חיים יהודה אריה וייל

יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: אריכות ופירוט יתר, תשבחות במקום כתיבה אנציקלופדית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הרב ד"ר חיים יהודה אריה וייל (תרכ"ו, 1866-כ' בחשוון תש"ד, 18 בנובמבר 1943) היה רב בגרמניה. נספה במחנה השמדה אושוויץ-בירקנאו.

הרב ד"ר חיים יהודה אריה וייל
אין תמונה חופשית
לידה תרכ"ו
נרצח כ' בחשוון תש"ד (בגיל 77 בערך)
מקום פעילות צרניקאו, דיסלדורף, הולנד
השתייכות רבני גרמניה
תחומי עיסוק תלמוד, הלכה, דרשנות
רבותיו אביו, הרב מאיר וייל, הרב עזריאל הילדסהיימר, הרב דוד צבי הופמן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שורשי המשפחהעריכה

מקור המשפחה בספרד. לאחר פרעות נגד יהודים בסביבות שנת ה'ק"כ (1360), כ-130 שנים לפני גירוש ספרד, ברחו אבות המשפחה לעיר וייל בגרמניה, שראשיה רצו לקבל יהודים שיסייעו בפיתוח הכלכלה. על שם העיר הזו קיבלו את שם משפחתם. שם אבי המשפחה, ראש המשפחה הראשון בשם זה, היה יהודה ובנו או נכדו היה מהר"י וייל.

בית אביועריכה

חיים יהודה אריה וייל הוא צאצא למשפחת וייל, נצר ישיר למהר"י וייל ולרב נתנאל וייל, שחי כמאתיים שנה לפניו. אביו, הרב מאיר וייל, היה תלמיד של הרב עקיבא איגר שכתב אליו מספר תשובות לשאלות שהפנה אליו. כיהן כדיין בעיר רוֹגָזֶן, אך התפרנס ממסחר. רעייתו הראשונה ובנם היחיד נפטרו ממחלה, ולאחר כמה וכמה שנים נישא שוב. רעייתו השנייה ילדה לו שלושה-עשר ילדים, כשרובם נפטרו ממחלות כתינוקות או בצעירותם, ורק חמישה מהם גדלו והקימו משפחות. הצעיר בהם היה הרב ד"ר וייל שנולד ברוגזן כשאביו היה כבן 60. אביו היה מלמדו הראשון וכן למד בתלמודי תורה אחרים ברוגזן. בנוסף ללימודיו התורניים למד גם לימודי חול כמנהג יהודי גרמניה. הרב מאיר נפטר בגיל 90.

ברבנותעריכה

למד והוסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים בברלין אצל הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר והרב דוד צבי הופמן. היה בקי בש"ס והיה חוזר כל שנה על כולו. בנוסף למד גם באוניברסיטה והגיש דוקטורט על העניינים המשפטיים שמופיעים בספרי יוספוס פלביוס והשוואתם להלכה. על מחקר זה קיבל תואר ד"ר לפילוסופיה מאוניברסיטת ברן בשווייץ.

היה דרשן מחונן ומבריק שריתק את שומעיו ובתי הכנסת ובתי המדרש שבהם דרש היו מלאים מפה לפה בדרשותיו. בדרשותיו הדגיש את חובתו של עם ישראל להיות אור לגויים ומופת מוסרי בפניהם, ורק בכך ניגאל. כן היה מדגיש את קיום המצוות שבין אדם לחברו לא פחות מהמצוות שבין אדם למקום. לגבי מצוות צדקה היה דורש שקיומה המעולה ביותר הוא להעמיד את הנזקק על רגילו עד שיוכל להתפרנס בעצמו, ואם זה לא אפשרי אז יש לעזור לו ככל שניתן.

היה קפדן וידע להיות תקיף כשצריך, אך ככלל חינך ונהג רבנותו בדרכי נועם וזכה לאהבה רבה מבני קהילתו ותלמידיו, וגם מיהודים שאינם שומרי מצוות. היה ביחסים טובים גם עם אנשי הדת של דתות אחרות. יכול היה לנהל שיחה באותה מידה עם פשוטי עם ועם חכמים גדולים, וכן היה בעל חוש הומור.

