התאבדות המונית מתרחשת לפעמים במסגרות דתיות. במלחמה, קבוצות מובסות עשויות לנקוט בהתאבדות המונית במקום להיתפס. בריתות התאבדות הן סוג של התאבדות המונית שלעיתים מתוכננות או מבוצעות על ידי קבוצות קטנות של אנשים מדוכאים או חסרי תקווה. התאבדויות המוניות שימשו כסוג של מחאה פוליטית.
היחס להתאבדות המונית משתנה בהתאם למקום ולנסיבות. אנשים הפונים להתאבדות המונית במקום להיכנע למה שהם מחשיבים דיכוי בלתי נסבל הופכים לפעמים למוקד של מיתוס הרואי. התאבדויות המוניות כאלה עשויות גם לזכות בכבוד הנורא של המנצחים. מצד שני, המעשה של אנשים הנעזרים בהתאבדות המונית מבלי להיות מאוימים - במיוחד כאשר הם מונעים לצעד זה על ידי מנהיג דתי כריזמטי, מסיבות שלעתים קרובות נראות לא ברורות - נוטה להתייחס לשלילה הרבה יותר.
בשנים שלפני הספירה מתועדים עשרות מקרים של התאבדות המונית בעיקר בקרב הרומאים או אויביהם, לאחר הספירה יש ירידה ניכרת בשיעור התיעוד של התאבדויות המוניות[1].
לספרד היסטוריה ארוכה של התאבדויות המוניות, בשנת 219 לפנה"ס בני העיר סאגנוטום התאבדו יחד עם נשיהם וילדיהם לאחר כיבוש חניבעל, בשנת 206 לפנה"ס בני העיר אסטאפה התאבדו לאחר שכשלו בקרב נגד הרומאים, במאה הראשונה לפני הספירה התאבדו הקנטאברים ב"אש ברזל ורעל" מכיוון שלא היה להם כוח להילחם או לחיות במצור, בקיץ שנת 133, בתום 25 חודשי המצור הרומי על העיר נומנטיה (אנ'), הבינו תושבי העיר כי הם הפסידו לרומאים ורבים מהם העדיפו להתאבד ואף הציתו את העיר[3].
בקיץ שנת 102 לפנה"ס, הצליח המצביא הרומי גאיוס מריוס לעצור את פלישתם של הטווטונים והקימברים לשטחי האימפריה הרומית בקרב אקווה סקסטיה (אנ'). לאחר ששמעו השבויות הטווטניות כי כחלק מתנאי הכניעה עומדות להימסר 300 נשים נשואות מתוכן לשירות הרומאים, הן הרגו את ילדיהן ולאחר מכן את עצמן על ידי חניקה, ונמצאו מתות זו בחיק זו[5].
בשנת 42 לפנה"ס בזמן מלחמת האזרחים הרומית פלש ברוטוס לעיר כסנתוס שבליקיה, עם כניסת החיילים הרומיים לעיר החלו התושבים לשחוט את בני משפחתם ואת עצמם, ברוטוס ניסה למנוע את ההרג אך לא הצליח ורוב תושבי העיר התאבדו, ההיסטוריוןאפיאנוס מאלכסנדריה המספר על ההתאבדות כותב שלעיר כסנתוס יש היסטוריה של התאבדויות, שכן גם בימי כורש נכנסו כל בני העיר למצודה והעלו את המצודה באש, וכך גם בימי אלכסנדר הגדול, ההתאבדות בכסנתוס הייתה סמל למוות למען חירות, ואף פילון האלכסנדרוני מעלה על נס את ההתאבדות[6].
בראשית התקופה ההלניסטית לאחר מות אלכסנדר מוקדוןפרדיקאס פעל לבסס את השלטון המוקדוני באסיה הקטנה, בדרום אסיה הקטנה בארץ האיסאורים התגוננו התושבים, המגינים שהיו בטוחים בכישלונם שרפו את הנשים הזקנים והילדים, בסופו של דבר הם הצליחו להדוף את המוקדונים, והם שבו כלעומת שבאו, המגינים המיואשים שכבר הרגו את כל יקיריהם השליכו את עצמם לאש[6].
