ימין פוליטי בישראל

מחנה אידאולוגי ופוליטי בישראל

הימין הפוליטי בישראל הוא מחנה שאידאולוגיית היסוד שלו היא לאומיות יהודית ומימושה במדינת ישראל באמצעות הציונות. הימין בישראל דוגל בהדגשת הפטריוטיות, בהעצמת ערכי הלאומיות והמולדת, בעמדות קשוחות במשא ומתן עם הפלסטינים ועם מדינות ערב, התיישבות, בהרחבת ההתנחלויות ובנקיטת קו נוקשה בפעולות צבאיות נגד ארגוני טרור. חלק מתנועות הימין רואות בארץ ישראל השלמה (או לפחות חלקים ממנה, משטח C) כגבולות הרצויים למדינת ישראל. מבחינה כלכלית, בתקופות מסוימות הדגישו חלק ממפלגות הימין תמיכה בשוק חופשי וליברליזם כלכלי, והימין מזוהה לרוב עם גישה כלכלית זו, אך מדיניות המפלגות בפועל מורכבת יותר, ולאורך השנים חלק ממפלגות הימין תמכו בשילוב גישות. מבחינת חברתית ודתית הימין נוטה לשמרנות ושמירת אופייה היהודי של מדינת ישראל.

דגל ישראל בכותל המערבי בירושלים: מחנה הימין בישראל מאוחד סביב הלאומיות היהודית ומימושה על ידי מדינת ישראל.
הפגנה של תנועת "ישראל שלי" בעד ישראל וצה"ל במהלך מבצע צוק איתן (2014)

מאז קום המדינה ועד המהפך (1948–1977) היו ראשי ממשלת ישראל מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. ברוב השנים שחלפו מאז המהפך ממשלות ישראל הורכבו בעיקר ממפלגות ימין או ימין-מרכז.

רקע היסטורי עריכה

התנועה הרוויזיוניסטית עריכה

  ערך מורחב – ציונות רוויזיוניסטית
 
זאב ז'בוטינסקי במדי הגדודים העבריים. ז'בוטינסקי נחשב לאבי הרעיון הימני-ישראלי ולהוגו הראשון.
 
מנחם בגין, מפקד האצ"ל וראש ממשלת ישראל הראשון מטעם מפלגת הליכוד. בגין היה ראש הממשלה הימני הראשון, דבר זה התבטא במדיניותו של הרחבת ההתיישבות היהודית ביו"ש, הפצצת הכור העיראקי והיציאה למלחמת לבנון הראשונה. עד היום נחשב בגין לאחד המנהיגים ההיסטוריים של הימין בישראל.

בשנת 1923 הקים זאב ז'בוטינסקי את התנועה הרוויזיוניסטית ("ברית הציונים הרוויזיוניסטים" - הצה"ר) לאחר שבהסתדרות הציונית לא התקבלו דעותיו לגבי נקיטת קו נוקשה יותר כלפי המדיניות האנטי ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. התנועה הרוויזיוניסטית כללה גופים רבים שהעמידו חלופה לגופיה של התנועה הציונית: זרוע מדינית שנקראה בתחילה ברית הציונים הרוויזיוניסטים (צה"ר) ולאחר ההתפצלות מההסתדרות הציונית נקראה הסתדרות ציונית חדשה; מחתרת האצ"ל שממנה התפצל הלח"י; תנועות הנוער בית"ר וברית החשמונאים (תנועת נוער דתית מקבילה); קופת חולים לאומית, עיתונים כגון: "חזית העם", "דואר היום", "המשקיף", "הירדן", ו"חרות". בימי השואה ארגונים רוויזיוניסטים לקחו חלק בהתקוממיות בגטאות, כך לדוגמה במרד גטו ורשה השתתף הארגון הצבאי היהודי (אצ"י).

היחסים בין התנועה הרוויזיוניסטית לבין הנהגת היישוב ומוסדותיה היו מורכבים ונעו בין שיתופי פעולה בתקופות מסוימות לבין מאבקים שהגיעו לכדי רדיפת הרוויזיונסטים, לדוגמה בתקופת הסזון: לקראת סוף מלחמת העולם השנייה כאשר כף המלחמה נטתה באופן ברור לטובת בעלות הברית, החליטו מחתרות האצ"ל והלח"י לחזור לפעול נגד המנדט הבריטי, ומנחם בגין שעמד בראש ארגון האצ"ל אף קרא ל'מרד'. לאחר שהנהגת היישוב לא הצליחה להניא אותם מכוונות אלו החלה הנהגה לפעול כנגד המחתרות. הוקמה יחידה שמטרתה הייתה לחטוף ולהסגיר אנשי אצ"ל לידי הבריטים, כולל סגן ראש האצ"ל יעקב מרידור, ונוסף על כך פעילי אצ"ל פוטרו ממקומות עבודותיהם ותלמידים גורשו ממוסדות החינוך.