בצרניקאועריכה

בתרס"א (1901) נבחר לרבה של קהילת צרניקאו בחבל פוזנן, ונשא לאשה את פלורה, בתו הבכורה של אשר הורוביץ, מחברי הקהילה ומצאצאי השל"ה הקדוש.

בדרשתו הראשונה שהתבססה על המילים ללמוד וללמד לשמור ולעשות[1] הביא לפניהם את הקווים המנחים של השקפתו לגבי תפקיד רב בישראל:

  • ללמוד - להעמיק בהתמדה במקורות היהדות ולהתכונן במרץ למילוי תפקידיו.
  • ללמד - ללמד את כולם: מבוגרים, צעירים ולילדים, ולהיות להם מורה דרך החיים.
  • לשמור - להיות שומר נאמן לתורה ולהגן עליה מכל התקפה והשמצה כדי למנוע כניסת רעיונות זרים אל הקודש.
  • ולעשות - להיות דוגמה ומופת בקיום מצוות התורה ולהראות לכולם את דרך האמת של עם ישראל.

אף שחלק מהקהילה לא שמרה מצוות, כדי לכבד את הרב השתדלו גם אלה לא לחלל שבת בפרהסיה, ובכל המשפחות שמרו כשרות ברמה כזו או אחרת. כמה שנים לאחר מינויו בנתה הקהילה מקווה חדש. הרב עמד בראשות חברה מיוחדת לענייני צדקה וחברת "גמילות חסד של אמת". גם רעייתו הרבנית הייתה שותפה לפעילות החסד ועמדה בראש "חברת הנשים להלבשת ילדים עניים ותמיכה בעניים" ועסקה ב"גמילות חסד של אמת" לנשים. בדרשותיו היו מתייחס לאירועים המשפחתיים של בני הקהילה: היה מודה לבורא על השמחות, והיה מביע את צערו על הנפטרים ומוסיף דברי תנחומים לאבלים.

בנוסף ניהל את בית הספר היהודי לדת שבתקופתו שמו הרשמי היה 'בית הספר העברי לדת, בהנהלת הרב ד"ר ווייל'. כל ילדי היהודים היו חייבים ללמוד בית הספר הזה כי לפי חוקי המדינה, ללא תעודת גמר מבית הספר לדת, לא היה ערך לתעודה מבית הספר הכללי.

הוא תיקן תפילות בלשון העם לזוג צעיר שבא לבית הכנסת בשבת הראשונה לאחר נישואיו וליולדת לכניסתה הראשונה לבית הכנסת לאחר הלידה.

במלחמת העולם הראשונה עשרות מיהודי צרניקאו התגייסו לצבא גרמניה. לחלקם הוענקו עיטורי גבורה והצטיינות על לחימתם וחמישה מהם נהרגו. לכבוד החיילים ששבו לביתם דרש דרשה מרגשת שבה עוררם לבנות את ביתם מחדש ברמה גבוהה יותר עם רגישות רבה יותר לכבוד הזולת ורכושו. הרב ד"ר וייל ליווה את דרשות בפסוקים וגם בתפילות רבות לשלום העולם וגאולת ישראל שתרגם לגרמנית.

מתחילת מלחמת העולם הראשונה המצב בצרניקאו הדרדר בגלל משבר כלכלי והסכנות בדרכים. לאחר תבוסת הגרמנים במלחמה סופח אזור זה לפולין. הפולנים באותה תקופה התנהגו באנטישמיות, שחיתות וגסות הרבה יותר מהגרמנים, והיחס ליהודים בשטחים שסופחו מגרמניה היה הגרוע ביותר. רוב יהודי צרניקאו עזבו לגרמניה ולשאר מערב אירופה, והקהילה היהודית הצטמקה מאוד. הפולנים שפעלו לסיפוח חלקים נוספים מגרמניה דרשו מהרב וייל סכום גדול למימון פעילותם, אך הוא סירב ואמר שאין לירוק לבור שממנו שתה, מדינת גרמניה. אך תרם סכום כפול לארגון "הצלב האדום" הפולני שטיפל בחולים. למרות תרומתו זו, ראו הפולנים בחומרה את סירובו לתרום לסיפוח שטחים נוספים מגרמניה לפולין, ושללו ממשפחתו את קצבת הפחם הניתנת לכל משפחה לפי מספר הנפשות. הפחם היה האמצעי היחיד לחימום ובישול, ומפני שלא רצה לקנות בהשוק השחור, החליט לעזוב את העיירה.

