ימית
ימית הייתה עיר ישראלית בפתחת רפיח, שהוקמה בשנת 1975 בקצהו הצפון-מזרחי של חצי האי סיני, על חוף הים התיכון בין רפיח לאל עריש. העיר הייתה מרכזו ובירתו של אזור התיישבותי שזכה לשם חבל ימית, וכלל יישובים נוספים. ימית הייתה מתוכננת להיות עיר גדולה, הכוללת נמל עמוק-מים. ב-21 באפריל 1982, במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים, פונתה העיר ונהרסה.
 | |
| סמל העיר ימית | |
| מדינה |
 ישראל |
|---|---|
| מחוז | פתחת רפיח |
| נפה | חבל ימית |
| תאריך ייסוד | 1975 |
| סיבת נטישה | הסכם השלום בין ישראל למצרים |
| תאריך נטישה | 1982 |
| קואורדינטות | 31°16′32″N 34°10′02″E / 31.275555555556°N 34.167222222222°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
 | |
רקע עריכה
כבר ב-1961, חמש שנים לפני מלחמת ששת הימים וכיבוש חצי האי סיני, החלה ממשלת ישראל בפיתוח חבל ארץ ממזרח לרצועת עזה, "חבל הבשור". כוונתה של הממשלה הייתה להקים בחבל זה עיר שתיקרא "עיר הבשור", אך הרעיון להקמת עיר הבשור נזנח עם מלחמת ששת הימים, הכיבוש של חבלי ארץ גדולים והגדלת שטחה של מדינת ישראל. לכן, במקום הקמה של עיר מרכזית אחת ויחידה, הוחלט למעשה להקים כארבעה אזורים שיכללו יישובים נפרדים ויהיו באזור הנגבי המערבי, אזור חבל אשכול (חבל הבשור), חבל עזה (גוש קטיף), חבל הבשור ואזור צפון סיני (פתחת רפיח), שאותו הוחלט ליישב משיקולים ביטחוניים ומדיניים.
תכנון העיר עריכה
העיר ימית תוכננה במטרה ליצור מאחז בשטח שיחזק את הקשר בין סיני לבין ישראל, וכן לפצל את רצועת עזה מחצי האי סיני. ימית היא למעשה הצלע השלישית בתוכנית "עוטף עזה" שמטרתה הייתה להקיף את עזה בגושי התיישבות אשר ימנעו ממנה להתפשט. עוטף עזה כלל את אשקלון בצפון, באר שבע ועיירות הפיתוח ממזרח, וימית בדרום.
עקרונות התכנון שנקבעו לעיר שאפו ליצור עיר גדולה אשר תאכלס כרבע מיליון תושבים. ימית תוכננה כעיר החוף הגדולה השלישית של מדינת ישראל, אחרי תל אביב וחיפה[2]. כמו כן העיר יועדה לקלוט את גלי העלייה העתידיים, אשר יועדו להיות מרכיב עיקרי מאוכלוסיית העיר. ענפי הכלכלה העיקריים של העיר יועדו להיות תיירות, תעשייה ומלאכה ותחבורה (נמל ימי, נמל תעופה ומרכז תחבורה יבשתי). כדי שלא לפגוע בנוף מכיוון בתי היישוב הוחלט, לראשונה בישראל, לשים את כבלי החשמל והטלפון בתעלות תת-קרקעיות ולא על גגות הבתים ומבני הציבור.
מלבד מבני התחבורה, המקום תוכנן כמרכז לוגיסטי וכלכלי לחצי האי סיני. היה תכנון להקים מתקן התפלה, אוניברסיטה ואפילו כור גרעיני, שיוכל להפיק חשמל לכל דרום ישראל. גם קרן קיימת לישראל תכננה לשתול כ-10 מיליון עצים בסביבת העיר כדי למנוע סופות חול שעלולות להביא לכיסוי הבתים והגינות בחול.
היסטוריה עריכה
ההחלטה הרשמית על הקמת העיר התקבלה בוועדת השרים להתיישבות בפברואר 1973 ביוזמת השר ישראל גלילי[3], ובתמיכת שר הביטחון משה דיין[4]. גושפנקא של מפלגת העבודה להקמת העיר ניתנה ב־3 בספטמבר 1973 עת מזכירות מפלגת העבודה אישרה את מסמך גלילי, שקרא להתיישבות בפתחת רפיח, רמת הגולן, בקעת הירדן והרכסים מעליה בהתאם לתוכנית אלון, כחלק ממצעה של המפלגה לקראת הבחירות לכנסת השמינית. זאת הגם שבד בבד נערכו שיחות שלום בראשות מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס (תוכנית רוג'רס), ואף הוצע שמדינת ישראל תחכור את פתחת רפיח במסגרת הסכם שלום[5].
