זיכרון מודחק

זיכרון מודחק (או זיכרון מודחק-משוחזר) מתייחס לחוויה שאנשים לכאורה לא מסוגלים לשחזר, מכיוון שההיזכרות בהם תגרום למצוקה רגשית קיצונית[1]. מדובר על זיכרון של אירוע שאינו נגיש (או שלא היה נגיש משך תקופה מסוימת) למודעות. המצדדים ברעיון הזיכרון המודחק טוענים שכאשר קיים מידע רגשי בעוצמה טראומתית, חלק מהאנשים לא מסוגלים לעבד אותו באופן מודע, ולכן הוא הופך ללא מודע ונשכח[2][1]. לטענתם, לאחר תקופת זמן, הזיכרון המודחק יכול להפוך לזיכרון משוחזר (recovered memory) ולחזור להיות נגיש למודעות. המתנגדים לרעיון טוענים שאם זיכרון מופיע לראשונה לאחר תקופה ארוכה, במיוחד אם הדבר קורה לאחר טיפול פסיכולוגי, הוא ככל הנראה זיכרון כוזב[3]. בעוד שחלק ניכר מהציבור ומהפסיכולוגים הקליניים מאמינים ברעיון הזיכרון המודחק, רוב החוקרים בתחום הזיכרון והפסיכולוגיה הקוגניטיבית דוחים אותו[3].

בעקבות המחלוקת בנוגע לאמיתות התופעה, הוחלף המושג זיכרון מודחק במונח אמנזיה דיסוציאטיבית (dissociative amnesia),[4] המתפתחת בעקבות אירועי טראומה או דחק טריים.[5] בדומה למושג זיכרון מודחק, גם המושג אמנזיה דיסוציאטיבית נתון במחלוקת[6].

היקף הדיווח על התופעהעריכה

בשנות ה-90, רעיון הזיכרון המודחק היה נחלתם הבלעדית של פסיכולוגים קליניים[6]. גם במקרים בהם פציינטים לא זכרו טראומה, כמו פגיעה מינית, היו מטפלים שחשבו שהטראומה אולי הודחקה[6]. מטפלים רבים ראו בסימפטומים כמו חרדה, דיכאון, הפרעות אישיות והפרעות אכילה סימנים לזכרונות מודחקים של התעללות[6]. המטפלים השתמשו גם בשיטות כמו פירוש חלומות והיפנוזה כדי לעודד את "שחזור" הזכרונות הללו, והעלאתם למודע[6]. כתוצאה מהטיפולים הללו, מטופלים ומטופלות החלו לשחזר זכרונות "מודחקים" של התעללות, במיוחד התעללות מינית, וחלקם גם הגישו תביעות משפטיות כנגד מי שפגע בהם, לכאורה[6].

מחקרים מהשנים 2010–2020 מראים שרוב הפסיכולוגים הקליניים (60-90%) מצדדים ברעיון של זיכרון מודחק, וחושבים שניתן לשחזר זיכרונות מודחקים שכאלה[7][3].[8][9] אחוזי תמיכה דומים קיימים גם בקרב סטודנטים וסטודנטיות לפסיכולוגיה[10][3] ובקרב הציבור הכללי[11]. במחקר אחד נמצא שבקרב 75% מהסטודנטים, מקור הידע לגבי זכרונות מודחקים היו תוכניות טלוויזיה[10]. במחקר על הציבור הכללי, 40% (800 איש) האמינו שאדם שביצע רצח יכול להדחיק את זיכרון המאורע[11].