בדיסלדורףעריכה

לאחר שחיפש מקום רבנות חדש מצא את הקהילה החרדית בדיסלדורף שליד נהר הריינוס כמתאימה לו. ביום הראשון של חנוכה, כ"ה בכסלו תר"פ (17 בדצמבר 1919) הגיע לעיר. בתחילה הגיע לבדו, ולאחר חמישה חודשים הצטרפו רעייתו וחמשת ילדיו.

במשך כמה זמן מצבה הכלכלי של הקהילה היה רע ומשפחת הרב גרה בשני חדרים. לאחר השתפרות המצב הכלכלי הרב ומשפחתו קיבלו דירת שבעה חדרים בקומה ראשונה מבית-דירות בן ארבע קומות שבנה אחד מפרנסי הקהילה שהתעשר.

הקהילה החרדים בדיסלדורף מנתה כ-150 משפחות והייתה קטנה בהרבה מזו הרפורמית, אך גם רבים מאלו שלא היו חברים בקהילה החרדית, נזקקו לשירותיה בעריכת חתונות יהודיות, סיפוק מאכלים כשרים וקבורה יהודית. בבית התפילה הרפורמי ליוותה את התפילות מקהלה מעורבת של זמרים וזמרות שחלקן היו גויות. בתחילה הרב ד"ר וייל ניסה לקיים שיתוף פעולה עם הקהילה הרפורמית, אך כשנדרשו להשתתף במימון בניית מקווה והכשרת שטח לבית קברות חדש, שוב נפרדו מהקהילה, וכל נטל שירותי הדת, כולל אחזקת המקווה ובית הקברות היו על כתפי הקהילה הקטנה.

הרב וייל למד בהתמדה לצד עבודת הרבנות. תחת השגחתו פעלו מסעדה כשרה, אטליז כשר ובית יתומים בעיירה סמוכה. וכן העביר שיעורים למבוגרים וצעירים, וכשהמורה הקבוצה לילדים לא יכול היה ללמדם, היה הוא המורה המחליף. לעיתים אף הכין ילדים לקריאת התורה וההפטרה בשבת הבר מצווה. מכל הסביה באו אליו לשאול שאלות הלכתיות ולהתייעץ.

מפני שלא היו די ילדים יהודיים להקמת בית ספר יסודי יהודי, נאלצו היהודים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הנוכריים, ובנוסף הייתה לילדים שיעורי השלמה ביהדות.

בכל שבת העביר שיעור לגברים בשעה 12. היה נושא דרשות גדולות בבית הכנסת בשבת שובה, בשבת הגדול, בשבתות מברכים, בשבתות מיוחדות אחרות, ובחגים. כן היה בעל קול ערב ששימש כחזן פעמים לא מעטות. בכל יום הכיפורים היה שליח ציבור בתפילת נעילה ולפעמים גם בכל נדרי ומוסף.

רעייתו נפטרה בגיל 51 בט"ז בתמוז תרצ"א לאחר שחלתה בצעירותה.

בתו הרביעית, רבקה, פגשה בסמינר למורים בברלין את יוסף ולק מהפועל המזרחי, לימים פרופסור, ונישאה לו בתרצ"ו. ולק בא מברסלאו שבאותו הזמן לימוד התורה שם היה בסיסי וכמעט ללא לימוד גמרא. הרב וייל לימד גמרא את חתנו המיועד כמה שעולת ביום במשך כחודש, וביקשו ללמוד לפחות דף גמרא אחד בכל יום לאחר נישואיו, וכך אכן עשה פרופ' יוסף ולק כל ימיו.

מיד לאחר הנישואים הזוג הצעיר עלה לארץ ישראל והתיישב בשדה יעקב. באותו הזמן הנאצים כבר שלטו בגרמניה, ויהודים לא מעטים הגרו למדינות אחרות והקהילות קטנו. הם שלחו לרב וייל שהיה אז מעל גיל 70 הזמנה לעלות לארץ, אך הוא סרב. הוא אמר שהקהילה בדיסלדורף עדיין זקוקה לו, ובגרמניה חסרים רבנים יותר מאשר בארץ.