כבר ב-1973 החלו העבודות המקדימות להקמת העיר והחלה גם סלילת כביש הגישה לימית, לאחר שנתיים ובעזרת השקעה של כ-100 מיליון לירות ישראליות. בכסף זה הוקמו כ-250 יחידות דיור, אולם תרבות, בריכת שחייה, בית ספר, מרפאה, בית כנסת ואף כמה מגרשי ספורט. מבנה מרכזי נוסף שהוקם בעיר, אם כי בשוליה היה "אנדרטת אוגדת הפלדה" שהורכבה מהרבה עמודי בטון ומגדל תצפית. בעיר גם ישבה "ישיבת ימית" בראשות הרב יעקב אריאל.
טקס הנחת אבן הפינה ליישוב נערך בדצמבר 1975, כשארבעים המשפחות הראשונות התיישבו במקום[6]. הגרעין ההתיישבותי שהקים את העיר היה מורכב מעולים חדשים מברית המועצות אשר גרו שנתיים לפני אכלוסה של העיר במושב שדות (מרכז גושי). חברי הגרעין ירדו לפתחת רפיח לפני מלחמת יום הכיפורים, במהלכה ולאחריה.
ב-1977, בשנת המהפך בו נבחר לראשות הממשלה מנהיג הליכוד, מנחם בגין עדיין ניסו גורמים במשרד השיכון להביא תושבים פוטנציאליים לעיר.
עד 1980 תוכננו לקום 450 יחידות דיור נוספות, בשאיפה להגדיל את אוכלוסיית העיר ב-2,600 תושבים נוספים. בתחילת שנות השמונים חיו בימית כמה אלפי תושבים.[7]
כרב המושב כיהן הרב ישראל אריאל, לצד אחיו הרב יעקב אריאל ששימש כראש הישיבה במקום.
ההחלטה על פינוי העיר ומתנגדיה עריכה
ב-1980, לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, אשר חייב את פינוי כל ההתיישבות היהודית בסיני, התגוררו בימית כ-625 משפחות. מתוכן כ-51 החליטו להתפנות מרצון, מבלי להמתין ליום הפינוי עצמו שהתרחש שנתיים לאחר מכן. אולם, בתקופת התפר שבין קבלת ההחלטה על פינוי העיר לבין פינויה בפועל, התגבשו מתנגדים לפינוי ויצאו למאבק ציבורי נרחב ומתוקשר שהלך והתעצם ככל שתאריך הפינוי הצפוי התקרב.
התנועה לעצירת הנסיגה בסיני הוקמה במרוצת שנת 1981. היא הייתה מורכבת מקבוצות שונות שהיחסים ביניהן היו מתוחים, ונוסף על כך היו בשוליה קבוצות ויחידים שנאבקו באופן עצמאי. המאבק בראשיתו כלל את רוב תושבי חבל ימית ששיתפו פעולה עם מתנחלי גוש אמונים אשר הגיעו לתמוך בהם והציגו חזית אחידה מול הממשלה. חזית זו התפרקה עם קבלת חוק 'פיצוי מפוני סיני תשמ"ב' שהציע פיצויים כספיים נדיבים למפונים. רוב התושבים קיבלו את הצעת הפיצויים, פרשו מהמאבק נגד החלטת הפינוי, החלו לחפש מגורים חלופיים במקומות שונים ברחבי ישראל ובהדרגה עזבו את סיני בחצי השנה שלפני הפינוי המתוכנן. מנגד, חברי התנועה לעצירת הנסיגה הסתייגו ממהלך זה וקראו להתנגדות. בשלב זה, מרבית אנשי התנועה לעצירת הנסיגה היו ציונים דתיים, חברי תנועת גוש אמונים, שירדו לחבל ימית וניהלו את המאבק מתוקף ניסיונם והיותם רוב בקרב משתתפי המאבק. באפריל 1982 התבצרו חלק ממתנגדי הנסיגה על גגות העיר ימית והתכוננו למאבק בכוחות המפנים.[7]
הריסת ימית עריכה