במחקר על כ-3,300 צרפתים, 905 דיווחו על כך שהם זוכרים שעברו התעללות בילדותם (27%)[12]. מתוכם, 82 (9%) דיווחו על זיכרון מודחק, כלומר שהם נזכרו בהתעללות לאחר שלא ידעו כלל על קיומה[12]. רוב הזכרונות המודחקים עסקו בהתעללות מינית[12]. שחזור הזכרונות הללו הוביל במיעוט מהמקרים להתנתקות מהמשפחה[12]. הטריגרים העיקריים לשחזור הזיכרון המודחק היו חשיפה להתעללות בכלי התקשורת ושיחה עם אנשים על התעללות בילדים[12]. בקרב 550 אנשים שעברו טיפול פסיכולוגי, 33 (6%) דיווחו על כך שהם שחזרו זכרונות מודחקים של התעללות במהלך הטיפול.[13]

המחלוקת סביב קיומם של זיכרונות מודחקים-משוחזריםעריכה

האפשרות שאירועים טראומטיים יודחקו עד כדי שכחה ויצופו מחדש, שנויה במחלוקת בקרב פסיכולוגים. מחד, מרבית העוסקים בטיפול פסיכולוגי סבורים שהתופעה אכן קיימת ואף נפוצה למדי. מנגד, מרבית החוקרים המדעיים סבורים שאין לתאוריה אישוש, וכי תחושות זיכרון אלו מבוססות על זיכרון שגוי, כוזב או בדוי (קוֹנְפַבּוּלַצְיָָה).[14] המחלוקת החלה בשנות ה-90, וממשיכה נכון לשנת 2019, וזכתה לכינוי "מלחמות הזיכרון" (memory wars)‏[6]. חוקרים משני צדי המתרס מנסים להציג בעיות מתודולוגיות ופרשנות לקויה של ממצאים במחקרים של הצד השני.[15][16]

תמיכה בזיכרונות מודחקיםעריכה

מקור הרעיון של זיכרון מודחק נמצא בתורה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד, שהושפעה ממהפנטים כמו ז'אן-מרטין שרקו שפעלו בסוף המאה ה-19[6]. לפי גישה זו, אירועים טראומתיים יכולים להיות קשים מדי להתמודדות, ולכן האדם מפעיל מנגנוני הגנה כדי להתמודד איתם. אחד המנגנונים הללו הוא הדחקה של הזיכרון ללא מודע, הגורמת לאדם לשכוח את המאורע הטראומתי[6]. לפי המצדדים בגישה, תהליך ההדחקה אינו בריא ועלול לגרום למחלות נפשיות וגופניות.[17] מטרת הטיפול הפסיכולוגי, לכן, היא להפוך את הזיכרון המודחק למודע.[18] פרויד סבר בתחילה כי זיכרונות טראומטיים העולים בטיפול מבוססים על התת-מודע,[19] אולם בהמשך שינה עמדתו וגרס כי זיכרונות אלו הם פרי הדמיון.[20] [דרוש מקור: מוסמך].

מספר גופים הביעו את תמיכתם ברעיון הזיכרון המודחק-משוחזר. לפי החברה הבינלאומית למחקרים על דחק טראומטי, זיכרונות מודחקים עלולים להתרחש, אך הם אינם בהכרח מדויקים.[21] ב"אנציקלופדיה של מוח האדם" משנת 2002 נטען בסיכום שזכרונות משוחזרים יכולים לנוע בטווח רחב של דיוק, ממדויקים מאוד ועד לכוזבים לחלוטין.[22]

חלו גם שינויים לאורך השנים ביחס לשאלה של זכרונות מודחקים. לדוגמה, בשנת 1994 קבעה החברה הבריטית לפסיכולוגיה (BPS) כי אובדן זיכרון של התעללות בילדות הוא תופעה שכיחה, כמו גם שחזור הזיכרונות הללו, וכי כל זיכרונות הילדות (הן הרציפים והן המשוחזרים) יכולים לכלול טעויות.[23] אך במאה ה-21 יצא מאמר של צוות עבודה בריטי שהגיע למסקנה שכאשר זכרונות "משוחזרים" לאחר תקופה ארוכה של שיכחה, קיימת סבירות גבוהה לכך שהזכרונות הללו הם כוזבים, כלומר, שהאירוע לא התרחש.[24]

