לימודי חול

לימודי חול ביהדות הדתית, ובפרט ביהדות החרדית, הם לימודים שאינם לימודי קודש, העוסקים בתורה שבכתב (תנ"ך) ובתורה שבעל פה (משנה ותלמוד ומפרשיהם, הלכה, אגדה וקבלה), אלא עוסקים בהשכלה כללית, כגון לימודי מתמטיקה ואנגלית. במסגרות החינוך החרדיות והתורני לאומי לבנים, יש התמקדות בלימודי קודש בלבד, לשם קיום מצוות תלמוד תורה. לעיתים נלווים ללימודי הקודש לימוד בסיסי מזערי של לימודים שאינם לימודי קודש, בעיקר בכיתות הנמוכות (בייחוד בתלמודי התורה של תנועת שס). במסגרות לימוד דתיות אחרות ניתן ללימודי חול משקל רב יותר, למשל לשם השגת תעודת בגרות, אך עדיין ניתן דגש ללימודי קודש, כאשר מידת השילוב המדויקת נתונה לשיקול בית הספר. על מנת להשיג תעודת בגרות הוקמו הישיבות התיכוניות (מיעוטן חרדיות-מודרניות כגון ישיבת היישוב החדש וישיבת מערבא).

שילוב לימודי החול בלימודי הקודש במסגרת החינוך העל-תיכוני החרדי נעשה לעיתים בהחלטה אישית: התלמיד לומד לימודי קודש בישיבה, ובמקביל לומד לימודי חול במוסד לימוד חילוני, לרוב לשם השגת מקצוע.

גישות שונות בציבור הדתי והחרדיעריכה

בציבור הדתי מתקיימות גישות שונות לגבי היחס הראוי בין לימודי קודש ללימודי החול. יש הרואים בכל לימוד חול ביטול תורה, ויש אומרים כי לימודי החול הכרחיים להבנת התורה. הגר"א, למשל, דיבר על נחיצותן של שבע החכמות החיצוניות. בהשראתו של רמב"ם, טען הגר"א כי ידיעת כל החכמות מסייעת לתורה: "כפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חוכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחוכמת התורה, כי התורה והחוכמה נצמדים יחד" "כל החוכמות נצרכות לתורתנו"[1], כך שלימודי החול יכולים להוות חלק מתלמוד התורה. אך לפי פרשנותו של הרב יוסף קאפח על תפיסת רמב"ם בעניין זה לא קיים ביהדות כלל מושג "לימודי חול" מול "לימודי קודש", אלא "לימוד מועיל" מול "לימודי סרק" כאשר "לימוד מועיל" אלה לימודי תורה ומדעי טבע ו"לימודי סרק" הם פחות או יותר הנקראים היום מקצעות הומניים.

בעבר לימודי החול היו מבוססים על כתבי חכמי יוון הקדומים, שדברי חוכמת הטבע היו מעורבים בדעתם הפילוסופית הנוגדת את השקפת היהדות. באופן לימוד זה היה חשש גדול שהתלמידים יגררו אחר השקפות זרות ויתבוללו. על כן רבים מגדולי ישראל אסרו על בני דורם באופנים שונים ללמוד; הרשב"א אסר על צעירים מגיל עשרים וחמש ללמוד בספרים הללו, היו שאסרו ללמוד בכתבי אריסטו לחלוטין כי אין התועלת שווה את הנזק, זאת על אף שהרמב"ם ציטט פסקאות שלמות מאריסטו בספרו מורה נבוכים.

לאחר זמן עם תחילת תקופת ההשכלה באירופה המדע השתחרר מתפיסותיו של אריסטו אך מנגד היה לתנועת ההשכלה כוח כביר והיא סחפה עמה אנשים רבים לעזוב את הדת ואף להתנצר. היחס לכך לא היה אחיד, היו שלחמו כנגד כל לימוד חוכמות מלבד התורה. והיו מנגד מגדולי ישראל שאמרו שראוי לתלמידי החכמים ללמוד לימודי חול. תנועה שקראה ללכת וללמוד היא תנועת תורה עם דרך ארץ.