בליל הבדולח פרצו נאצים לבית הרב וייל היכוהו, שברו את הרהיטים ואת כלי האוכל מזכוכית וחרסינה שאכלו בהם בחגים, וזרקו את ספרי הקודש מהחלון. בנוסף גזלו את ספר התורה שירש מאביו. בתו הצעירה חנה הצליחה להחזיר את ספר התורה לאחר שהלכה לתחנת המשטרה כמה פעמים. קהילת דיסלדורף נחרבה, כמו קהילות אחרות בגרמניה, והיהודים ברחו לארצות שלא היו בשלטון הנאצים (חלקם נכבשו במהלך מלחמת העולם השנייה). הרב וייל נמלט להולנד שאליה נמלטה בתו פלורה עם בעלה כבר מספר שנים קודם לכן. חתנו ובתו שכרו בעבורו דירה מעל לדירתם.

בהולנדעריכה

לפני הכיבוש הנאציעריכה

בהולנד נחלשה ראייתו מאוד, אך המשיך לשקוד על תלמודו בעל פה. כשהיה דבר שלא זכר בביטחון, קירב את הספר למרחק כשני סנטימטרים מעינו הטובה יותר, קורא את המילים שלא היה בטוח בזכרונם, וממשיך ללמוד מזכרונו. השתדל בכל מאודו לא להיות למעמסה על בתו וחתנו, והלך לבדו בעזרת מקל הליכה. היה יוצא מביתו פעמיים ביום: לתפילת שחרית ולתפילות מנחה וערבית. לאחר סיום התפילה השתתף בשיעור גמרא, וכשקרה שהרב מגיד השיעור דילג על שורה, מיד הפנה הרב וייל את תשומת לבו לכך.

תחת השלטון הנאציעריכה

לאחר שהגרמנים כבשו את הולנד ורדפו את היהודים, הוצע לרב וייל להסתתר, אך הרב וייל התנגד לכך בתוקף כי אמר שאינו רוצה לסכן משפחה הולנדית, ואין הוא ראוי להצלה יותר משאר היהודים, ומה שיבוא עליהם יבוא גם עליו. וכן הוסיף שייתכן שכרב יוכל לעזור ליהודים שיהיו עמו במחנות.

בתש"ב נלקח למחנה ריכוז שממנו נשלחה כל שבוע רכבת שלמה של יהודים למחנה ההשמדה בירקנאו. לאחר כשנה נשלח באחת מהרכבות לאושוויץ 2 ונפרד משכניו למחנה בנאום מרשים.

פעילותו הציבוריתעריכה

פעל עם הרבנים האורתודוקסיים האחרים בעניינים בקשורים לכלל הקהילות, והם היו מתאספים פעמיים בשנה לדון בעניינים העומדים על הפרק. השתתף ב"חברה להיסטוריה ולספרות ישראל" שמטרתה הייתה להעמיק את הקשר ליהדות של היהודים שעמדו בפני התבוללות. במסגרת פעילות בחברה זו העביר הרצאות שעסקו בהשוואת המשפט העברי לעומת משפטי העמים.

נטה לאגודת ישראל כפי שהייתה בגרמניה - חוששת מהשפעת החילוניות אך תומכת בלימודי חול בדרך של "תורה עם דרך ארץ". וכן תמך ביישוב ארץ ישראל. בתרע"ח עודד את בני קהילתו לתרום כסף רב ליישוב הארץ דרך אנשי אגודת ישראל שתמכו בו, והיו רבים כאלו. בתו פלורה הייתה בתנועת "נוער אגודתי" כדי להגיע דרכה לארץ ישראל. עם זאת לא רצה להיות פעיל בתוך "אגודת ישראל" ואמר שעליו להיות שייך לכל הקהילה ולא להיות מעורב במחלוקת פוליטית.

מילדיועריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ במסכת אבות, פרק ד', משנה ה' כתוב: "רבי ישמעאל אומר: 'הלומד תורה על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות". וכן בברכה השנייה מברכות שמע ישראל בתפילת שחרית אנו אומרים "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה".