ימית

עיר ישראלית שפונתה מסיני

ימית הייתה עיר ישראלית בפתחת רפיח, שהוקמה בשנת 1975 בקצהו הצפון-מזרחי של חצי האי סיני, על חוף הים התיכון בין רפיח לאל עריש. העיר הייתה מרכזו של אזור התיישבותי שזכה לשם חבל ימית, וכלל יישובים נוספים. ימית הייתה מתוכננת להיות עיר גדולה, הכוללת נמל עמוק-מים. ב-21 באפריל 1982 במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים פונתה העיר ונהרסה.

ימית (יישוב לשעבר)
סמל העיר ימית
סמל העיר ימית
מדינה ישראלישראל  ישראל
מחוז פתחת רפיח
נפה חבל ימית
תאריך ייסוד 1975
סיבת נטישה הסכם השלום בין ישראל למצרים
תאריך נטישה 1982
אוכלוסייה
 ‑ ביישוב לשעבר 2,500[1] (1982)
קואורדינטות 31°16′32″N 34°10′02″E / 31.275555555556°N 34.167222222222°E / 31.275555555556; 34.167222222222 
אזור זמן UTC +2
כרזה המציגה תצלום ממעוף הצפור של העיר ימית, לצד רשימת יישובי חבל ימית ויישובי מרחב שלמה

רקעעריכה

כבר ב-1961, חמש שנים לפני מלחמת ששת הימים וכיבוש חצי האי סיני, החלה ממשלת ישראל בפיתוח חבל ארץ ממזרח לרצועת עזה, "חבל הבשור". כוונתה של הממשלה הייתה להקים בחבל זה עיר שתיקרא "עיר הבשור", אך הרעיון להקמת עיר הבשור נזנח עם מלחמת ששת הימים, הכיבוש של חבלי ארץ גדולים והגדלת שטחה של מדינת ישראל. לכן, במקום הקמה של עיר מרכזית אחת ויחידה, הוחלט למעשה להקים כארבעה אזורים שיכללו יישובים נפרדים ויהיו באזור הנגבי המערבי, אזור חבל אשכול, חבל עזה (גוש קטיף), חבל הבשור ואזור צפון סיני (פתחת רפיח), שאותו הוחלט ליישב משיקולים ביטחוניים ומדיניים.

היסטוריהעריכה

ההחלטה הרשמית על הקמת העיר התקבלה בוועדת השרים להתיישבות בפברואר 1973 ביוזמת השר ישראל גלילי[2], ובתמיכת שר הביטחון משה דיין[3]. זאת הגם שבד בבד נערכו שיחות שלום בראשות מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס (תוכנית רוג'רס), ואף הוצע שמדינת ישראל תחכור את פתחת רפיח במסגרת הסכם שלום[4].

כבר ב-1973 החלו העבודות המקדימות להקמת העיר והחלה גם סלילת כביש הגישה לימית, לאחר שנתיים ובעזרת השקעה של כ-100 מיליון לירות ישראליות. בכסף זה הוקמו כ-250 יחידות דיור, אולם תרבות, בריכת שחייה, בית ספר, מרפאה, בית כנסת ואף כמה גבר מגרשי ספורט. מבנה מרכזי נוסף שהוקם בעיר, אם כי בשוליה היה "אנדרטת אוגדת הפלדה" שהורכבה מהרבה עמודי בטון ומגדל תצפית.

טקס הנחת אבן הפינה ליישוב נערך בדצמבר 1975, כשארבעים המשפחות הראשונות התיישבו במקום[5]. הגרעין ההתיישבותי שהקים את העיר היה מורכב מעולים חדשים מברית המועצות אשר גרו שנתיים לפני אכלוסה של העיר במושב שדות (מרכז גושי). חברי הגרעין ירדו לפתחת רפיח לפני מלחמת יום הכיפורים, במהלכה ולאחריה.