ב-21 באפריל 1982 פונתה העיר ונהרסה במסגרת הסכם השלום בין ישראל ומצרים. למחרת צוין ברחבי המדינה יום השואה (ההכנות האחרונות של הצבא לפינוי החלו ביום השואה עצמו). רוב תושבי המקום אמנם התפנו מרצון לפני הפינוי, אך בעקבות התבצרותם של פעילי ימין ובעיקר אנשי תנועת גוש אמונים בבתים, גלש הפינוי למאבק אלים בין המפנים למתבצרים. על מערך הפינוי פיקד אריאל שרון. לאחר שפונו המתנגדים, נהרסה העיר באמצעות בולדוזרים. פירוק מרבית המבנים בוצע במהירות מאחר שאלו הורכבו מיחידות מתועשות. ההחלטה להרוס את העיר ולא להשאירה למצרים נבעה מחשש שהמתנגדים ינסו לשוב ולהיאחז במקום, כמו גם מהשאיפה למנוע התיישבות מצרית בסמוך לגבול.[7]
לאחר הפינוי עריכה
הריסות העיר נותרו באזור שעליו עמדה פעם העיר. חלק ניכר מהבתים פוזרו ברחבי ישראל, בעיקר בהתנחלויות בצפון השומרון, ולאחר שגם אלו פונו בתוכנית ההתנתקות הועברו חלק מהם לשבי שומרון. ההגעה לאזור הריסות ימית מלווה בקשיים רבים שמערימים השלטונות במצרים. למרות זאת, בשנת 2005 ביקר באזור ההריסות חבר הכנסת צחי הנגבי. בתקופת הפינוי התבצר הנגבי, שהיה אז סטודנט ואחד ממובילי המאבק בנסיגה מסיני, באנדרטת ימית עם מתבצרים נוספים[8]. לאחר הפינוי נחתכו קירות ורצפות הבתים בשלמותם והועברו למושב דקל, שבו הם נמצאים עד היום.
ישיבת ההסדר ימית שפונתה מהעיר הוקמה מחדש ביישוב נווה דקלים בגוש קטיף תחת שם חדש: ישיבת ההסדר נווה דקלים. עם ביצוע תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 פונתה הישיבה בפעם השנייה והוקמה מחדש בעיר אשדוד[9]. בישיבה שנבנית אמורים להיות מונצחים באנדרטאות מיוחדות הן העיר ימית הן היישוב נווה דקלים.
במושב דקל שבנגב המערבי, שבו התיישבו רבים מתושבי העיר, הוקם מוזיאון לעיר וליישובי חבל ימית.
קישורים חיצוניים עריכה
- אתר ההנצחה ומוזיאון ימית וחבל ימית
- מיכאל יעקובסון, ימי ימית: 7 השנים הטובות והסוף המר, באתר Xnet, 8 באפריל 2012
- כאן 11, סיני | סיפור ההתיישבות, הפינוי והצלקות שלא הגלידו, בערוץ היוטיוב ובאתר של תאגיד השידור, אפריל 2022
ימית (מצרים), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ Can Israel's right deliver peace?, באתר ה-BBC (באנגלית)
- ^ תוכנית המתאר של ימית
- ^ שרף: המרכז בפיתחת רפיח אבן פינה ליישוב עירוני, מעריב, 23 בפברואר 1973
- ^ דיין בעד הקמת העיר "ימית" ־ אך לא יעלה ההצעה בממשלת, מעריב, 25 באוקטובר 1972
- ^ יוסף חריף, ישראל מציירת את "מפת השלום עם מצרים, מעריב, 5 בינואר 1973
- ^ עזרה ינוב, ימית: הרשמה, אבן פינה, בי"ס ראשון, חשמל ו"אגד, מעריב, 5 בדצמבר 1975
- ^ 1 2 3 מיכאל פייגה, מתנחלי גוש אמונים ופינוי ימית, העשור הרביעי: תשל"ח-תשמ"ח, סדרת עידן, כרך 26, יד יצחק בן צבי, 2016, עמ' 108-91
- ^ אריק בנדר, הנגבי: ההתבצרות בימית הייתה תמימות, באתר nrg, 11 באפריל 2012
- ^ תומר ניר, מגוש קטיף לאשדוד: משכן קבע לישיבת ההסדר נווה דקלים, באתר "סרוגים", 7 באוגוסט 2011