הרב שמשון רפאל הירש פירש את הביטוי "תורה עם דרך ארץ", שמקורו בפרקי אבות, כשילוב בין לימודי קודש מעמיקים ולימודי חול המאפשרים קיום בעולם (כגון: מדעים, מתמטיקה, שפות) והכרת התרבות הכללית בצורה מעמיקה (אם כי חלוקות הדעות אם הרב הירש ראה בכך מעין "בדיעבד", או "מלכתחילה").

בתחילת המאה העשרים, עם הגיעו ליפו, יזם הרב אברהם יצחק הכהן קוק את הקמת בית הספר "תחכמוני" ששילב בין לימודי קודש ("לחינוך האדם להיות ישר וטוב") ולימודי חול ("למלחמת החיים"), בשל התפיסה שהחיים בארץ ישראל מאפשרים ומחייבים עיסוק נרחב גם בתחומים שאינם לימוד תורה גרידא, ובשל ההבנה כי לא כל התלמידים עתידים להיות רבנים[2], (עם זאת תמך בתלמודי תורה ללא לימודי חול לכתחילה) - דבר שעורר התנגדות מצד חלקם של רבני ירושלים.

הרב מנחם מנדל שניאורסון מפרט באחת מאגרותיו (אגרות קודש חלק ג'), שישה אופני היתר שונים בלימוד חכמות אומות העולם (=לימודי חול) והם:

  • ידע שמופיע בתורה עצמה.
  • ידע שאנו מצווים ללומדו (כגון אסטרונומיה לקידוש החודש).
  • לימוד בבית הכיסא וכיוצא בזה על-מנת להנצל מהאיסור לחשוב דברי תורה במקום זה.
  • לימוד שהוא הכשר תורה או הכשר מצווה דהיינו - שהוא מוכרח להבנת קטע מהתורה, או לעשיית מצווה.
  • הכשר לפרנסה.
  • היתר מיוחד השייך רק ליחידי סגולה.

הרב דסלר, שהיה משגיח בישיבת פוניבז' ומגדולי המחנכים בציבור החרדי הסביר באגרת כי הציבור החרדי נמנע מלימודי חול כדי לאפשר צמיחת גדולי תורה שירכזו את כל כוחותיהם בלימוד התורה, ובמקביל כדי לגרום לכל מי שאינו לומד תורה להיות לכל היותר "חנווני" כך שלא יהיה פיתוי לעזוב את הישיבות[3].

אף כיום ניטשת מחלוקת בין שתי הגישות דלעיל. חלק מהציונות הדתית והחרדים המודרניים דוגלת בשיטה של "תורה עם דרך ארץ". לעומת זאת, הציבור החרדי ברובו והתורני לאומי נגד לימודי חול בקרב הגברים.

הרב משה צבי נריה הקים בכפר הרא"ה ישיבה קטנה - ללא לימודי חול. בלחץ ההורים והרב אברהם צוקרמן (שטען שצריך להוסיף לימודי חול כשם שיש חיוב לאב ללמד מלאכה לבן), אף על פי התנגדותו החריפה של הרב נריה שאף אמר:"יצמחו לי שערות על כף היד לפני שילמדו לימודי חול בכפר הרא"ה".

ישיבות בני עקיבא הן ישיבות תיכוניות, שבהן נלמדים לימודי קודש ולימודי חול. במיעוטן נוהגים להקפיד על הפרדה בין לימודי הקודש ללימודי החול. לימודי הקודש מתקיימים בשעות הבוקר (בדרך כלל עד ארוחת הצהרים) ולימודי החול עד סוף יום הלימודים. אולם ברובן שעות לימודי הקודש הן כשאר שעות הלימודים. כשם שהמערכת הלימודים כוללת לימוד מתמטיקה, כך גם כוללת את לימודי מקצועות הקודש.

