ימית
ערך זה עוסק בעיר ישראלית שפונתה מסיני. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ימית הייתה עיר ישראלית בפתחת רפיח, שהוקמה בשנת 1973 בקצהו הצפון-מזרחי של חצי האי סיני, על חוף הים התיכון בין רפיח לאל עריש. העיר הייתה מרכזו של אזור התיישבותי שזכה לשם חבל ימית, וכלל יישובים נוספים. ימית הייתה מתוכננת להיות עיר גדולה, הכוללת נמל עמוק-מים. ב-21 באפריל 1982 במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים פונתה העיר ונהרסה.
 | |
| סמל העיר ימית | |
| מדינה |
 ישראל |
|---|---|
| מחוז | פתחת רפיח |
| נפה | חבל ימית |
| תאריך ייסוד | 1973 |
| סיבת נטישה | הסכם השלום בין ישראל למצרים |
| תאריך נטישה | 1982 |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 2,500[1] (1982) |
| קואורדינטות | 31°16′32″N 34°10′02″E / 31.275555555556°N 34.167222222222°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
 | |
היסטוריהעריכה
התוכנית להקמת העיר הוצגה לראשונה באוגוסט 1972[2], וההחלטה הרשמית על הקמת העיר התקבלה בוועדת השרים להתיישבות בפברואר 1973 ביוזמת השר ישראל גלילי[3], ובתמיכת שר הביטחון משה דיין[4]. זאת למרות שבמקביל נערכו שיחות שלום בראשות מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס (תוכנית רוג'רס), ואף הוצעה שמדינת ישראל תחכור את פתחת רפיח במסגרת הסכם שלום[5].
טקס הנחת אבן הפינה ליישוב נערך בדצמבר 1975, כשארבעים המשפחות הראשונות התיישבו במקום[6]. הגרעין ההתיישבותי שהקים את העיר היה מורכב מעולים חדשים מברית המועצות אשר גרו שנתיים לפני איכלוסה של העיר במושב שדות (מרכז גושי). חברי הגרעין ירדו לפתחת רפיח לפני מלחמת יום הכיפורים, במהלכה, ולאחריה.
תכנון העירעריכה
העיר ימית תוכננה במטרה ליצור מאחז בשטח שיחזק את הקשר בין סיני לבין ישראל, וכן לפצל את רצועת עזה מחצי האי סיני. ימית היא למעשה הצלע השלישית בתוכנית "עוטף עזה", שמטרתה הייתה להקיף את עזה בגושי התיישבות אשר ימנעו ממנה להתפשט. עוטף עזה כלל את אשקלון בצפון, באר שבע ועיירות הפיתוח ממזרח, וימית בדרום.
עקרונות התכנון שנקבעו לעיר שאפו ליצור עיר גדולה אשר תאכלס כרבע מיליון תושבים. ימית תוכננה כעיר החוף הגדולה השלישית של מדינת ישראל, אחרי תל אביב וחיפה[7]. כמו כן, יועדה העיר לקלוט את גלי העלייה העתידיים, אשר יועדו להוות מרכיב עיקרי מאוכלוסיית העיר. ענפי הכלכלה העיקריים של העיר יועדו להיות: תיירות, תעשייה ומלאכה ותחבורה (נמל ימי, נמל אווירי ומרכז תחבורה יבשתי). יחד עם זאת, תוכנן המקום כמרכז לוגיסטי וכלכלי לחצי האי סיני. "שיכון ופיתוח" אכלסה את העיר ובספטמבר 1975 החלה במסירת הדירות הראשונות בעיר.[8] בעיר שכנה ישיבת ההסדר "ישיבת ימית" בראשות הרב יעקב אריאל.
פינוי והריסת העירעריכה
בשנת 1982 פונתה העיר ונהרסה במסגרת הסכם השלום בין ישראל ומצרים. רוב תושבי המקום התפנו מרצון לפני הפינוי, אך בעקבות התבצרות פעילי ימין ובעיקר אנשי תנועת גוש אמונים בבתים, גלש הפינוי למאבק אלים בין המפנים למתבצרים. על מערך הפינוי פיקד אריאל שרון.
לאחר הפינויעריכה
הריסות העיר נותרו, באזור עליו עמדה פעם העיר. ההגעה לאזור הריסות ימית מלווה בקשיים רבים שמערימים השלטונות במצרים. למרות זאת, בשנת 2005 ביקר באזור ההריסות צחי הנגבי. בתקופת הפינוי התבצר הנגבי, שהיה אז סטודנט ואחד ממובילי המאבק בנסיגה מסיני, באנדרטת ימית יחד עם מתבצרים נוספים[9] לאחר הפינוי נחתכו קירות ורצפות הבתים בשלמותם והועברו למושב דקל, שם הם נמצאים עד היום.
ישיבת ההסדר ימית שפונתה מהעיר הוקמה מחדש ביישוב נווה דקלים בגוש קטיף תחת שם חדש: ישיבת ההסדר נווה דקלים. עם ביצוע תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 פונתה הישיבה בפעם השנייה והוקמה מחדש בעיר אשדוד [10]. בישיבה שנבנית אמורים להיות מונצחים באנדרטאות מיוחדות, הן העיר ימית והן היישוב נווה דקלים.
במושב דקל שבנגב המערבי, בו התיישבו רבים מתושבי העיר הוקם מוזיאון לעיר וליישובי חבל ימית.
קישורים חיצונייםעריכה
הערות שולייםעריכה
- ^ Can Israel's right deliver peace?, באתר ה-BBC (באנגלית)
- ^ ישראל הראל, דיין עומד להגיש תכנית להקמת עיר הדשה - "ימית" - ליד דיקלה, מעריב, 24 באוגוסט 1972
- ^ שרף: המרכז בפיתחת רפיח אבן פינה ליישוב עירוני, מעריב, 23 בפברואר 1973
- ^ דיין בעד הקמת העיר "ימית" ־ אך לא יעלה ההצעה בממשלת, מעריב, 25 באוקטובר 1972
- ^ יוסף חריף, ישראל מציירת את "מפת השלום עם מצרים, מעריב, 5 בינואר 1973
- ^ עזרה ינוב, ימית: הרשמה, אבן פינה, בי"ס ראשון, חשמל ו"אגד, מעריב, 5 בדצמבר 1975
- ^ תוכנית המתאר של ימית
- ^ http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=MAR%2F1975%2F09%2F23&id=Ar01122&sk=C2F914FB מפתח ראשון בימית - לחברת שיכון ופיתוח - מעריב, 23/09/1975
- ^ אריק בנדר, הנגבי: ההתבצרותבימית הייתה תמימות, באתר nrg, 11 באפריל 2012
- ^ תומר ניר, מגוש קטיף לאשדוד: משכן קבע לישיבת ההסדר נווה דקלים, באתר "סרוגים", 7 באוגוסט 2011