לאחר שב-1792צרפת המהפכנית ביטלה את העבדות במושבות הקאריביים, החזיר נפוליאון בונפרטה את העבדות לאזור ב-1802. בעקבות כך, קבוצת עבדים בעיר גוואדלופ החלו להתמרד כנגד הכוחות הצרפתיים וב-28 במאי 1802 התרחש קרב מטובה שבמהלכו הבינו העבדים המתמרדים כי הם הולכים להפסיד, בעקבות כך, כ-400 מהם, הציתו את מאגרי אבק השריפה שלהם והחלו בהתאבדות המונית תוך כדי ניסיון להרוג כמה שיותר חיילים צרפתיים יחד איתם[10][11].
התאבדות המונית בתרבות הבאלינזיית (אנ') מכונה בשם פופוטן (Puputan). המקרה הגדול ביותר של פופוטן התרחש בשנים 1906–1908, כאשר הבאלינזיים נאלצו להתמודד עם הכוחות הקולוניאליים ההולנדיים (אנ'). שורש המונח "puputan" מגיע מהמילה הבאליזית "puput" שפירושה "סיום" או "מסיים".
בשנת 1978, בעקבות ביקור אמריקאי שנועד לבדוק את התנהלות הכת "מקדש העם" שפעלה בקומונת ג'ונסטאון בגיאנה, הורה מנהיג הכת, ג'ים ג'ונס, על התאבדות המונית של חבריה. באירוע התאבדו 909 בני אדם באמצעות שתיית משקה מהול בציאניד. כשליש מהמתאבדים היו ילדים. המתנגדים הומתו בזריקת רעל[13].
ב-8 במאי1943, שלושה שבועות לאחר תחילת מרד גטו ורשה, הותקף בונקר מילא 18 על ידי הנאצים כשבתוכו כ-300 בני אדם וביניהם ראשי המורדים. במהלך המתקפה רבים מאנשיו ביצעו התאבדות המונית על ידי בליעת גלולות ציאניד כדי לא להיכנע. בעוד שאחרים נמלטו מהיציאה האחרות.
בימיו האחרונים של הרייך השלישי במאי1945, הוכתה גרמניה בגל התאבדויות ברחבי המדינה. הסיבות להתאבדויות היו רבות, אך הושפעו מהתעמולה הנאצית – בהתאם לערכיה של המפלגה הנאצית; מהתאבדותו של אדולף היטלר – כתגובה לכיבוש גרמניה הנאצית בידי בעלות הברית ותבוסתה במלחמת העולם השנייה; וכן מתחושת חוסר ביטחון והיעדר פרספקטיבה לעתיד. מגזין "לייף" האמריקאי התייחס ב-14 במאי להתאבדויות ההמוניות – "בימיה האחרונים של המלחמה, ההכרה בתבוסתה המוחלטת של גרמניה הייתה יותר מדי עבור רבים מהגרמנים. ללא הכידונים והמליצות שהעניקו להם כוח, הם לא יכלו לערוך חשבון נפש מול כובשיהם או מצפונם. המוצא היה השיטה המהירה והבטוחה, במה שהגרמנים מכנים "selbstmord" (התאבדות), רצח עצמי"[14]. ידועה במיוחד ההתאבדות המונית בדמין אחרי שחיילים סובייטים נכנסו אליה והחלו בביזה ובאונס. אחת הפקידות בעיר שונלנקה (Schonlanke) במקלנבורג-מערב פומרניה הכריזה "מתוך פחד מהחיות האלה ממזרח, שונלנקרים (תושבי העיר) רבים סיימו את חייהם (כ-500 מהם!). משפחות שלמות נמחקו כך"[15].
ב-30 באפריל 1945 נכבשה העיירה דמין על ידי הצבא האדום כמעט ללא לחימה. בדומה לערים אחרות כמו גריפסוואלד, אונס, ביזה והוצאות להורג שבוצעו על ידי חיילי הצבא האדום גרמו להתאבדות המונית של מאות אנשים וכמעט כל העיר העתיקה נשרפה על ידי הצבא האדום. על אף שההערכות למספר ההרוגים אינן אחידות, ידוע כי מדובר בהתאבדות ההמונית הגדולה ביותר שנרשמה אי פעם בגרמניה. תושבים ופליטים רבים התאבדו אז, ומשפחות רבות עשו זאת יחד. שיטות ההתאבדות כללו טביעה בנהרות, תלייה, חיתוך פרק כף היד וירי. רוב הגופות נקברו בקברי אחים, ולאחר המלחמה היה הדיון בהתאבדות ההמונית טאבו תחת הממשלה הקומוניסטית של מזרח גרמניה[16][17].