אירוע בולט נוסף ביחסים בין התנועה הרוויזיוניסטית להנהגת היישוב הייתה פרשת אלטלנה. עם ההכרזה על עצמאות המדינה אוחדו המחתרות האצ"ל והלח"י יחד עם ההגנה לתוך צבא ההגנה לישראל, ואולם יחידות האצ"ל בירושלים נשארו עצמאיות. ביוני 1948 הגיע לחופי ישראל האונייה אלטלנה אשר נקנתה על ידי התנועה הרוויזיוניסטית והועמסה בנשק רב לטובת הכוחות הלוחמים בארץ ישראל. לאחר הגעת האונייה לישראל, כאשר המשא ומתן על חלוקת הנשק שעל-גבי האונייה עלה על שירטון, ומתוך חשש שהנשק ישמש למרי אזרחי, הוטבעה הספינה בפקודתו של דוד בן-גוריון.

חרות, גח"ל ותנועת הליכוד עריכה

  ערך מורחב – הליכוד

עם הקמת המדינה, יוצאי ארגון האצ"ל הקימו את המפלגה הפוליטית תנועת החרות, אשר אליה הצטרפו לקראת הבחירות לכנסת השנייה אנשי ברית הצה"ר. משנת 1965 התנועה החלה לפעול בגוש משותף עם המפלגה הליברלית במסגרת גח"ל ובשנת 1973 הוקמה סיעת הליכוד שהורכבה מגח"ל וכן ממספר מפלגות ותנועות נוספות: הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי והתנועה למען ארץ ישראל השלמה. בראש תנועת החרות, הגח"ל והליכוד עמד מנחם בגין, לשעבר מנהיג מחתרת האצ"ל. עד לשנת 1967 היו מפלגות הימין מפלגות אופוזיציה. בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, הצטרפה חרות לראשונה לקואליציה במסגרת ממשלת ליכוד לאומי, דבר שתרם במידה רבה ללגיטימציה של מפלגות הימין. בבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977 זכו מפלגות הימין לראשונה בניצחון, שזכה לכינוי 'המהפך' (בעקבות דבריו של שדר הטלוויזיה חיים יבין) והביאו להקמתה של ממשלה בראשותו של מנחם בגין. ממשלה זאת וממשלות הימין הבאות שיבואו אחריה השקיעה רבות בהתיישבות היהודית ביש"ע ובגליל, ומצד שני חתמה על הסכם השלום עם מצרים בשנת 1979, הקרוי גם "הסכמי קמפ דייוויד".

 
בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל וראש הליכוד. נחשב היום כראש גוש הימין הישראלי ונערץ בקרב רבים ממצביעי הימין.

הסכמי השלום עם מדינות ערב, ההתבססות של מפלגות הימין בתור מפלגות שלטון, יחד עם התנועה שלהם לעבר מרכז המפה הפוליטית הביא להתפצלות והקמתם של מפלגות אשר החזיקו בדעות ימניות יותר. בשנת 1979 הוקמה מפלגת התחיה על ידי גאולה כהן ומשה שמיר, אשר פרשו שניהם מהליכוד בעקבות הסכם השלום עם מצרים. המפלגה הגיעה בשיאה ל-5 מנדטים (בבחירות לכנסת ה-11) ופורקה בשנת 1992 לאחר שבבחירות לכנסת ה-13 לא עברה את אחוז החסימה. בשנת 1987 פרש רפאל איתן מתנועת התחיה בעקבות חילוקי דעות עם גאולה כהן, והקים את מפלגת צומת, אשר כללה מצע חילוני נוסף על האידאולוגיה הימנית. בבחירות 1996 אוחדה המפלגה אל תוך סיעת הליכוד. בשנת 1988 הקים רחבעם זאבי את תנועת "מולדת" אשר חרתה על מצעה את מושג ה'טרנספר מרצון'. בשנת 1999 רצה המפלגה במסגרת האיחוד הלאומי שכלל גם את חרות (מפלגה של פורשי מפלגת הליכוד) ואת תקומה (מפלגה של פורשי מפד"ל). מפלגה זאת אוחדה בשנת 2006 בבחירות לכנסת השבע עשרה אל סיעת האיחוד הלאומי-מפד"ל.

בשנת 2005 חוותה מפלגת הליכוד שבר גדול בעקבות תוכנית ההתנתקות והקמת מפלגת קדימה. אריאל שרון, שעמד בראש המפלגה והממשלה, יישם את התוכנית שכללה יציאה חד-צדדית מרצועת עזה, וכללה את פירוק ההתנחלויות בגוש קטיף ופינוי תושביהן. התוכנית עוררה גל מחאות חסר תקדים, שכלל התנגדות רבה מתוך המפלגה עצמה. התנגדויות אלו, בתוספת החשש של שרון מכוחו ההולך וגדל של מרכז הליכוד, הביאו לכך ששרון יחד עם 14 מחברי הליכוד, פרשו מהתנועה והקימו מפלגת מרכז מתחרה בשם "קדימה".

מאז עזיבת שרון את הליכוד עומד בראשה בנימין נתניהו. בבחירות לכנסת ה-17 שהתקיימו במרץ 2006 מפלגת הליכוד צנחה מ-38 מנדטים ל-12 בלבד. בבחירות לכנסת ה-18 שהתקיימו בפברואר 2009 זכתה מפלגת הליכוד ל-27 מנדטים והרכיבה את הממשלה, כאשר קדימה זכתה ל-28 מנדטים, העבודה ל-13 מנדטים וישראל ביתנו ל-15 מנדטים. בבחירות לכנסת ה-19 רץ הליכוד ברשימה משותפת עם ישראל ביתנו שזכתה ל-31 מנדטים והרכיבה את הממשלה. בבחירות לכנסת ה-20 רץ הליכוד בנפרד וזכה ל-30 מנדטים, ונתניהו הקים את הממשלה בפעם הרביעית. ב-2014 נבחר ראובן ריבלין, חבר הכנסת מטעם הליכוד ובעברו יושב ראש הכנסת, לנשיא מדינת ישראל.

ב-13 ביוני 2021 הסתיימה כהונה רצופה בת 12 שנה של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל, ושל הליכוד בממשלה ובקואליציה, והתחדשה ב-29 בדצמבר שנה מאוחר יותר.

הציונות הדתית עריכה

  ערך מורחב – ציונות דתית
 
הריקודגלים המסורתי ביום ירושלים, ובו משתתפים דתיים לאומיים רבים. במהלך הריקוד צועדים המשתתפים עם דגלי ישראל ברחובות ירושלים, נכנסים לעיר העתיקה ומתנקזים לרחבת הכותל המערבי לעצרת מרכזית.
 
נפתלי בנט, שר הביטחון, שר החינוך וראש ממשלת ישראל ה-13.

הציונות הדתית לא החלה דרכה בתנועת ימין, אך במרוצת השנים מפלגותיה ותנועותיה המרכזיות נעו יותר ויותר לצידה הימני של המפה הפוליטית, ובפרט בתמיכה בארץ ישראל השלמה (או בחלקים ממנה, כשטח C). אף על פי כן, ישנם קהלים בציבור הזה המחזיקים בעמדות שמאליות יותר, והם יוצגו בעיקר על ידי מפלגת מימ"ד ותנועת ציונות דתית ריאלית.

הרעיון של שיבת היהודים לארץ ישראל והתעוררות לאומית דתית התפתח עוד בתחילת המאה ה-19, כאשר הוגים, אשר קרואים מבשרי הציונות, החלו לתת לראשונה ממד מעשי לרעיון שיבת היהודים לארץ ישראל. עשרות אגודות, ובשמן הכולל חובבי ציון, הוקמו במטרה להגשים את הרעיון הלאומי. העלייה הראשונה הייתה הסנונית הראשונה בדרך למימוש חזון הלאומיות. העולים חברי אגודות חובבי ציון הקימו את המושבות הראשונות, אשר היו מושבות דתיות. עם ייסוד הקונגרס הציוני הצטרפו אליו דתיים רבים, ובשנת 1902 ביוזמתו של הרב שמואל מוהליבר התאחדו הדתיים לסיעת המזרחי. הרב אברהם יצחק הכהן קוק אחד המנהיגים הרבניים הבולטים ביישוב העברי והתנועה הציונית שימש עבור התנועה הציונית דתית כאחד הסמכויות ההגותיות החשובות ביותר שלה. בין היתר קרא ליישוב ארץ ישראל, להתקרבות בין דתיים לחילוניים והדגיש את הצורך לשלב את התורה בחיי המעשה. בשנת 1929 הוקמה תנועת הנוער בני עקיבא אשר תפסה תאוצה בעיקר לאחר קום המדינה.

בשנת 1955 התאחדה מפלגת "המזרחי" עם "הפועל המזרחי" למפלגה חדשה בשם מפד"ל (מפלגה דתית לאומית). עם השנים עברה המפד"ל פיצולים ואיחודים, בין השאר עם מפלגת האיחוד הלאומי שמייצגת הן פלגים בציונות הדתית והן ימנים חילוניים (על ידי מפלגת מולדת). במאה ה-21 הפכה המפד"ל למפלגת הבית היהודי על מנת להפסיק להיות מפלגה מגזרית ולפנות לקהלים רחבים יותר בציבור הישראלי, בהם ימנים חילוניים ומסורתיים ובני מיעוטים ציוניים כמו הדרוזים.

בנוסף, הפכו תלמידיו של הרב אברהם יצחק קוק (נפטר ב-1935) ולאחריו תלמידיו הרבים של בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק (נפטר ב-1982) לגורם מוביל בחינוך ובהובלת הציבור הציוני-דתי. הם הצטרפו כרבנים וכמורים במוסדות החינוך של הציונות הדתית, הקימו ישיבות, ישיבות תיכוניות ואולפנות, ישיבות ההסדר ומכינות קדם צבאיות ואף תפסו את מקומם כרבני ערים.

