פתיחת התפריט הראשי

ח'ירבת ניג'ם

ח'ירבת ניג'ם
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map with titles2.png
 
ח'ירבת ניג'ם
ח'ירבת ניג'ם

ח'ירבת ניג'םערבית: خربة نجم שפירושו חורבת כוכב) הוא אתר ארכאולוגי בגבעת הרדאר. בחפירות הצלה שנעשו במקום נחשף מבנה מבוצר המוגדר כמצודה מהתקופה הפרסית-הלניסטית והתקופה העות'מאנית.

היסטוריה ומיקום גאוגרפיעריכה

גבעת הראדאר נמצאת בתחומי הר אדר, התנחלות ומועצה מקומית במסגרת מחוז יהודה ושומרון. הגבעה נישאת לגובה 880 מ' מעל פני הים. עוברת בה דרך ממעלה-החמישה מזרחה, אל הכפר בדו ואל נבי סמואל. שמו של האתר ח'ירבת ניג'ם, נקרא כך בגלל גובהה.[1] האתר נחשף בחודשים מאי-יולי 1991, במסגרת תוכנית פיתוח ליישוב הר אדר בחפירות הצלה של קמ"ט לארכאולוגיה-ביהודה ושומרון בניהולו של מיכאל דדון. האתר נמצא על שלוחה המשתפלת מערבה בין שני יובליו של נחל כפירה. בח'ירבת נג'ים נחשף מכלול בנייה רחב ממדים, שבו זוהו שתי שכבות.

השכבה הקדומה באתר היא בית חצר מהתקופה הפרסית, שעושה שימוש גם בתקופה ההלניסטית הקדומה. אופיו המבוצר של המבנה משתקף בתוכניתו האוטונומית, בקירות החיצוניים האיתנים, בשער היחיד שבמזרח ובצורתו- כניסה עקיפה אל החצר הפנימית דרך שני חדרים התואמת את תהליך ההתפתחות שניכר בחלק ממבנים אלה. דומה, שהם שרתו בתקופה הפרסית חילות מצב.

מיקומו של האתר סמוך לדרך עתיקה בשם אֶ-נַּבִּי צַמְוִיל, בו נחשפה שכבת יישוב מן התקופות הפרסית וההלניסטית (ייתכן וזהו מרכז מינהל גדול). סמל פחוות יהודה, עשוי להעיד על השתלבותו של האתר בהר אדר במערך היישובים שעל גבול פחוות יהודה בתקופה העות'מאנית שימש המבנה כחאן על אם הדרך ובו חצר קדמית, אורוות סוסים, כבשנים ותנורים תעשייתיים גדולים ששימשו לעבודות מתכת אולי לעשיית פרסות.[2]

המבנה מהתקופה הפרסית וההלניסטיתעריכה

השכבה העתיקה בח'ירבת ניג'ם מיוחסת לתקופה הפרסית, בה הוקם מבנה ביצורי, ככל הנראה מצודה שניצבה לאורך גבולה הצפוני של יהודה. שטח המצודה הוא (21.8*25.8 מ') הכולל סדרת חדרים המקיפים חצר פנימית בגודל (11.9*10.0 מ') בה נמצא בור מים. פתח הכניסה (2.2 מ' רוחב) נקבע במזרח; הכניסה הייתה עקיפה, העוברת דרך שני חדרים אל החצר המרכזית.

בתקופה ההלניסטית, שימש המבנה כבית חווה ולא עבר שינוי מהותי אבל כן ניתן לראות חריתות בדגמי אידרה על גבי קירות שהוחלקו באמצעות טיח, האופייניות לתקופה ההלניסטית.

ממצאים ארכאולוגים מהתקופה הפרסית-הלניסטיתעריכה

ממצאי מתכותעריכה

  • מחטים.
  • מכוש - יצוק מברזל בשני קצותיו מעוצב להב: האחד קצר, ורוחבו 4 ס"מ, והשני עבה באמצעו ודק בקצהו. קוטרו הפנימי של בית הידית הוא 3.5 ס"מ. כלים דומים נתגלו באתרים משלהי התקופה הפרסית ומראשית התקופה ההלניסטית.
  • טבעת חותם - עשויה ברונזה הנושאת תיאור פולחן: שתי דמויות וביניהן מזבח. הדמות שמימין יושבת על כס וידיה מושטות אל המזבח; לראשה כובע. הדמות השנייה נושאת את ידיה לתפילה. המזבח הוא כן, לו בסיס רחב, ומעליו נישאות להבות בדגם סכמטי. המזבח מוגדל וממלא את מרבית החלל של החותם. טבעות החותם סגלגל, עשויות ביציקה אחת, מקורן בעולם ההלניסטי של המאות החמישית- הרביעית לפנה"ס.

