג'ה ממערב ולהשתלט על מג'דל וסביבותיה. באותו יום נשלחו כוחות מגדוד 55 לעבר הכפרים ברברה, אל ג'ורה, נעליה, אל ג'יה, חרביה ובית ג'רג'א, שנתפסו ללא קרב וללא תושבים, לאחר שכבר ברחו דרומה לעזה[12]. לאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949, גבולה של רצועת עזה נקבע כקילומטר מדרום למקום שבו עמד הכפר. רוב תושבי הכפר עברו לגור במחנה הפליטים א-שאטי הממוקם פחות מ-4 קילומטר מדרום למקום שבו עמד הכפר[13].
ב-15 בפברואר 1949, עלה קיבוץ זיקים על הקרקע על אדמותיה של משפחת עלמי, בית המשפחה שימש כחדר האוכל של הקיבוץ[14].
ב-21 באפריל 1950 הוקם על הגבעה בה עמד הכפר קיבוץ כרמיה[15].
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ חדשות ארכיאולוגיות, גיליון פ"ט, 1987
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 300
- ^ יהושע בן-אריה, ארץ בראי עברה : מחקרים בגאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, עורכים: רן אהרונסון וחגית לבסקי, יד יצחק בן-צבי האוניברסיטה העברית בירושלים, 2001, עמוד: 340
- ^ ויקטור גרן,תיאור גאוגרפי, היסטורי וארכאולוגי של ארץ - ישראל - כרך שני : יהודה (ב), ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1982, עמוד: 108
- ^
משה גלעד, בזיקים החליטו שלא לטשטש את העבר הערבי של הקיבוץ, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2019
- ^ Mills, Census of Palestine, 1931, page 48
- ^ עזה ווזיר המושבות, דואר היום, 18 באפריל 1933
- ^ גרשון גבעוני, דפים מן האלבום, על המשמר, 12 בנובמבר 1968
- ^ זאב ענר, סיפורי קיבוצים : סיפורם של ארבעים קיבוצים, רעננה, הוצאת משרד הביטחון. שנת ההוצאה: 1998, עמוד: 96
- ^ Government of Palestine, Department of Statistics, 1945, p. 26
- ^ האויב מתכונן לפינוי מגדל, על המשמר, 3 בנובמבר 1948
- ^ הרביא באתר "מיזם אתרי מלחמת העצמאות"
- ^ מירון רפופורט, נפרדים מהים של עזה, באתר הארץ, 21 ביוני 2005
- ^ קיבוץ זיקים נאחז בקרקע, על המשמר, 15 בפברואר 1949
- ^ ש. קפלן, חניכי השוה"צ מטוניס וצרפת התנחלו בדרום, על המשמר, 21 באפריל 1950