בעקבות "מלחמות הזיכרון", ירד השימוש במושג הדחקה בספרות המדעית, ובמקומו הופיע המונח אמנזיה דיסוציאטיבית. המונח מוגדר בספר האבחנות הפסיכיאטרי DSM-5 כחוסר היכולת להיזכר במידע אוטוביוגרפי שהוא בדרך-כלל בעל אופי טראומתי או מלחיץ, לא מתאים לשיכחה רגילה, לא נגרם מסמים או בעיה נוירולוגית ויכול להיות משוחזר.[25] הכנסת המושג לתוך ספר האבחנות הפסיכיאטרי מהווה הכרה בו, ולמרות זאת, הוא התקבל בביקורת רבה על-ידי הקהילה המדעית[6].

התנגדות לזיכרונות מודחקיםעריכה

המתנגדים לרעיון של זיכרונות מודחקים לא חולקים על האופי הטראומתי של התעללות בילדות. הם חולקים על הטענה שזכרונות של התעללות מתקיימים מחוץ לכללים הידועים בחקר הזיכרון[26]. מכיוון שעוררות רגשית מחזקת את הזיכרון למאורע, ומכיוון שהתעללות היא בעלת עוררות רגשית חריפה, צפוי שאירועים אלה ייזכרו יותר טוב מאירועים אחרים מאותה התקופה, לא פחות טוב[26]. למעשה, כאשר חוקרים קורבנות של אירועים טראומתיים מאומתים, לא מוצאים עדויות לכך שהם שכחו או הדחיקו את הטראומה שלהם.[27] לכן, המתנגדים מביעים ספקנות כלפי זכרונות שעלו לאחר שנים רבות של חוסר ידיעה מוחלטת. הספקנות חמורה במיוחד כאשר הזיכרונות הללו משוחזרים בעקבות טיפול פסיכולוגי[26].

בין החוקרים הבולטים הגורסים שזיכרונות טראומטיים משוחזרים הם למעשה זיכרונות כוזבים, נמנות פרופ' אליזבת לופטוס, חברת האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית וחברת הוועדה המייעצת, המדעית והמקצועית של "קרן תסמונת הזיכרון הכוזב" (אנ'), וד"ר סוזן קלנסי מאוניברסיטת הרווארד, שערכו שורה של מחקרים המראים כיצד זיכרונות כוזבים, כגון חטיפה על ידי חייזרים, מתפתחים או מושתלים בקרב אנשים. מחקרים אלה נועדו להדגים איך זכרונות שגויים עלולים להישתל במוחם של מטופלים במסגרת טיפול פסיכולוגי. לדוגמה, סטודנטים נתבקשו לספר על ארבעה אירועים שהתרחשו בילדותם. הסיפורים נבחרו לאחר שהורי הסטודנטים רואיינו, ואחד הסיפורים שנבחר הומצא - שהסטודנט בילדותו הלך לאיבוד בקניון. לאחר שלושה מפגשים עם הסטודנטים בהם ביקשו מהסטודנטים לספר על ארבעת האירועים, 25% מהם טענו שהם אכן נאבדו בילדותם בקניון.[28] במחקרים אחרים הושתלו זכרונות על פרוצדורה רפואית, תאונה בבית, התקפה של בעל-חיים, אשפוז בבית חולים, ועוד. אחוזי ההצלחה של השתלות הזיכרון נעו בין 10% לאשפוז בבית החולים[29] ועד 37% להתקפה של בעל-חיים.[30]

המתנגדים לרעיון הזיכרונות המודחקים, מתנגדים גם לניסיונות השחזור של זכרונות שכאלה. לטענתם, העלאת "זכרונות מודחקים" במסגרת טיפול פסיכולוגי עלולה להזיק לשני הצדדים. ראשית, אם מטופל מעלה זיכרון מודחק כוזב של פגיעה מינית, הוא עלול לייחס עבירות לאדם שלא פגע בו. מהצד השני, שחזור "זיכרון מודחק" עלול לפגוע גם במטופל עצמו, זאת משום שטיפול הכולל שחזור זכרונות מודחקים מגביר במידה ניכרת את הסיכון למחשבות אובדניות.[31]