כלי חרסעריכה

כלי החרס שנמצאו באתר כוללים מספר מוגבל של טיפוסים השכיחים באזור ההר לאורך התקופות הפרסית- הלניסטית:[3]

  • קדרות - מן התקופה הפרסית, נמצאו שני טיפוסים.
  • סירי בישול - שייכים לשני טיפוסים שחלקם ממשיכים מסורות מקומיות.
  • קנקנים - שפתם רבועה או מעובה ומזווה כלפי חוץ. שפה זו התפתחה מהשפה הקדומה, העבה והמתעגלת כלפי פנים; גם צוואר

הכלי עבר תהליך דומה: תחילה הצוואר והשפה נוטים פנימה ולאחר מכן הם זקופים וישרים. כלים אלה אופייניים לתקופה הפרסית ולראשית התקופה ההלניסטית.

  • פכים - משקפים את המעבר מן התקופה הפרסית לתקופה ההלניסטית שפת הכלי מתפתחת בדומה לשפות הקנקנים, מפשוטה ומתעגלת כלפי חוץ לשפה פשוטה או מעובה ומזווה כלפי חוץ. הפכים נתגלו ליד צפחת וטבעת החותם.
  • פכית - עשויה באבניים, אופיינית לתקופה ההלניסטית.
  • נמצאו גם: צפחת ונרות השייכים לתקופה ההלניסטית.

מטבעותעריכה

  • מטבע טטרדרכמה מימיו של פיליפוס השלישי נתגלה על רצפת השכבה הפרסית-הלניסטית, נטבע סמוך לשנת 317 לפנה"ס. תיאור המטבע: פנים: ראש היראקלס הצעיר הפונה לימין ועוטה עור אריה; גב: זאוס יושב על כיסא ופונה לשמאל. בידו הימנית עיט, ובשמאלית שרביט. משמאל: חרטום אנייה, מסביב חרוטה כתובת ביוונית. המטבע עשוי כסף, 17.5 גרם.[4]

ח'אן עות'מאניעריכה

המבנה הפרסי-הלניסטי ניטש במחצית הראשונה של המאה השנייה לפנה"ס. בתקופה העות'מאנית, חזר המבנה הקדום לשימוש. הוא הורחב והשתכלל, החלוקה הפנימית השתנתה ושטחו הורחב לכדי 1,200 מ"ר על ידי הוספת מבני שירות ותעשייה. תוספות ושינויים אלה, בעיקר חלוקתם של חדרי המבנה לשניים או שלושה חדרים קטנים, מחזקים את ההנחה כי המבנה שימש בתקופה העות'מאנית כחאן, על הדרך שבין אזור אֶ-נַּבִּי צַמְוִיל[דרושה הבהרה] - לאזור אבו גוש. ברוב החדרים נמצאו מעין טאבונים ששימשו כמתקני חימום לעוברי אורח.

בחזית המבנה השתרעה חצר גדולה, מוקפת גדר אבן. האגף הדרומי ( 2.6* 12.0 מ') נחלק לשני טורים חדרים, ששימשו כנראה כמחסנים. מדרום לאגף זה נחשף חדר מוארך בו הותקנה גת גדולה בעלת שני משטחי דריכה, המתנקזים אל בור איסוף.

ממצאים ארכאולוגים מהתקופה העות'מאניתעריכה

הרחבת המבנה בתקופה העות'מאנית תוספת החדרים, ושינוי בחלוקה הפנימית השפיעה באופן ישיר על כמות הממצאים הארכאולוגים שנמצאו בשטח מתקופה זו. בחצר המבנה נמצא כבשן ששימש להתכת מתכות, דפנותיו עשוית מטיט שהשתמרו; (בפינתו הדרום-מזרחית של הכבשן קרוע פתח למפוח). הכבשן נתון בתוך מבנה סגלגל, התחום בקיר אבן, שהשתמר לגובה נדבך אחד. במרכז הכבשן שרדה אבן המשוקעת בבור חצוב, ששימשה כבסיס לעמוד תמך לתקרת הכבשן.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ זאב וילנאי, אריאל: אנציקלופדייה לידיעת ארץ ישראל. תל אביב : עם עובד - תרבות וחינוך, תשמ"ג, עמ' 1166
  2. ^ דדון, מיכאל."הר אדר". חדשות ארכאולוגיות כרך קא/קב.(1994):77-76.
  3. ^ דדון, מיכאל. "הר אדר".עתיקות: דוחות ומחקרים על חפירות ביהודה ובשומרון 32.(1997)70-71.
  4. ^ גיטלר, חיים. "המטבעות מהר אדר".עתיקות: דוחות ומחקרים על חפירות ביהודה ובשומרון 32.(1997): 80-81.