אחרי מלחמת ששת הימים, בעקבות כיבוש יהודה ושומרון, רצועת עזה, סיני, בקעת הירדן ורמת הגולן, וכחלק מרוח הלאומיות שהתעוררה בעקבות זאת, הוקמה תנועת גוש אמונים, אשר דגלה בחזון הציונות של ארץ ישראל השלמה. התנועה הקימה יישובים רבים ביהודה ושומרון, בחבל עזה ובסיני. היישובים הוקמו בתמיכת ועידוד הממשלה, אשר ראו בהתיישבות היהודית אינטרס ביטחוני ולאומי. התנועה הלאומית והאידאולוגית עברה קשיים רבים, עם פינוי ימית ושאר חצי האי סיני כחלק מהסכם השלום עם מצרים, ולאחר מכן עם חתימת הסכמי אוסלו ובהמשך בהתנתקות מגוש קטיף. ביישובים התפתחה חקלאות מתקדמת, הוקמו מוסדות חינוך, ישיבות, ומכינות קדם צבאיות. הציונות הדתית מאמינה בערכי תרומה לעם ושירות צבאי, כחלק מתפיסה זו הוקם מערך השירות הלאומי, ורבים מבני הציונות הדתית מתגייסים לשירות קרבי בצה"ל. עם השנים, יותר ויותר מבני הציונות הדתית הגיעו לתפקידי פיקוד וקצונה בצה"ל. במהלך תוכנית ההתנתקות היה חשש מסירוב פקודה המוני, בעיקר מצד חיילי הציונות הדתית, ומכך שצו הרב ינצח את הפקודה הצבאית. חשש זה התבדה, אך ביצוע תוכנית ההתנתקות, ומאוחר יותר גם הפינוי האלים בעמונה ב-2006, גרם למשבר ובירור עמוק בציונות הדתית, אך גם להקצנה: קבוצות שוליים, שזכו לכינוי "נוער הגבעות", נפרדו מתוכה והפנו עורף להנהגה המרכזית והממלכתית, וחלה עלייה בפעולות "תג מחיר".

בראש ממשלת ישראל השלושים ושש עמד נפתלי בנט ממפלגת ימינה, והוא ראש הממשלה הראשון שהוא דתי-לאומי ובן הציונות הדתית.

בכנסת העשרים וחמש מיוצגת הציונות הדתית על ידי סיעות הציונות הדתית (אשר כוללת את האיחוד הלאומי – תקומה), עוצמה יהודית ומפלגת נעם (המייצגת את הזרם החרד"לי). ח"כים דתיים לאומיים נוספים כיהנו לאורך השנים בליכוד ובמפלגות נוספות. בעבר ייצגו את הציונות הדתית מפלגות המפד"ל, הבית היהודי, תקומה וימינה.

המפלגות החרדיות עריכה

ההתיישבות ביהודה שומרון וחבל עזה עריכה

  ערכים מורחבים – גוש אמונים, התנחלויות
 
בניין ישיבת ההסדר בנווה דקלים, שעוצב כמגן דוד ענק על ידי האדריכל גרשון שבח.
 
צעדה לכפר מימון של רבבות אנשי ימין, רובם בני הציונות הדתית, כחלק מהמחאה נגד תוכנית ההתנתקות.

גוש אמונים היא תנועה חברתית דתית-לאומית שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים הפועלת לחידוש ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, בחבל עזה ובגולן, ולחיזוק ההתיישבות בנגב ובגליל. התנועה קמה מתוך רגש דתי בעיקרו, אך בשנותיה הראשונות סחפה בהתלהבותה גם חילונים רבים, רובם חברים בהתיישבות העובדת. ההתיישבות בשטחים החלה כהתיישבות אידאולוגית מטעמים ציוניים ודתיים של יישוב ארץ ישראל השלמה, ארץ האבות בה חיו אברהם, יצחק ויעקב ובה חיו דוד המלך ועוד גיבורים מהתנ"ך. לאחר הסכמי אוסלו, התמקדה התנועה בהקמת התיישבויות ומאחזים בשטח C.

בין פעיליה הבולטים ומנהיגיה ניתן לציין את חברי הכנסת הרב חנן פורת, ניסן סלומיאנסקי וגרשון שפט, הרב משה לוינגר, יעקב כץ (כצל'ה) הרב יואל בן נון, הרב חיים דרוקמן, בני קצובר, הרב מנחם פליקס, דניאלה וייס ובעלה אמנון וייס, יהודה חזני, מאיר הרנוי ואורי אליצור. בין תומכיה הבולטים בהתיישבות זו ניתן למנות את נעמי שמר ונתן אלתרמן. ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון נמנה בתחילה עם תומכיה הבולטים של התנועה, אולם, בסוף דרכו הפוליטית עם תוכנית ההתנתקות הפך ליריב פוליטי מר של ציבור המתנחלים.

ניסיונות התיישבות ראשונים ביהודה ושומרון נעשו כבר ב-1975, אך המתנחלים פונו על ידי צה"ל והממשלה. הפריחה בהתיישבות באיו"ש התרחשה אחרי המהפך ב-1977 ועליית מנחם בגין (הליכוד) לשלטון. מאז נבנו עוד הרבה התנחלויות, חלקן בגושים (כגון גוש עציון), חלקן כערים (כגון אריאל) וחלקן כנקודות מבודדות (כגון יצהר).

בחבל עזה הוקם גוש קטיף, בו רוב התושבים היו דתיים לאומיים ורבים מהם עסקו בחקלאות. גוש קטיף ושאר ההתנחלויות ברצועת עזה פונו במסגרת תוכנית ההתנתקות.

על אף שמבחינה אידאולוגית השמאל תומך בפינוי התנחלויות לשם הגשמת מטרות מדיניות, ואילו הימין לרוב מתנגד לכך, הרי מבחינה מעשית פינויי התנחלויות הגדולים בוצעו בפועל על ידי מנהיגי ימין - מנחם בגין בפינוי חבל ימית ומרחב שלמה כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים ואריאל שרון בפינוי גוש קטיף וצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות.

 
הרב משה לוינגר, אבי ההתיישבות היהודית בחברון ואחד מאבות ההתיישבות היהודית ביהודה שומרון וחבל עזה.