עמדות בינייםעריכה

בעוד שזכרונות מודחקים נתפסים בקרב רוב החוקרים והחוקרות כזכרונות כוזבים, קיימת קטגוריה נוספת של זכרונות שלא נתפסת ככוזבת על ידי חלק מהחוקרים. בקטגוריה זו נמצאים אנשים ונשים שחוו התעללות מינית בילדותם, הם לא חשבו על ההתעללות הזו במשך שנים רבות, ונזכרו בה בגיל הבגרות[26]. במקרים כאלה ההתעללות בילדות לא בהכרח נתפסה כטראומטית. הנפגע לא שכחה את המאורע, אך גם לא עסק בו במהלך תקופה ארוכה. במקרים רבים, היזכרות מאוחרת שכזו נעשית בחיי היומיום של הנפגע, ולא במסגרת טיפול פסיכולוגי[26].

לעיתים, קיים גם בלבול במושגים העלול ליצור פערים במסקנות. המצדדים ברעיון הזיכרון המודחק מייחסים לפעמים זיכרון מודחק לשיכחה רגילה, יומיומית, המתרחשת לאחר אירוע טראומתי[32]. הם מבלבלים בין אמנזיה אורגנית הנובעת מפגיעה נוירולוגית לבין זיכרון מודחק[32]. הם מבלבלים גם בין חוסר מחשבה על נושא מסוים למשך זמן ארוך (למשל פגיעה מינית) לבין חוסר היכולת לזכור אותו (זיכרון מודחק)[32].

לסיכום, בדף מידע של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) על זכרונות מהתעללות בילדות נכתב סיכום המנסה לאזן בין הממצאים המדעיים לבין החויות הקליניות[33]:

ראשית, חשוב לציין שקיים קונצנזוס בין חוקרי זיכרון וקלינאים על כך שרוב האנשים שנפגעו מינית בילדותם זוכרים את כל או חלק ממה שקרה להם, למרות שהם אולי לא מבינים או מגלים זאת באופן מלא. ביחס לנושא של זיכרון משוחזר לעומת פסאודו-זיכרון [זיכרון לא אמיתי], כמו שאלות רבות במדע, התשובה הסופית עדיין אינה ידועה. כך רוב המומחים בתחום מסכימים שלמרות שמדובר במקרים נדירים, זיכרון של פגיעה בילדות המוקדמת יכול להישכח ולאחר מכן להיזכר. יחד עם זאת, מומחים אלה גם מסכימים על כך שאפשר לייצר פסאודו-זכרונות לארועים שמעולם לא התרחשו.

האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה

המחלוקת בישראלעריכה

גם בישראל התעוררה מחלוקת זו, בעקבות פסק דין של בית המשפט העליון משנת 2014,[34] שבו הורשע אדם באונס בתו על פי עדותה המבוססת על זיכרון משוחזר, על אודות אירועים שהתרחשו 12 שנים קודם לכן, כשהייתה בת 10.[35][36] בעקבות המקרה פרסמו 47 פרופסורים ישראלים, חברי סגל אקדמי בתחום הפסיכולוגיה וחקר הזיכרון, גילוי דעת, בו נטען כי אין כיום כלים מדעיים או קליניים המאפשרים זיהוי של זיכרון מודחק ספציפי כאמיתי. בין החותמים על גילוי הדעת היו חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' דניאל כהנמן, ושלושה חתני פרס ישראל לחקר הפסיכולוגיה. לטענתם, עדות המבוססת על זיכרון מודחק לא עומדת עדיין בסטנדרטים הנדרשים בחוק כדי להיחשב מהימנה בהליך משפטי.[37] הקדימה את גילוי הדעת הודעה של האגודה למדעיות של פסיכולוגיה קלינית, שתקפה את ההכרה המשפטית בישראל בזיכרונות מודחקים.[38] בתגובה, 105 חוקרי טראומה ומומחים מובילים מכל רחבי העולם, ביניהם גם ארבעה פרופסורים ישראלים ועוד 26 מטפלים ישראלים, פרסמו גילוי דעת נגדי ובו טענו כי לא נמצאה כל ראיה המניחה את התשתית לקביעה כי זיכרונות טראומה המופיעים לאחר אמנזיה הם סוג מיוחד של זיכרון שאינו ראוי לבדיקה הוגנת בבית משפט.[39]

זיכרון מודחק כראיה משפטיתעריכה

שימוש בזיכרון מודחק-משוחזר במסגרת הליך משפטי מעורר קושי ראייתי:

  • קבילות – אם לא ניתן לשחזר זיכרון מודחק, כפי שמציעים חלק מהמומחים, מדובר בראיה שאין בכוחה לקדם את חקר האמת אלא לסכן אותו, ולכן לפי הרציונלים של כללי הקבילות בדיני הראיות אין לקבל ראיה כזו. מאידך, עדותו של נפגע העבירה היא בדרך כלל הראיה המרכזית ולעיתים היחידה בעבירות מין, ולכן אי קבלתה פוגעת אנושות ביכולת לדון את העבריינים.
  • מהימנות – אם לא ניתן להבחין בין זיכרון מודחק לזיכרון כוזב, כפי שמסכימים רוב המומחים, מדובר בראיה שקשה לאמוד את המהימנות שלה, ובדומה לעדות כבושה יש לתת לראיה כזו מהימנות נמוכה. מאידך, אם ייאכפו כללי המהימנות הרגילים על עבירות מין, תיפגע אנושות היכולת לדון את העבריינים מפני שתופעה של כבישת עדות והתפתחות גרסה שכיחה בקרב נפגעי עבירת מין.
  • דיות – לאור הפגם הראייתי המובנה בזיכרון מודחק, אין די בראיה כזו לשם הרשעה ויש לדרוש תוספת ראייתית. בעדות מאוחרת של נפגע עבירת מין שבוצעה בהיותו קטין, קבע המחוקק דרישה לתוספת ראייתית מסוג חיזוק.[40]

משפטים פליליים רבים התנהלו במדינות שונות על סמך עדות של זיכרון מודחק. הגם שנקבעו סייגים לקבלת זיכרון מודחק, מערכות המשפט במדינות רבות, כולל ישראל, מכירות בעדויות המבוססות על זיכרון מודחק; ובעוד שחלק מההליכים שהתבססו על זיכרונות מודחקים הסתיימו בזיכוי, במספר מקרים ביסס בית המשפט העליון הרשעה בעבירת מין על סמך זיכרונות אלו.[41] במקרים אחרים נומק זיכוי, לפחות באופן חלקי, בכך שמדובר בזיכרון מודחק שייתכן שהושתל במתלונן.[42]

במקרים שבהם התקבלה טענה בדבר שיכחון מתמשך של אירוע טראומטי, נדונו תלונות על עבירות מין קשות שבוצעו בקטינים על ידי פוגע מתוך התא המשפחתי; בית המשפט דחה טענה בדבר שיכחון של אירוע אונס שנחווה בגיל מבוגר.[43] במקרים אחרים, בית המשפט דחה טענת הגנה לפיה יש לבחון בקפידה יתרה מהימנותה של עדות על אירוע מוקדם מפני שהיא מתבססת על זיכרון מודחק, בקובעו שלא כל היזכרות מאוחרת או הדרגתית מהווה זיכרון מודחק.[44]

דיון ארוך בשאלת הזיכרון המודחק התקיים על ידי השופט יצחק עמית במקרהו של יצחק בוסי שהורשע באונס בתו על ידי בית המשפט המחוזי אך זוכה מחמת הספק בערעורו.[45] השופט עמית קבע שהרשעה על סמך זיכרון מודחק דורשת דיון בשאלות לגבי תהליך ההזכרות, וביניהן:

א. מטרת התהליך – האם המתלונן החל בטיפול על מנת לשחזר זיכרון לגבי עבירה מסוימת, שאז הוא עלול לחוש לחץ לזכור פרטים על מנת לסייע לחקירה הפלילית או להעמדה לדין של מבצע העבירה, או שהמתלונן פנה לטיפול נפשי על מנת לאתר את המקור לבעיות הנפשיות או כדי לטפל בהן, שאז החשש מפני "השלמת פרטים" פוחת.