ביחס לעמדתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק קיימות דעות הטוענות שלכתחילה טען עדיף ללמוד רק לימודי קודש וישנן דעות[4] הטוענות שעמדתו מחייבת לימודי חול כבר בשלבי החינוך. וכן בציונות הדתית ישנם רבנים הרואים חשיבות בלימודי חול בגילאים מבוגרים בעוד שבגיל צעיר יש לעסוק רק בלימודי קודש ( לדוג' הרב שלמה אבינר[5]). ויש רבנים הרואים ערך בלימודי חול גם בגיל צעיר, אמנם בתוך מסגרת ישיבתית על טהרת הקודש (לדוג' הרב יעקב אריאל[2])

הזרם התורני לאומי יסד את תלמודי התורה הציונים, שבחלקם לא לומדים לימודי אנגלית וכן את הישיבות הקטנות לאומיות. בנוסף הקימו אנשי הזרם ישיבות 'קטנות תיכוניות' כגון ישיבת בני צבי שבבית אל (קשורה לישיבת בית אל) וישיבת ירושלים לצעירים (הקשורה לישיבת מרכז הרב) - שהייתה בעבר ישיבה קטנה ובלחץ ההורים הוסיפה לימודי חול.

התערבות המדינה בתוכנית הלימודיםעריכה

העמידה על העיקרון של לימודי קודש בישיבות, מתנגשת לעיתים עם הרגולציה הקובעת תוכנית הלימודים ודורש לכלול בה לימודי חול. דוגמה: בשנת 1924 עמדה ישיבת סלבודקה בפני סכנת סגירה, משום שהחוק הליטאי קבע כי כל ישיבה שלא תלמד לימודי חול כלליים לא תוכר על ידי השלטונות, ותלמידיה יגויסו לצבא. בעוד ישיבות אחרות קיבלו את החוק החדש[דרוש מקור], ראש ישיבת סלבודקה, הרב נתן צבי פינקל, סירב לכך בתוקף, בנימוק שהתערבות מסוג זה מקעקעת את עצם מהותו של המושג ישיבה, ולאחר שחלק מתלמידי הישיבה קיבלו צווי גיוס העביר את הישיבה, על כל תלמידיה ורבניה, לארץ ישראל.

בשנת 2002 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים עתר לבג"ץ, בתביעה לבטל את ההקצבות הכספיות שנותן משרד החינוך למוסדות במגזר החרדי, שאינם עומדים בתוכנית היסוד או "תוכנית הליבה", עקב התמקדותם בלימודי קודש. בג"ץ נענה לעתירה זו[6], והקציב למדינה שנתיים, עד לתחילת שנת הלימודים ה'תשס"ח להתארגנות למימושה[7]. בדצמבר 2007 פנתה שרת החינוך, יולי תמיר, לבג"ץ, בבקשה לדחות בשנה את יישום פסק הדין[8].

המחלוקת האידאולוגיתעריכה

על השאלה העקרונית, אם היהדות צריכה להישאר רק באוהלה של תורה או גם להיפתח למדע ולחכמות חיצוניות, נתחברה ספרות רחבה. המחלוקת בנושא זה ניטשה כבר בעת העתיקה, כאשר התחולל העימות בין התרבות בחברה היהודית התפתח יחס דו-ערכי כלפי תרבות יוון: מצד אחד, היהודית להלניזם. לא ניתן היה להתעלם מהישגיה המדעיים, ומצד שני, היא נתפסה כאיום על היהדות עקב הניגוד הבסיסי בין היבט ההאמנה שלה לבין ההיבט הארצי-מדיני של היהדות. תרבות יוון הייתה תרבותם של המלכים ההלניסטיים, שכבשו את יהודה, והיא אומצה על ידי האימפריה הרומית, שצבאותיה החריבו את בית המקדש. על רקע זה, החריפה העוינות בין היהדות לתרבות יוון. בקרב קבוצות מסוימות בעם היהודי התגבשה שלילה של תרבות זו.

מאות שנים לאחר מכן, השתלטות הנצרות על העולם הרומי ושימור התרבות בה (תוך התאמות למסר המונותיאיסטי שלה), העמיקו את השסע בין התרבות היהודית לתרבות האירופית, שנתפסה כגלגול חדש של האלילות. השקפה זו הזינה את המאבק המר שהתנהל נגד הרמב"ם ועיסוקו בחכמות החיצוניות. שבמרכזו עמדו כתביו הפילוסופיים, הבליט את הקיטוב בחברה היהודית. המאבק הגיע לשיאו בשנת 1232 ,כאשר חכמי צרפת הצפונית הטילו חרם על ספרו של הרמב"ם, "מורה נבוכים". החרם החריף את המחלוקת בין תומכי הרמב"ם למתנגדיו, מחלוקת שנמשכה למעשה עד תחילת המאה ה-14[9].