המושג גְיוֹקוּסָאי (玉砕), שמשמעותו "יהלומים שבורים," משמש ביפניתלשון נקייה לאזכור מתקפת התאבדות או התאבדות בפני תבוסה (גם ספוקו). המושג מתבסס על ציטוט מכתב סיני קלאסי מן המאה ה-7 שאומר כי "על אדם דגול למות כיהלום מנופץ ולא לחיות כאריח שלם." המושג קיבל משמעות של מוות מכובד עם מותו של טקמורי סאיגו (1877-1827), והפך לסיסמה לאומית בלשון איצ'יקו גיוקוסאי (一億玉砕; "מאה מיליון יהלומים מנותצים") על ידי הממשלה היפנית בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, כאשר עמדה יפן בפני פלישת בעלות הברית לשטחה. חיילי בעלות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה נהגו לכנות את גלי המתקפה האנושיים של הצבא היפני הקיסרי בשם מתקפות בנזאי מכיוון שבעת המתקפה נהגו החיילים היפנים לצעוק "בנזאי!". קריאת קרב זו הייתה מחווה של מורל ואומץ שנועדה לדרבן את החיילים לבצע את המתקפה עד תום. בשפה היפנית משמעות המילה "בנזאי" (万歳) היא "עשרת אלפים שנה," קריאה מקובלת המסמלת אריכות ימים וחגיגיות. במהלך מלחמת העולם השנייה, הפכה הקריאה "טֶנוֹ הֶייקֵה בנזאי!" (天皇陛下万歳; "עשרת אלפים שנים לקיסר") לקריאת הקרב המושמעת בעת המתקפה, ומשם קלטו חיילי בעלות הברית את המושג[18].
בימים האחרונים של הקרב על סאיפאן וקרב אוקינאווה התאבדו מאות רבות של אזרחים יפנים, חלקם קפצו מצוקים שזכו לכינויים "צוקי ההתאבדות" ו"צוקי הבנזאי". רוב המאמצים של החיילים האמריקאים לשכנע את האזרחים להיכנע במקום להתאבד היו חסרי תועלת. התעמולה שהופצה ביפן ותיארה את האמריקאים והבריטים כ"שטנים" שיתייחסו לשבויים בצורה ברברית הרתיעה אותם מלהיכנע.
בשנת 1843 או 1844 בעיר אוואקאיפו שבגיאנה הבריטית, מנהיג קהילה ילידית (אנ') הורה לחסידיו לרצוח זה את זה באלימות על מנת שיוכלו להיוולד מחדש בתור אנשים לבנים. אף על פי שאין נתונים רשמיים על כמות ההרוגים, מעריכים שנהרגו כ-400 גברים, נשים וילדים[19][20].
בשנת 1941 בוצעה ההתאבדות ההמונית הגדולה ביותר בהיסטוריה של נפאל לאחר שבהוראת מנהיגה דתית בשם יוגמאיה נויפאן (אנ'), קפצו 67 חסידותיה לנהר ארון (אנ').
בשנת 1978, בעקבות ביקור אמריקאי שנועד לבדוק את התנהלות הכת "מקדש העם" שפעלה בקומונת ג'ונסטאון בגיאנה, הורה מנהיג הכת, ג'ים ג'ונס, על התאבדות המונית של חבריה. באירוע התאבדו 909 בני אדם באמצעות שתיית משקה מהול בציאניד. כשליש מהמתאבדים היו ילדים. המתנגדים הומתו בזריקת רעל[13].
החל משנת 1994 עד שנת 1997, החלו חברי הכת הדתית מקדש השמש (אנ') בסדרה של התאבדויות המוניות, אשר הובילו לכ-74 מקרי מוות. מכתבי פרידה הושארו על ידי המתאבדים, בהם נכתב כי הם מאמינים שמותם יהווה בריחה מ"הצביעות והדיכוי של העולם הזה". רישומים שנתפסו על ידי משטרת קוויבק הראו שחלק מהחברים תרמו באופן אישי יותר ממיליון דולר למנהיג הקבוצה, ג'וזף די ממברו.
בסוף שנות התשעים נעצר ניסיון התאבדות נוסף של חברי הכת. כל ההתארגנויות של חברי הכת להתאבדות המונית קרו סביב נקודת השוויון ונקודת ההיפוך שכנראה היו בעלי משמעות בתאולוגיה של חברי הכת[21][22][23].