השקפת עולם עריכה

ארגוני הימין בישראל מאוחדים סביב הלאומיות היהודית ותמיכה בציונות וערכים פטריוטיים. כמעט כל ארגוני הימין מאמינים שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, אחדים מהם תומכים גם במדינת הלכה.

ארגוני הימין המדיני נחלקים לארגונים לוחמניים מול ארגונים בעלי קו רך, וכן לארגונים המזוהים כדתיים אל מול ארגונים חילוניים. מחזיקי דעות ימין נחלקים בדרך כלל באופן גאוגרפי בתמיכה בקבוצות הללו, לפי אופי היישובים בהם הם מתגוררים: ביישובים ובערים במרכז הארץ ובאלה שסמוכים למישור החוף, וכן בגולן ובחלק מיישובי בקעת הירדן מדובר בתושבים שרובם חילונים, התומכים בימין-מרכז פשרני. כך גם ביישובים בגוש עציון ובאפרת. לעומת זאת, בקרב היישוב היהודי בחברון ובקריית ארבע, וסביב שכם: יצהר, הר ברכה ואלון מורה, לרוב הדעות ניציות יותר.

נושאים מדיניים והסכסוך הישראלי-פלסטיני עריכה

ארץ ישראל השלמה וההתנחלויות עריכה

 
ההתנחלות קרני שומרון

ארגוני ימין דוגלים באידאולוגיית ארץ ישראל השלמה והתיישבות יהודית ביהודה ושומרון ורצועת עזה. זאת, באמצעות קידום מפעל ההתנחלות, תוך הסתייעות במועצת יש"ע (ובעבר, גם באמצעות תנועת "גוש אמונים"). ארגוני הימין מפולגים ביחסם לפשרה טריטוריאלית במסגרת הסדר עם הפלסטינים: בעוד חלק תומך בכך בתור "הרע במיעוטו" ומסכים למסירה חלקית של שטחים (למשל חלק מחברי הליכוד, אחרים תומכים בגישת "אף שעל" וקוראים לישראל לספח את יהודה ושומרון (כלל השטח, שטח C, או חלקים ממנו) ולהחיל שם את ריבונות ישראל. התפיסה השנייה חזקה בעיקר בקרב ארגוני הימין הדתיים לאומיים. רובם המכריע של ארגוני הימין מתנגד לפינוי התנחלויות. חלק מארגוני הימין, בעיקר החילוניים, מוכנים לפינוי מספר קטן של התנחלויות מבודדות, או השארתן כמובלעות (כפי שמוצע בתוכנית טראמפ), במסגרת הסכם מדיני, תמורת השארת רוב ההתנחלויות הגדולות וגושי ההתנחלויות בידי ישראל.

גישות לסכסוך עם הפלסטינים עריכה

רוב ארגוני הימין מתנגדים להסכמים עם הפלסטינים, ובפרט להקמת מדינה פלסטינית, מטעמים שונים:

  • מתוך אמונה אידאולוגית בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל השלמה.
  • מסיבות דתיות: ארץ ישראל השלמה הובטחה לעם ישראל על ידי אלוהים ולאף אחד אין סמכות לוותר על חלקים ממנה.
  • משיקולים אסטרטגיים: שטחי יהודה ושומרון מהווים משלט אסטרטגי חשוב החולש על ירושלים ועל כל ערי מישור החוף והשפלה, כולל נמל התעופה בן-גוריון. לטענת התומכים בהחזקת השטחים, אם ישראל תוותר עליהם היא תהיה פגיעה מאוד לפלישה ערבית שתבתר בקלות את הארץ בשל המרחק הקצר בין הקו הירוק למישור החוף שם מרוכזת רוב אוכלוסיית ישראל וחלק ניכר מתשתיותיה האזרחיות. כמו כן, מהשטחים יוכלו הערבים להפגיז בארטילריה רקטית באופן קבוע את ערי ישראל, ובפרט את גוש דן ונמל התעופה בן-גוריון, דבר שיגרום לפגיעה אנושה בכלכלה הישראלית.
  • משיקולים ביטחוניים: לטענתם, הפלסטינים לא נטשו את תורת השלבים ומשתמשים בהסכמי אוסלו כדי להקים בסיס טרור בלב ישראל, ובמטרה להתקרב עוד צעד להשמדתה. הפלסטינים לא מקיימים את ההסכמים עימם ולכן לחתימתם על הנייר אין כל חשיבות. מתן שליטה לפלסטינים בשטחים תיצור מקלט בטוח לטרוריסטים ומשם ייצאו פיגועים רבים כנגד ישראל והמתנחלים בפרט, לרבות ירי ארטילרי מתמשך של רקטות על ערי ישראל בכל הארץ. לדידם, טענה זו הוכחה כנכונה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה וכן לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות (נסיגה שבוצעה ללא הסכם), כאשר בשטח שפונה מישראלים, קמו קיני טרור.
  • מהאמונה שלא קיים עם פלסטיני אותנטי, ושהוא מורכב מאוסף של מהגרים בני האומה הערבית, ולפיכך אין לו זכות על הארץ.
  • מתוך התנגדות לפינוי התנחלויות בטענה שהדבר מהווה גירוש ופוגע בזכויות האדם והאזרח של המפונים.
  • מתוך גישה שההסכם שנחתם עם ארגון טרור (אש"ף) הוא שאחראי, ישירות או בעקיפין, על רצח מאות ישראלים.
  • מסיבות כלכליות שונות, בהן התפיסה כי ההתנחלויות מגדילות את עתודות הקרקע לבנייה, דבר המקל על עומס הנדל"ן בישראל.[1]