ב. סוגסטיה – האם המתלונן היה נתון לסוגסטיה של המטפל או של אחרים ומה מידת הנטייה של המתלונן להיכנס למצבים של סוגסטיה או "היפנוזה" עצמית שאז גובר החשש מפני השפעה של סוגסטיה או "השלמת פרטים" על ידי המתלונן.

ג. תיעוד או העדר תיעוד – האם קיים תיעוד ורישום של המטפל במתלונן, מה שיכול לסייע לבית המשפט לקבוע אם היה נתון לסוגסטיה של המטפל או של אחרים.

ד. הכשרתו ומקצועיותו של המטפל – האם המטפל במתלונן עומד בסטנדרטים הנדרשים מבחינה מקצועית לבצע את ההליך.

ה. עדויות מומחים מטעם הצדדים – על בית המשפט לאפשר לצדדים להגיש חוות דעת מומחים בהתייחס לתהליך הטיפולי ולשחזור הזיכרון של המתלונן.

ו. קיומן של ראיות תומכות – האם קיימות ראיות חיצוניות התומכות באמינותם של הזיכרונות המודחקים כגון הודאה של המתעלל או מעשים דומים שלו; רשומות או תיעוד של היסטוריה רפואית המעידים על אינדיקציות להתעללות מינית בילדות; תיעוד או הצהרות כתובות בזמן אמת על ידי נפגע העבירה כמו יומן או מכתב; עדות אובייקטיבית של עד ראייה; שרשרת של עובדות ונסיבות אחרות בעלות משקל ראייתי וכיוצא בזה.

לקריאה נוספתעריכה

  • ישראל נחשון, "זיכרון משוחזר וזיכרון מסולף: הערכה מחדש", קרימינולוגיה ישראלית ג 39 (2014).
  • ינון היימן, "זיכרונות מודחקים בראי בית־המשפט: אונס ודיסוציאציה", סוגיות יישומיות בפסיכולוגיה משפטית 205 (דוד יגיל ומשה זכי עורכים, 2011).