תכנון העירעריכה

העיר ימית תוכננה במטרה ליצור מאחז בשטח שיחזק את הקשר בין סיני לבין ישראל, וכן לפצל את רצועת עזה מחצי האי סיני. ימית היא למעשה הצלע השלישית בתוכנית "עוטף עזה" שמטרתה הייתה להקיף את עזה בגושי התיישבות אשר ימנעו ממנה להתפשט. עוטף עזה כלל את אשקלון בצפון, באר שבע ועיירות הפיתוח ממזרח, וימית בדרום.

עקרונות התכנון שנקבעו לעיר שאפו ליצור עיר גדולה אשר תאכלס כרבע מיליון תושבים. ימית תוכננה כעיר החוף הגדולה השלישית של מדינת ישראל, אחרי תל אביב וחיפה[6]. כמו כן העיר יועדה לקלוט את גלי העלייה העתידיים, אשר יועדו להיות מרכיב עיקרי מאוכלוסיית העיר. ענפי הכלכלה העיקריים של העיר יועדו להיות תיירות, תעשייה ומלאכה ותחבורה (נמל ימי, נמל אווירי ומרכז תחבורה יבשתי). כדי שלא לפגוע בנוף מכיוון בתי היישוב הוחלט, לראשונה בישראל, לשים את כבלי החשמל והטלפון בתעלות תת-קרקעיות ולא על גגות הבתים ומבני הציבור.

מלבד מבני התחבורה היה תכנון להקים מתקן התפלה ואפילו כור גרעיני שיוכל להפיק חשמל לכל דרום ישראל. גם קרן קיימת לישראל תכננה לשתול כ-10 מיליון עצים בסביבת העיר בשביל למנוע סופות חול שיוכלו לכסות את הבתים ואת הגינות בחול ובלכלוך.

עם זאת המקום תוכנן כמרכז לוגיסטי וכלכלי לחצי האי סיני. "שיכון ופיתוח" אכלסה את העיר ובספטמבר 1975 החלה במסירת הדירות הראשונות בעיר.[7] בעיר שכנה ישיבת ההסדר "ישיבת ימית" בראשות הרב יעקב אריאל.

פינוי העיר והריסתהעריכה

בשנת 1982 פונתה העיר ונהרסה במסגרת הסכם השלום בין ישראל ומצרים. רוב תושבי המקום התפנו מרצון לפני הפינוי, אך בעקבות התבצרותם של פעילי ימין ובעיקר אנשי תנועת גוש אמונים בבתים, גלש הפינוי למאבק אלים בין המפנים למתבצרים. על מערך הפינוי פיקד אריאל שרון.

לאחר הפינויעריכה

הריסות העיר נותרו באזור שעליו עמדה פעם העיר. ההגעה לאזור הריסות ימית מלווה בקשיים רבים שמערימים השלטונות במצרים. למרות זאת, בשנת 2005 ביקר באזור ההריסות צחי הנגבי. בתקופת הפינוי התבצר הנגבי, שהיה אז סטודנט ואחד ממובילי המאבק בנסיגה מסיני, באנדרטת ימית עם מתבצרים נוספים[8] לאחר הפינוי נחתכו קירות ורצפות הבתים בשלמותם והועברו למושב דקל, שבו הם נמצאים עד היום.

ישיבת ההסדר ימית שפונתה מהעיר הוקמה מחדש ביישוב נווה דקלים בגוש קטיף תחת שם חדש: ישיבת ההסדר נווה דקלים. עם ביצוע תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 פונתה הישיבה בפעם השנייה והוקמה מחדש בעיר אשדוד[9]. בישיבה שנבנית אמורים להיות מונצחים באנדרטאות מיוחדות הן העיר ימית הן היישוב נווה דקלים.

במושב דקל שבנגב המערבי, שבו התיישבו רבים מתושבי העיר, הוקם מוזאון לעיר וליישובי חבל ימית.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ימית בוויקישיתוף
 
תמונה מפינוי ימית

הערות שולייםעריכה