ב-26 במרץ1997, 38 חברי כת "שער גן עדן" יחד עם מנהיגם מרשל אפלווייט נמצאו מתים באחוזה שכורה בחברה היוקרתית של סן דייגו, רנצ'ו סנטה פיי. המוות ההמוני של הכת הוא אחד המקרים הכי מוכרים של התאבדות כתית.
בהכנה להרוג את עצמם, שתו חברי הכת מיצי פרי הדר כדי לטהר את עצמם מטומאה בצורה מסורתית. התאבדותם, שנערכה במשמרות, הורכבה מבליעת פנוברביטאל (phenobarbital) שהיא תרופה למניעת התקפים, בערבוב עם וודקה, ובנוסף שקיות פלסטיק מהודקות סביב ראשם לגרימת חנק. ערבוב משקאות חריפים עם תרופות ידוע כמסוכן ושעלול לגרום למוות. מסיבה שאינה ידועה, היו ברשותם של כל חבר 5 דולרים ברבעי-דולרים (quarters). ההסבר לכך, שבאחד מספריו של מארק טוויין מצוין כי התשלום לרכב על זנבו של שביט הוא 5.75 דולר. כל השלושים ושמונה היו לבושים בחולצות ומכנסיים זהים ובנוסף, זוג נעלי טניס חדשות לגמרי של נייקי וסרטי זרוע עם המילים "Heaven's gate away team".
סופה של הכת, ביחד עם הופעת שביט הייל-בופ (שכונה כוכב-השביט הגדול של 1997) זעזעה את ארצות הברית בשנת 1997 והחזירה את נושא הכתות לבמה הציבורית. אפלווייט שכנע 38 מחסידיו להתאבד כדי שנשמותיהם תוכלנה לעלות ולנסוע על חללית, שלפי אמונתם, הייתה מוסתרת מאחורי כוכב-השביט הייל-בופ. אמונות אלו הובילו לסיווג הכת ככת אמונה בחוצנים. רוב המידע שידוע על הכת מגיע ממחקר שביצעו רוברט באלך ודייוויד טיילור אשר הסתננו לקבוצה בשנות השבעים.
באוגוסט 2004 התגלו עשר גופות, כולן בתנוחת שינה, בתוך בית בן שתי קומות בעיר ואקואס-פניקס שבאימאוריציוס. המתאבדים היו נעדרים במשך מספר ימים וחלקם קיבלו הלוואות בסכומים גבוהים זמן קצר לפני מותם. כמה מהמתאבדים היו חברים בכת אקנקר. לפני המעשה הם נעלו את כל דלתות וחלונות הבית, וכשהמשטרה פרצה למקום הוא היה מסודר להפליא[24][25][26].
ב-2007, בעיר Mymensingh (אנ') שבבנגלדש, משפחה בת 9 נפשות אשר היו חברים ב"כת אדם" גרמו למותם לאחר שקפצו למסילת רכבת[27][28]. ביומנים שנמצאו בביתם היה כתוב כי הם שאפו לחיים טהורים כפי שחיו אדם וחווה המקראיים[28].
בשנת 2018 התאבדו אחד עשר בני משפחה בבוראי, ניו דלהי שבהודו. עשרה מהם תלו את עצמם בעוד שסב המשפחה מת מחנק. הגופות נמצאו ב-1 ביוני 2018 כמה שעות לאחר ההתאבדות והמשטרה קבעה את המקרה כהתאבדות המונית[29].
הלוויה ממלכתית-צבאית לשלדים שנמצאו בחפירות מצדה, 1969. צילום מאוסף דן הדני.
באביב73, במהלכו של המרד הגדול. עלה וצר, בשמונה מחנות מצור, הלגיון העשירי הרומאי על המבצר מצדה אשר היה מאוכלס ביהודיםסיקריים ולאחר קרבות נואשים על חומות המבצר ומשאפסה תקוות המורדים להסיר את המצור הם בחרו להתאבד ולא לסיים את חייהם כעבדים. באירוע התאבדו כ-960 אנשים, נשים וטף[30]. המקורות העיקריים לסיפור הם בספרים "מלחמת היהודים" ו"יוסיפון".