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 Richard J. McNally, Repressed Memories, Cham: Springer International Publishing, 2020, עמ' 4422–4425, ISBN 978-3-319-24610-9. (באנגלית)
  2. ^ Brown, D., Scheflin, A. W., & Hammond, D. C., Memory, trauma treatment, and the law, New York: Norton, 1998
  3. ^ 1 2 3 4 Lawrence Patihis, Lavina Y. Ho, Ian W. Tingen, Scott O. Lilienfeld, Are the “Memory Wars” Over? A Scientist-Practitioner Gap in Beliefs About Repressed Memory, Psychological Science 25, 2014-02, עמ' 519–530 doi: 10.1177/0956797613510718
  4. ^ הפרעה 6B61 בתקן ICD-11, הפרעה F44.00 בתקן ICD-10, הפרעה 300.12 בתקן ICD-9 תחת השם "Hysterical amnesia". עמ' 298–302 בספר האבחנות הפסיכיאטריות DSM-5.
  5. ^ "typically of recent traumatic or stressful events", מתוך הגדרת ההפרעה בתקן ICD-11.
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Henry Otgaar, Mark L. Howe, Lawrence Patihis, Harald Merckelbach, The Return of the Repressed: The Persistent and Problematic Claims of Long-Forgotten Trauma, Perspectives on Psychological Science 14, 2019-11-01, עמ' 1072–1095 doi: 10.1177/1745691619862306
  7. ^ Ashraf Kagee, Elsie Breet, Psychologists’ endorsement of empirically unsupported statements in psychology: Noch Einmal, South African Journal of Psychology 45, 2015-09, עמ' 397–409 doi: 10.1177/0081246315581345
  8. ^ Steven Kemp, Catherine Spilling, Christine Hughes, Karel de Pauw, Medically Unexplained Symptoms (MUS): What Do Current Trainee Psychologists, Neurologists and Psychiatrists Believe?, Open Journal of Medical Psychology 02, 2013, עמ' 12–20 doi: 10.4236/ojmp.2013.21003
  9. ^ Svein Magnussen, Annika Melinder, Ulf Stridbeck, Abid Q. Raja, Beliefs about factors affecting the Reliability of eyewitness testimony: A Comparison of judges, jurors and the general public, Applied Cognitive Psychology 24, 2010-01, עמ' 122–133 doi: 10.1002/acp.1550
  10. ^ 1 2 Steven Jay Lynn, James Evans, Jean-Roch Laurence, Scott O Lilienfeld, What Do People Believe about Memory? Implications for the Science and Pseudoscience of Clinical Practice, The Canadian Journal of Psychiatry 60, 2015-12, עמ' 541–547 doi: 10.1177/070674371506001204
  11. ^ 1 2 Svein Magnussen, Jan Andersson, Cesare Cornoldi, Rossana De Beni, What people believe about memory, Memory 14, 2006-07, עמ' 595–613 doi: 10.1080/09658210600646716
  12. ^ 1 2 3 4 5 Olivier Dodier, Lawrence Patihis, Recovered memories of child abuse outside of therapy, Applied Cognitive Psychology 35, 2021-03, עמ' 538–547 doi: 10.1002/acp.3783
  13. ^ Olivier Dodier, Lawrence Patihis, Mélany Payoux, Reports of recovered memories of childhood abuse in therapy in France, Memory 27, 2019-10-21, עמ' 1283–1298 doi: 10.1080/09658211.2019.1652654
  14. ^ Lawrence Patihis et al, Are the “Memory Wars” Over? A Scientist-Practitioner Gap in Beliefs About Repressed Memory, Psychological science 25(2), 2014, עמ' 519-530
  15. ^ Brown, D., Scheflin, A., & Whitfield, C. (1999). Recovered memories: The current weight of the evidence in science and in the courts. Journal of Psychiatry & Law, 27, 5-156.
  16. ^ Piper, A., Pope, H. G., Borowiecki, J. J. (2000). Custer’s last stand: Brown, Scheflin, and Whitfield’s latest attempt to salvage "dissociative amnesia." Journal of Psychiatry and Law, 28 (2), 149-214.
  17. ^ Hornstein, G. A. (1992)., The return of the repressed: Psychology’s problematic relations with psychoanalysis, 1909–1960., American Psychologist 47, 1992, עמ' 254-263
  18. ^ Michael D. Yapko, Suggestibility and Repressed Memories of Abuse: A Survey of Psychotherapists' Beliefs, American Journal of Clinical Hypnosis 36, 1994, עמ' 185-187