במרכז היהודי שהתפתח במזרח אירופה, הייתה העמדה השוללת כל עיסוק במדע דומיננטית עד המאה ה-20.

תורה בלבדעריכה

הדוגלים בגישת "תורה בלבד" טוענים כי עצם הגישה "תורה עם דרך ארץ" רואה את התורה כפגומה וכלוקה בחסר, אחרת למה יש צורך במדע? גישה זו מתבטאת במשמעות האמרה "הפוך בה והפוך בה דכולה בה" (אבות, פרק ה, כ"ב) דהיינו, בתורה מצויה כל החכמה שהועיד בורא העולם לעם הנבחר. בין היתר, עמדה זו מסתמכת על דברי רבי שמעון בר יוחאי: "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי אחרים", כלומר, כל עוד המאמין דבק באמונתו, האל יספק את צרכיו ואת פרנסתו ואין לו לחשוש. מכאן שהעבודה פוגעת באמונה באל, כיוון שהיא מצביעה על חוסר ביטחון של העובד ביכולת האל לדאוג לפרנסתו. תומכי גישת "תורה בלבד" נטו להתעלם מהמקורות בספרות ובמסורת ישראל המדגישים את ערכה של העבודה, והציגו אותה כצורך במישור הפיזי-קיומי בלבד. הם לא ראו בעבודה אידיאל או מצווה המחייבת את האדם היהודי. ביחד עם הגדרת לימוד התורה כמצווה, יצרו את הפער בין הקודש לחול[9].

גישת "תורה בלבד" מתבססת על מספר יסודות:

א. היסוד הראשון הוא החשש שהחשיפה למדע עלולה לסכן את שומרי המצוות, בעיקר את הצעירים, העלולים להגיע לכפירה בעקבות עיון בטקסטים אפיקורסיים. החוששים לכך מעלים טיעון זה כנגד הטענה שהרמב"ם עסק במדע: לדבריהם, הרמב"ם היה אישיות דגולה ויחידה במינה, על כן הכללים הרגילים אינם חלים עליו. עקב עליונותו הרוחנית לא היה העיסוק בחכמות חיצוניות עלול לסכן אותו. עם זאת, כאשר מדובר באנשים רגילים, הכשרת העיסוק במדע עלולה להביאם לידי כפירה, על כן יש להרחיקו מהם במידת האפשר.

ב. היסוד השני קשור לאמרה התלמודית "מיום שחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (בבלי, ברכות דף ח', ע"א) במילים אחרות, התורה כוללת את כל החכמות שבעולם, לכן העיסוק בחכמות חיצוניות משמעותו שלילת היקפה של סמכות התורה. ההלכה בלבד תקפה מבחינה דתית ורוחנית, וכל פעילות אינטלקטואלית אחרת היא בבחינת איסור. פרשנות זו מעוגנת במסורת, שתחילתה בתקופת התלמוד והיא רווחת עד ימינו.

ג. היסוד השלישי הוא התפיסה שכל שעה שאינה מוקדשת ללימוד תורה היא בגדר עברה של ביטול זמן. תפיסה זו מסתמכת על הפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע, א', ח'). אולם גם במקרה זה ניתנו פירושים שונים לפסוק, ועל פי חלקם ניתן לעסוק בלימודים חיצוניים לצורך פרנסה.

רבים מהדוגלים ב"תורה בלבד" מסתמכים על כתביו של הרב אליהו דסלר. בספרו מכתב מאליהו מסתמך הרב דסלר על המקורות ועל ספרות המוסר, וקובע כי העבודה אינה מצווה כלל, אלא קללה. היא נקשרה לגירוש האדם מגן עדן, וכרוכה בסבל פיזי, בהיותה עונש על החטא שחטא, ככתוב: "בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית, ג', י"ט). רק מי שקולל מחויב בטורח הכרוך בעבודה, בעוד שלימוד התורה מטהר את העוסקים בו. הפיכת המלאכה לעיסוק של קבע יש בה משום טומאה גדולה, והיא עלולה להרחיק את האדם מהממד הרוחני. עמדה זו מובילה באופן בלתי נמנע להשקפה שיש להמעיט בעבודה ככל האפשר, וכי מי שחייב לעסוק ב"השתדלות" (עבודה), ראוי שיעשה זאת בצנעה[9].