למרות הסתייגויות אלה, חלק מארגוני הימין מקבלים בחוסר ברירה את ההסכמים עם הפלסטינים וחותרים להסכם שלום שימזער את הנזקים האמורים לעיל. גם אלה בימין המסכימים לפשרה טריטוריאלית דורשים שאם תקום מדינה פלסטינית היא תהיה מפורזת, שבקעת הירדן תישאר בריבונות ישראלית מלאה, שירושלים לא תחולק ושגושי ההתנחלויות יסופחו לישראל.

חלק מארגוני ימין תומכים בפתרונות אחרים משתי מדינות לשני עמים, כגון סיפוח שטחי C על תושביהם הישראליים ומתן אוטונומיה לפלסטינים בשטחי A ו-B, כאשר ישראל מפקחת על הביטחון ועל הגבולות.[2] חלק מאנשי הימין מציעים לתת לפלסטינים אזרחות ירדנית ולחלק את האחריות על השטחים בין ישראל לירדן, כאשר ישראל תהיה אחראית על הביטחון וירדן על שירותי הפנים והרווחה. לפי הימין, ביישום פתרונות אלה לא יהיה צורך לפנות אנשים מבתיהם וכן יושג פתרון של הבעיה הדמוגרפית.

חלק מהארגונים בימין, ובפרט מפלגת מולדת, תומכים בטרנספר בהסכמה לערביי השטחים וסיפוח יהודה ושומרון. אחרים תומכים בהפיכת הפלסטינים לאזרחי ירדן ובכך לפתור את האיום הדמוגרפי. ארגוני ימין קיצוניים תומכים בגירוש בכוח של ערביי השטחים, וחלקם אף בגירוש ערביי ישראל. עמדות אלה הן עמדות מיעוט בקרב הימין.

צבא ולוחמה בטרור עריכה

 
לוחמים מחיל הרגלים של צה"ל מתפללים בכותל המערבי

רוב ארגוני הימין הם בעלי יחס חם ואוהד לצה"ל, ומעודדים את בניהם לשירות קרבי ופיקודי וכן שירות כקצינים. לשם כך הקימו ארגוני הימין מכינות קדם-צבאיות המכשירות בני נוער לשירות קרבי והמשכה לתפקידי פיקוד וקצונה, הידועות שבהן הן מכינת בני דוד בעלי ומכינת עֹצֶם שפעלה בגוש קטיף.

ארגוני הימין דוגלים בנקיטת יד קשה כנגד הטרור ובפרט כנגד הטרור הפלסטיני ומאמינים בלוחמה בטרור באמצעות פעולות צבאיות בהן מבצעים צבאיים בעומק מעוזי הטרור, סיכולים ממוקדים וחיסול מנהיגי טרור, מעצרים, הריסת בתי מחבלים וחקיקה כנגד הטרור. חלקם תומך בצעדים דרסטיים יותר כגון עונש מוות למחבלים וגירוש משפחותיהם.

הימין מתנגד למעורבות של חיילי צה"ל בפינוי יישובים יהודיים, וגורס שגם אם הוחלט לפנותם, את הפינוי צריכה לבצע משטרת ישראל ולא הצבא. ככלל, הימין מתנגד לסירוב פקודה, אך בעקבות תוכנית ההתנתקות גבר קולם של גופים בימין התומכים בסירוב פקודה לפינוי התנחלויות ומאחזים. עם זאת, סרבנות הימין קטנה בהיקפה מסרבנות השמאל[דרוש מקור].

כלכלה וחברה, דת ומדינה עריכה

בנושא זה אין אחידות בקרב ארגוני הימין השונים. חלקם תומכים בשוק חופשי וכלכלה ליברלית בעוד אחרים תומכים במדינת רווחה וכלכלה סוציאל-דמוקרטית, ואחרים תומכים בשילוב של שתי הגישות.

בנושאי דת ומדינה רוב הימין, כולל ארגונים חילוניים, נוטה לאהדה ליהדות ושמירת אופייה היהודי של מדינת ישראל, ומתנגד לשינוי בסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. עמדתו בנושאי דת ותרבות היא שמרנית. הציונות הדתית דוגלת בשילוב של תורה ועבודה: קיום אורח חיים דתי וציוני, הכולל שירות בצה"ל ואחר כך השתלבות בשוק העבודה. הציונות הדתית שואפת לקרב את כלל עם ישראל ליהדות על ידי פעולות חינוך והסברה, בדרכי נעם ובגישה פחות מחמירה מהחרדים. בין הציונות הדתית ליהדות החרדית מתנהל מאבק על ההגמוניה הדתית בישראל ועל עמדות השפעה וכוח ברבנות הראשית.

בשנים האחרונות גדל הדגש של הדתיים הלאומיים על שירות צבאי ולשם כך הוקם מסלול ישיבות ההסדר המשלב בין שירות קרבי ללימודים תורניים בישיבת הסדר. כמו כן, הקימו ארגוני הימין מכינות קדם-צבאיות המכשירות בני נוער לשירות קרבי והמשכה לתפקידי פיקוד וקצונה.