  19. ^ אף שהביע ספקות בדבר תקפותה המדעית של ההשערה: "I should accuse myself of blameworthy credulity if I did not possess more conclusive evidence." (מתוך המאמר "Heredity and the Aetiology of the Neuroses" שפורסם במקור בצרפתית בשנת 1896)
  20. ^ גד בן שפר, נזכרת באונס אחרי 30 שנה?, באתר ynet, 15 במאי 2009
  21. ^ ISTSS – Recovered Memories of Childhood Trauma
  22. ^ Sivers, H., Schooler, J., & Freyd, J. J. (2002). Recovered memories. In V. S. Ramachandran. (Ed.), Encyclopedia of the human brain (Vol.4, pp. 169–184)
  23. ^ Recovered Memories: The report of the Working Party of The British Psychological Society, January 1995
  24. ^ Sydney Brandon, Janet Boakes, Danya Glaser, Richard Green, Recovered memories of childhood sexual abuse, British Journal of Psychiatry 172, 1998-04, עמ' 296–307 doi: 10.1192/bjp.172.4.296
  25. ^ American Psychiatric Association. DSM-5 Task Force, author., Diagnostic and statistical manual of mental disorders : DSM-5., ISBN 978-93-86217-96-7
  26. ^ 1 2 3 4 5 Richard J. McNally, Elke Geraerts, A New Solution to the Recovered Memory Debate, Perspectives on Psychological Science 4, 2009-03, עמ' 126–134 doi: 10.1111/j.1745-6924.2009.01112.x
  27. ^ Pope, H.G., Jr., Oliva, P.S., & Hudson, J.I. (1999)., Modern scientific testimony: The law and science of expert testimony, עריכה: D.L. Faigman, D.H. Kaye, M.J. Saks, & J. Sanders, St. Paul, MN: West Publishing, 1999, פרק Repressed memories: The scientific status
  28. ^ Loftus, E. F., & Pickrell, J. E.., The formation of false memories., Psychiatric Annals 25, 1995, עמ' 720-725
  29. ^ Ira E. Hyman, Troy H. Husband, F. James Billings, False memories of childhood experiences, Applied Cognitive Psychology 9, 1995-06, עמ' 181–197 doi: 10.1002/acp.2350090302
  30. ^ Stephen Porter, John C. Yuille, Darrin R. Lehman, The nature of real, implanted, and fabricated memories for emotional childhood events: Implications for the recovered memory debate., Law and Human Behavior 23, 1999-10, עמ' 517–537 doi: 10.1023/A:1022344128649
  31. ^ Elizabeth F. Loftus, Memory for a Past That Never Was, Current Directions in Psychological Science 6, 1997-06, עמ' 60–65 doi: 10.1111/1467-8721.ep11512654
  32. ^ 1 2 3 Richard J. McNally, The Science and Folklore of Traumatic Amnesia., Clinical Psychology: Science and Practice 11, 21/2004, עמ' 29–33 doi: 10.1093/clipsy.bph056
  33. ^ Memories of childhood abuse, www.apa.org, ‏1995
  34. ^ ע"פ 3958/08 בנימין שמואל נ' מדינת ישראל, ניתן ב-10 בספטמבר 2014
  35. ^ רויטל חובלהבת התלוננה בעקבות חלום, העליון הרשיע את אביה באונס, באתר הארץ, 10 בספטמבר 2014
  36. ^ דורון מנשה, "ערכים סמויים מן העין: בעקבות ההרשעה באונס שהסתמכה על חלום", 24 באוקטובר 2014
  37. ^ גילוי דעת בנוגע למעמד המדעי של זיכרונות מודחקים ומשוחזרים, 12 באוקטובר 2014
    רויטל חובלעשרות מדענים וקלינאים נגד הרשעת אב באונס על בסיס זיכרון מודחק של בתו, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2014
  38. ^ Israeli Supreme Court Endorses Dubious Recovered Memory Claims
  39. ^ נייר עמדה נתמך־ראיות מדעיות בנושא זיכרונות טראומה "משוחזרים" או מנותקים, 27 בדצמבר 2014
  40. ^ סעיף 354(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
  41. ^ ע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב-21 בנובמבר 2011;
    ע"פ 8203/11 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב-9 בספטמבר 2012;
    ע"פ 3958/08 בנימין שמואל נ' מדינת ישראל, ניתן ב-10 בספטמבר 2014
  42. ^ ע"פ 2326/11 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב-15 במרץ 2012
  43. ^ ע"א 7426/14 פלונית ואחרים נ' עו"ד אורי דניאל, ניתן ב-14 במרץ 2016, פסקה 14 לפסק דינו של השופט עמית
  44. ^ ע"פ 8805/14 זלמן כהן נ' מדינת ישראל ואחרים, ניתן ב-7 בינואר 2016;
    ע"פ 1647/17 פלוני נ' מדינת ישראל ואחרים, ניתן ב-9 בינואר 2019
  45. ^ ע"פ 5582/09 יצחק בוסי נ' מדינת ישראל, ניתן ב-20 באוקטובר 2010