הרב דסלר מותח ביקורת על החברה המערבית וההשכלה, שהניעו יהודים לשאוף להישגים אקדמיים בתירוץ שהם נדרשים לצורך פרנסה. לדידו זו עבודה זרה. הוא מביא לדוגמה את העובדה שהנאצים שלחו פרופסורים לעסוק בעבודות כפיים פשוטות כאחד האדם, וטוען שהיהודים לא למדו את הלקח. גישתו זו של הרב דסלר מקובלת במגזר החרדי בימינו, ודבריו מצוטטים בתחום זה חדשות לבקרים. עם זאת יש לציין כי הוא התיר באופן מסויג ומוגבל עיסוקים מסוימים, מעשיים ולא אקדמיים. היתר זה ניתן לאנשים שיכולתם השכלית או הרוחנית דלה.

תורה עם דרך ארץעריכה

לעומת הגישה השוללת את המדע ולימודי החול, התבססה גם הגישה הנגדית הרואה אותם בחיוב. תומכי העיסוק בעבודה בצד התורה, הביאו מן התלמוד נימוקים מוסריים להצדקת עמדתם, כגון: "רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, היה אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון" (פרקי אבות, פרק ב', משנה ב'), או: "כל האומר אין לי אלא תורה... אפילו תורה אין לו" (יבמות, דף קט, ע"ב). נראה שמחייבי לימודי החול חששו מהיווצרות תלות של תלמידי החכמים במפרנס חיצוני.

במהלך ההיסטוריה התגבשו גישות שונות, שהעלו נימוקים לשילוב תורה עם מדע:

א. הדגם הרציונליסטי, שמייצגו הבולט הוא הרמב"ם. מכל הדעות המחייבות שילוב בין תורה למדע, זו של הרמב"ם היא החיובית ביותר והמקיפה ביותר. לא רק שמותר לעסוק בלימודי חול, אלא שאף מצווה לעסוק בהם. הרמב"ם ביטא השקפה זו בספרו מורה נבוכים, וכן בפסקי הלכה המופיעים בספרו משנה תורה. הוא מחייב לימוד מדעים כגון: אסטרונומיה, מדעי הטבע, פיזיקה, ביולוגיה, רפואה, וכן דקדוק ואטימולוגיה. נימוקו העיקרי הוא שחובת המאמין להכשיר את עצמו במלאכת ההיגיון, כי רק באמצעותה יוכל להבין את יחס העולם לבורא העולם. לדעת הרמב"ם, לימודי החול אף הכרחיים לקיום המצוות המעשיות. לצד גישה זו, הרמב"ם אוסר להתפרנס מהתורה: "אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות" איסור זה זכה לפרשנויות שונות וסותרות של מתנגדיו. במציאות הישראלית מצאו תומכי גישת "תורה בלבד" צידוק לעקיפת איסור זה ולעיסוק בתורה כמקור פרנסה[9].

ב. הדגם התרבותי, שמייצגו המובהק הוא הרב שמשון רפאל הירש. הרב הירש הוא מכונן השיטה המכונה "תורה עם דרך ארץ", ונחשב לאבי "האורתודוקסיה המודרנית". כיהודי מאמין שהוא גם בן לתרבות המערב המודרנית, ביקש הרב הירש לשלב בין שתי ההשקפות. הוא ביסס את התיאוריה לפיה שורשי ההומניזם האירופי מקורם ביהדות. משנתו החינוכית " תורה עם דרך ארץ" התבססה על השקפה זו. לטענתו, לא קיימים ניגודים בין תורה למדע, המאלצים לבחור באחד הכיוונים, ואם בכל זאת היהודי ניצב בפני הכורח לבחור, עדיפה התורה על פני ההשכלה החילונית. הרב הירש סבר כי לימודי החול מסייעים להבנה מעמיקה יותר של התורה. גם הרב עזריאל הילדסהיימר פעל לביסוס הגישה של "תורה עם דרך ארץ", בעיקר באמצעות ייסוד בית מדרש גבוה לרבנים בברלין. הוא גם התיר ללמוד באוניברסיטאות. גישה אורתודוקסית זו התפתחה בגרמניה נוכח התפשטות ההשכלה והמודרניזציה, שיצרו קשר בין הצלחה כלכלית לבין ידע, התמחות וקידמה טכנולוגית.

