פתיחת התפריט הראשי

התנועה לעצירת הנסיגה מסיני

התנועה לעצירת הנסיגה מסיני הייתה תנועת מחאה נגד פינוי חצי האי סיני במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים.

תוכן עניינים

רקעעריכה

לאחר כיבוש חצי האי סיני במלחמת ששת הימים, הקימה ישראל מספר יישובים בסיני, כשהגדול מביניהם היה ימית. בנוסף הוקמו מספר בסיסי צבא ושדות נפט.

ב-17 בספטמבר 1978 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים.

ההסכם קבע, בין השאר, את קו עקבה-רפיח כקו הגבול בין ישראל למצרים, ופינוי של כלל יישובי חצי האי סיני.

על אף שרוב מתיישבי חבל ימית התפנו מרצון, טענו בחוגי הימין כי אין לוותר על שטחי ארץ ישראל, ועל כן החלו להיאבק נגד הפינוי.

התנועה לעצירת הנסיגה מסיני היה הגוף המרכזי שאיחד את מתנגדי הנסיגה, והוא הורכב בעיקר מאנשי גוש אמונים. התנועה זוהתה עם עמדות מפלגת התחיה.

פעילותעריכה

התנועה אירגנה פעילות מחאה בכל רחבי הארץ נגד הנסיגה מסיני.

במסגרת המאבק נערכו הפגנות המוניות, בין השאר מול בית ראש הממשלה, ונערכה פעילות הסברתית נרחבת.

הבאת מתיישבים לחבל ימיתעריכה

התנועה לעצירת הנסיגה התמקדה בהבאת אנשים מכל רחבי הארץ להתיישב בבתים שננטשו על ידי תושביהם, שהתפנו מרצון, על מנת להקשות על פינוי היישובים.

בנוסף הקימה התנועה מספר יישובים חדשים בחצי האי סיני: עצמונה, מעוז הים וחצר אדר. לאחר שפונה היישוב חצר אדר הוקם במקום סמוך חצר אדר ב', ולאחר שהוא פונה - חצר אדר ג' וכן הלאה עד חצר אדר ה'.

המאבק בעת פינוי העיר ימיתעריכה

בעת פינוי העיר ימית נאבקו פעילי התנועה בחיילי צה"ל שהגיעו לפנותם מן העיר. הפעילים התבצרו על גגות הבתים, על אנדרטת עוצבת הפלדה, ובמקלט במרכז העיר.

המאבק עם המתבצרים על הגגות, בעיקר אנשי גוש אמונים בהנהגת הרב משה לוינגר, גלש מהר מאוד לאלימות, והם פונו בסיוע זרנוקי מים וכלובי מתכת.

עם המתבצרים על גבי אנדרטת עוצבת הפלדה, בעיקר סטודנטים בהנהגת צחי הנגבי, הגיע אלוף פיקוד הדרום חיים ארז להסכם פינוי מרצון.

במקלט במרכז ימית התבצרו אנשי תנועת כך, ואיימו בהתאבדות אם ינסו לפנותם. לאחר הריסת רוב בתי העיר הם התפנו מרצון, בהוראתו של הרב מאיר כהנא.

פעילים מרכזייםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מאוחר יותר אמר הנגבי כי טעה במאבקו נגד פינוי ימית, מכיוון שחשב שמדובר בניסיון הטעיה של מצרים