חוק ומשפט עריכה

הימין מתנגד לאקטיביזם שיפוטי ותומך בשמרנות שיפוטית, תוך שמירת עיקרון הפרדת הרשויות והאיזון בין הרשויות. כמו כן הוא מבקר את בית המשפט העליון, בעיקר כשבתו כבג"ץ, על התערבותו בפעולות הרשויות האחרות, ובמיוחד ביטול חקיקה ראשית של הכנסת. מאותן סיבות, הימין תומך בריסון כוחם של היועצים המשפטיים ובפרט של היועץ המשפטי לממשלה, ובמיוחד לגבי זכות הווטו בפועל שנטלו לעצמם.

 
שרת המשפטים איילת שקד עם הנשיא ראובן ריבלין ונשיאת בית המשפט העליון מרים נאור בטקס השבעת השופטים, אוקטובר 2015

שרת המשפטים איילת שקד נימקה מדוע על בית המשפט לא להתערב בשאלות מדיניות-ביטחוניות וכלכליות, והזכירה בהקשר זה את ציטוט "החרב והארנק" של אלכסנדר המילטון.[3] וכתבה בנושא התערבות בית המשפט בנושאי מדיניות ופוליטיקה:

לאותם התחומים הפוליטיים שהכרעות בהם מתקבלות בכנסת ובממשלה ושאין בהם כל הצדקה להתערבות בית המשפט העליון השופט ברק קרא "חורים שחורים". אני לעומתו קוראת להם "מרחבי משילות". כאן בדיוק באה לידי ביטוי יכולתה של הממשלה למשול ושל הכנסת לחוקק חוקים בשם העם שבחר בנציגיו.

אמון מחנה הימין בבג"ץ ירד עקב שורת פסיקות מעוררות מחלוקת, ביניהם האשרור שנתן לתוכנית ההתנתקות ופינוי היישובים מגוש קטיף וצפון השומרון ב-2005, פסיקות בנושאי מלחמה בטרור, התנחלויות, פינוי מאחזים, ביטול חקיקה נגד המסתננים מאפריקה וחוק ההסדרה ועוד. כתוצאה מכך נמתחה על בית המשפט ביקורת רבה. כך למשל חבר הכנסת יריב לוין אמר שעל בית המשפט העליון "השתלטה קבוצת מיעוט שמאלנית קיצונית, שמנסה להכתיב את ערכיה לחברה כולה". לדבריו, גישתם של שופטי בית המשפט העליון לנושאי דת ומדינה "רחוקה מאוד מהתפישה המסורתית של מרבית הציבור בישראל, שנוטה לגישה מסורתית". מצב זה מהווה לדבריו "סכנה ליכולת שלנו להבטיח את קיומנו".[5][6][7][8] כתוצאה מכך נשמעות בימין קריאות לשינוי הוועדה לבחירת שופטים על מנת להגדיל את חלקם של שופטים שמרנים, שיימנעו לדעתם מהתערבות מוגזמת בהחלטות הרשות המבצעת ופסילת חוקים של הכנסת.[9] על רקע זה פתחה ממשלת ישראל השלושים ושבע בשנת 2023 בתהליכי רפורמה משפטית, וכתגובה התעוררה המחאה נגד הרפורמה המשפטית.

בני מיעוטים עריכה

ארגוני הימין רואים בישראל את מדינת העם היהודי ומדינה יהודית, כאשר רובם תומכים בגישת מדינה יהודית ודמוקרטית וחלקם במדינת הלכה, וככזו יש בה מקום לזכויות לאומיות רק לעם היהודי. זכויות לאומיות אלה כוללות סממנים יהודים בסמלי המדינה וחגיה, חוק השבות וחוק האזרחות ומתן מעמד מיוחד לארגונים יהודיים-ציוניים כגון הסוכנות היהודית וקרן קיימת לישראל. עם זאת, רוב ארגוני הימין תומכים בשוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל, כולל לבני המיעוטים, ומצהירים על רצונם לשלבם בחברה הישראלית. ארגוני הימין מתייחסים בעוינות לבני מיעוטים החותרים תחת המדינה או המפרים את החוק באופן שיטתי.

ארגוני הימין רואים בדרוזים בישראל, שנאמנים למדינת ישראל ומשרתים שירות מלא בצה"ל כולל שירות קרבי וקצונה בכירה, בני ברית נאמנים, אחים לנשק ושותפים מלאים לחיים הציבוריים בישראל. לפיכך יחסם כלפי הדרוזים אוהד ביותר. הדרוזים, מצידם, משתלבים בארגוני ומפלגות ימין ואף רצים לכנסת מטעמן.