מעשה ההתאבדות העלה קושיות רבות אצל היסטוריונים. התאבדות מנוגדת להלכה היהודית[א], אך היו מקרים של התאבדות בעת המרד הגדול, כמו ביודפת ובגמלא. קושי נוסף בקבלת תיאור ההתאבדות הוא בהיעדר ראיות ארכאולוגיות מכריעות התומכות בגרסת ההתאבדות ההמונית. ישנן עדויות כי מגיני מצדה העלו באש מבנים במצדה, אך בחפירות נמצאו גופותיהם של כעשרים ושמונה מורדים בלבד, שלושה מהם, גבר צעיר בן 20–22, אישה צעירה בת 17–18 שצמתה נשתמרה להפליא, וילד בן 11–12[31] נמצאו בארמון הצפוני. עוד כעשרים וחמישה שלדים של מורדים, גברים ונשים בגילאים שונים, נמצאו במערה מתחת לחומה במצוק הדרומי. שרידי שאר הגופות, כתשע-מאות לפי יוסף בן מתתיהו, לא נמצאו.
מרכז ההכשרה לשחרור האנרגיה האטמה (אנ') הייתה כת שהייתה ידוע בהפחדה משטרתית ותקשורתית, בשנת 1998 התרחש לכאורה טקס ניסיון התאבדות המוני של הכת בפארק הלאומי טיידה בטנריפה[32].
התנועה להשבת עשרת הדיברות של אלוהים הייתה כת נוצרית בהנהגת ג'וזף קיבְּוֶוטֶרֶה אשר חבריה האמינו כי יום הדין צפוי להגיע עם סיום האלף השני, ב-31 בדצמבר1999, וכי יינצלו אם ישמרו בקפידה על הוראות עשרת הדיברות.
כאשר הנבואות בדבר יום הדין לא התגשמו, החלו רבים מחברי התנועה להטיל ספק באמונתם, ודרשו את השבת רכושם, בתגובה לכך, טען קיבווטרה כי ב-17 במרץ מריה הבתולה תחזור לחיים ואחרית הימים תתחיל. ב-17 במרץ2000 התכנסו מאמיני התנועה בכנסייה בכפר קָנוּנְגָה שבדרום מערב המדינה, קיבווטה התיז על המאמינים "מים קדושים" שהיו למעשה בנזין, שפך את השאר על רצפת הכנסייה, יצא ממנה והושלכה פנימה מגבת בוערת. הכנסייה הוצתה על יושביה, במה שנראה בתחילה כהתאבדות ההמונית הגדולה ביותר מאז ג'ונסטאון. המשטרה מצאה במקום כ-340 גולגולות, אך ההערכה היא שבמקום נספו כ-530 בני אדם, מהם לפחות 78 ילדים[33]. חקירת המשטרה העלתה כי אין מדובר בהתאבדות, אלא ברצח שתוכנן על ידי מוורינדה וקיבווטרה.
בחלק החמישי של המיני-סדרהמצדה מ-1981, מתוארת ההתאבדות ההמונית.
בעונה 7 של מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9 מ-1993, חוזר דוקאט כראש כת דתית המאמינה ב"רוחות הפא", והוא חוטף את קירה נריס אל מקום מושב הכת. לאחר שמתגלה שאחת מהמאמינות (הבאג'ורניות) הולידה ילד קרדאסי, דוקאט מנסה לגרום להתאבדות המונית של אנשי הכת, בכדי שהם לא יקומו נגדו, אך קירה חושפת לאנשי הכת שדוקאט לא התכוון להתאבד יחד איתם והוא נמלט ויורד למסתור שוב (בפרק "Covenant")[ב].
^כמה שנים לפני, חבר בכת "שער גן עדן" בשם תומאס ניקולס היה אחיה של שחקנית מסע בין כוכבים, נישל ניקולס. לפני ההתאבדות ההמונית של הקבוצה, הוא ומספר חברים אחרים ביקשו את עזרתה למען פרסום המסר של הכת.
^מובא אצל: מ. שטרן, התאבדותם של אלעזר בן יאיר ואנשיו במצדה, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, ירושלים תשנ"א, עמ' 378 – 383. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
^מובא אצל: מ. שטרן, התאבדותם של אלעזר בן יאיר ואנשיו במצדה, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, ירושלים תשנ"א, עמ' 379 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
^Lucius Annaeus Florus, Epitome 1.38.16–17 and Valerius Maximus, Factorum et Dictorum Memorabilium 6.1.ext.3
^ 12מובא אצל: מ. שטרן, התאבדותם של אלעזר בן יאיר ואנשיו במצדה, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, ירושלים תשנ"א, עמ' 378 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
ערכים מורחבים – מתקפת בנזאי, מילא 18, התאבדויות המוניות בשלהי הרייך השלישי, התאבדות המונית בדמין
.jpg)