ג. הדגם המיסטי, שהתגבש לאור השקפתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. לדעת הרב קוק הבעיה של שילוב תורה וחכמה (מדע) אינה במישור התרבותי, אלא במישור המיסטי-מטפיזי: מעצם נגיעתה בסוגיות של קודש וחול, היא חורגת מגבולות תרבותיים/חברתיים גרידא. היחס בין קודש לחול דומה ליחס שבין חומר לצורה: חול הוא חומר, ואילו קודש הוא צורה. הרב קוק הגיע למסקנות מרחיקות- לכת מבחינה מטפיזית, באמרו במפורש: "לדעת שאין אמת חול מוחלט בעולם", דהיינו, קיים רק קודש והעדיין לא קודש. בסופו של דבר כל החול (העדיין לא קודש) נמצא בתורה ומתקדש על ידה. מכאן נובע כי ביסודו של דבר לימודי החול אינם חסרי קדושה לנצח מטבעם, וכי לימודי הקודש יהיו עקרים, אם כל פעולותיהם יחולו בתחום הקדושה בלבד. לימודי החול חשובים לא למרות העדר קדושתם, אלא משום שזוהי הדרך שבה החיים כולם, הדעת כולה, ההוויה כולה, מתאחדים בסופו של דבר[9].

ד. הדגם האינסטרומנטלי המכונה גם "רקחות, טבחות ואופות", בהשקפת הגאון מווילנה (הגר"א).נגזר מהמושג ההלכתי "הכשר מצווה". זוהי פעולה שאינה בעלת ערך דתי, ובכל זאת יש לה חשיבות מאחר שהיא מאפשרת לקיים מצווה. גישה זו מכירה בערכו של המדע כאמצעי או כמכשיר: אם הלימוד (או פעילות חילונית אחרת) נעשה לשם קיום מצווה, כלומר, לשם שמים, אזי הוא עשוי לקבל פן של קדושה. כך לדוגמה, ניתן לייחס ערך דתי לאכילה, שתייה, מלאכה וכיוצא באלו. בדומה לכך, מותר ללמוד לימודי חול אם מטרתם לסייע בסופו של דבר לשמירת מצוות וללימוד תורה. לאור השקפה זו, לימודי החול אינם בבחינת עברה של ביטול תורה. אמנם אין כאן תמיכה גורפת בלימודי חול, אך ניתנת לגיטימציה לעסוק בכך בהיותם בעלי ערך אינסטרומנטלי.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הקדמת פאת השולחן של רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א
  2. ^ 1 2 יערב שיחי עמ' 218, הרב יעקב אריאל
  3. ^ מכתב מאליהו ג, עמ' 357-356
  4. ^ הרב ארי שבט, "חכמת ישראל בקדושתה" חזונו של הרב קוק ללימוד ביקורתי-מדעי אמתי, טללי אורות י"ג
  5. ^ לימודי חול לילידים, מאמר, הרב שלמה אבינר.
  6. ^ בג"ץ 10296/02 ארגון המורים בבתי-הספר העל-יסודיים נ' שרת החינוך, התרבות והספורט, ניתן ב-15.12.2004
  7. ^ יובל יועז, יאיר אטינגר וגדעון אלון, בג"ץ: מוסדות חרדיים שילמדו אך ורק לימודי קודש, לא יקבלו תקציב, באתר הארץ, 16.12.2004
  8. ^ אור קשתי, תמיר: להמשיך מימון מוסדות שרק מלמדים לימודי קודש, באתר הארץ, 30.12.2007
  9. ^ 1 2 3 4 5 מפנה בחברה החרדית הכשרה מקצועית ולימודים אקדמיים