היחס לערביי ישראל, לעומת זאת, הוא עוין וחשדני, בעיקר עקב הסכסוך הישראלי-פלסטיני בו נוקטים ערביי ישראל עמדה פרו-פלסטינית וכן התנגדותם למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ורצונם להפכה למדינת כל אזרחיה נטולת סממנים יהודיים כגון דגל ישראל. בעקבות האינתיפאדה השנייה ומהומות אוקטובר 2000 חלה הקצנה בחברה הערבית ובעיקר בהנהגתה הפוליטית (כגון התחזקותן של בל"ד והתנועה האסלאמית בישראל), דבר שהביא למשבר אמון בין היהודים לערבים והרעה ביחסים ביניהם, ובפרט לכך שארגוני ימין החלו לראות בערבים אויבים חתרנים שיש להתנהל נגדם בתקיפות וביד קשה, כגון אכיפה מוגברת מצד משטרת ישראל ושירות הביטחון הכללי ושלילת אזרחות של ערבים שהיו מעורבים בפיגועי טרור. בקרב חלק קטן של ארגוני ימין קיצוני יש ביטויי גזענות כלפי ערבים, וזו הקצינה בתחילת המאה ה-21. עם זאת, רוב ארגוני הימין חותרים לשלב את הציבור הערבי המתון בחברה הישראלית תוך דיכוי הגורמים הקיצוניים והאנטי-ציוניים המסיתים להתנגדות לישראל.

היחס לבדואים בישראל הוא אמביוולנטי ולצד ההערכה על שחלק מהם משרתים בצה"ל כלוחמים וגששים, יש גם ביקורת עליהם בנימוק שרבים מהם פורעי חוק המשליטים אנרכיה ופשע בסביבתם. רוב ארגוני הימין דורשים לאכוף את חוקי המדינה על הבדואים ולמנוע גזל אדמות וגנבות חקלאיות מצידם, כמו גם להיאבק בתופעות של פוליגמיה ונקמת דם.

כמעט כל ארגוני הימין מתנגדים להסתננות בלתי-חוקית לישראל של שוהים בלתי חוקיים פלסטיניים, מהגרים מאפריקה וממדינות ערב ותומכים בגירוש כל המסתננים מאפריקה בשל סיבות דמוגרפיות וכן בשל הגברת העוני, הפשע והאלימות בשכונות בהן מתרכזים המסתננים.[10]

מפלגות עריכה

מפלגות עריכה

 
אביגדור ליברמן, ראש מפלגת ישראל ביתנו, בהתייעצות עם נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין.

מפלגות ימין שהתפרקו עריכה

המפלגות בכנסת וכוחן (2023) עריכה

סה"כ: 56 מנדטים.

ארגונים חוץ-פרלמנטריים עריכה

עמותות עריכה

 
חנן פורת ממובילי גוש אמונים עומד מימין לגאולה כהן בעת שהרב צבי יהודה הכהן קוק נוטע עץ באלון מורה, 1974
 
ישראל הראל, ממייסדי מועצת יש"ע והמכון לאסטרטגיה ציונית.
 
עמותת אלעד פועלת לייהוד מזרח ירושלים בעיקר סביב האגן הקדוש, מנהלת את עיר דוד ומארגנת חפירות ארכאולוגיות בירושלים.

תנועות נוער עריכה

 
סמל בית"ר סניף ארץ ישראל - סמל התנועה כפי שמופיע על חולצת התנועה

עיתונים, כתבי עת וכלי תקשורת עריכה

תנועות שהוצאו אל מחוץ לחוק עריכה

 
הרב מאיר כהנא, מייסד תנועת כך בארץ והליגה להגנה יהודית בארצות הברית.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מוריה קור, בית (לא) קטן ביו"ש: פריחת הנדל"ן המפתיעה ביהודה ושומרון, באתר ישראל היום, 24 ביוני 2021
  2. ^ עדו בן פורת, שקד מציגה: "תכנית איתנות לאומית", באתר ערוץ 7, 24 בינואר 2017.
  3. ^   חזקי עזרא, שקד הודפת את הביקורת, באתר ערוץ 7, 4 באפריל 2016 - נאומה של שקד בכנס עורכי הדין 2016
  4. ^ איילת שקד, ‏מסילות אל המשילות, השילוח, 1, אוקטובר 2016
  5. ^ יהונתן ליס, יו"ר ועדת הכנסת יריב לוין: בג"ץ מסכן את יכולת קיומנו, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2011.
  6. ^ יובל יועז, ‏ח"כ לוין: "קבוצה רדיקלית שמאלנית ששולטת בבית המשפט העליון", באתר גלובס, 1 בינואר 2012.
  7. ^ אריק בנדר וזאב קם, ח"כים: החלטת בג"ץ – פגיעה בדמוקרטיה, באתר nrg‏, 16 בספטמבר 2013,
    יו"ר הקואליציה על ביטול חוק המסתננים: "זו לא דמוקרטיה", באתר ישראל היום, 17 בספטמבר 2013
  8. ^ השר לוין בגלצ: "בעליון שולטת אסכולת שמאל רדיקלי", באתר גלי צה"ל, 28 ביולי 2015.
  9. ^ עדו בן פורת,שקד: מעדיפה שופטים שמרנים ומרוסנים, באתר ערוץ 7, י"א בכסלו ה'תשע"ח 29/11/17.
  10. ^ איילת שקד, ‏הם לא פליטים, הם מסתננים, באתר ‏מאקו‏, 13 בדצמבר 2011.
  11. ^ יקי אדמקר‏, בלחץ נתניהו: מפלגת נעם האנטי-להט"בית תרוץ עם הציונות הדתית, באתר וואלה‏, 14 בספטמבר 2022
  12. ^ אריה יואלי, ‏מרכז הבית היהודי אישר את ההסכם לפירוק המפלגה, באתר "סרוגים", 20 באוגוסט 2023