חמין

תבשיל לקראת שבת המקובל במטבח היהודי

המושג חַמִּין (ריבוי של "חם" בלשון חז"ל; ביידיש מזרחית: "טשאָלנט", קרי "צ'וֹלנט" או "צ'וּלנט"; בערבית מרוקאית: סחינא או טפינה, או "תְבִּית" בערבית עיראקית) מתאר מגוון מאכלים מהמטבח היהודי שייחודם הוא בכך שבישולם אורך זמן רב ומתבצע על מקור חום נמוך יחסית. רכיביו של החמין משתנים לפי מנהגי העדות השונות, אך בדרך כלל החמין מכיל בשר בקר, תפוחי אדמה, חומוס, שעועית, חיטה, גריסים וביצים קשות. לאחר שעות רבות של בישול והנחה על האש הופך צבעו לחום כהה, ורכיביו מקבלים גוון אחיד.

חמין
מאכלים
סוג צלי קדירה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוצא מזרח ומרכז אירופה, צפון אפריקה, רוסיה, מרוקו ותרבויות אחרות.
מרכיבים עיקריים בשר, קטניות, תפוח אדמה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
צלחת חמין עם תוספת ירק חי

במקורות הקדומים משמעות המילה "חמין" היא "מים חמים" ולא תבשיל החמין. לאחר מכן התייחדה משמעותו כתבשיל זה המבושל במים חמים, לסוגיו השונים.

אכילת חמין בשבת עריכה

בדרך כלל החמין מבושל בערב שבת ומוטמן בתנור או מתחמם במשך השבת על אש קטנה וכיוצא בזה כדי שחומו יישמר עד לאכילתו, לכן הוא מהווה מאכל מיוחד ליום השבת. תבשיל זה נוצר מאחר שלפי ההלכה היהודית יש איסור לבשל ביום שבת, וכן יש איסור על הבערת אש ביום זה. עם זאת, על פי ההלכה מותר להתחיל במלאכה לפני כניסת השבת, כאשר ידוע שהמלאכה תמשיך להתבצע בשבת מעצמה (שביתת כלים), ועל כן מותר להתחיל לפני כניסת שבת בבישול מאכל שבישולו יושלם מעצמו במהלך השבת. עם זאת ישנן הגבלות שונות על בישול באופן זה, ראו בערך השהיה (שבת).

כדי שניתן יהיה לאכול מאכל חם ביום השבת היה צורך לבחור במאכל שבישולו יתחיל לפני כניסת שבת ושיארך זמן רב, מה שימנע ממנו להישרף עד לאכילתו. ישנם מאכלים נוספים שנתייחדו לשבת מסיבה זו כגון הג'חנון התימני.

גרסאות המאכל עריכה

 
תבית - גרסה של חמין המורכבת מנזיד עוף הממולא באורז וחלקי פנים של עוף, המתבשל בישול ארוך על אש נמוכה או בתנור כשמסביבו אורז מתובל
 
חמין צמחוני
  • צ'ולנט: תבשיל זה נקרא אצל עדות אשכנז ביידיש טשולנט (מהמילה הלטינית - calentem - להיות חם דרך chalant בצרפתית עתיקה, או מצרפתית chaudes Lentilles- עדשים חמות[1])[2][3], באור זרוע הזכיר שראה בצרפת צלנ"ט[4], ובשו"ת מהרי"ל כתב שהוא חמין בצרפתית קלד"א, ושבאוסטריה מחליפים ה'צ' ב'טש'[5]. "צ'וּנט" במבטא פולני-חסידי או "צ'וֹלנט" במבטא ליטאי-רוסי (טשאָלנט בכתיב יידיש תקני). בעדות אשכנז מקובל להוסיף קישקע - מעי ממולא . בצ'ולנט מבשלים את כל הרכיבים ביחד, כך שיספגו את הטעמים זה של זה.
  • שולֶט: יוצאי הונגריה שמים בו אווז מעושן והרבה פפריקה ופלפל. ניתן להוסיף גם כופתה עשויה תפו"א וקמח.[6]
  • הריסה או אריסה: נקרא כך אצל יהודי לוב. יש בו חיטה ופלפל צ'ומה.
  • סח'ינה: בחלק מעדות צפון אפריקה, קוראים למאכל דומה בשם סח'ינה, טפינה או דפינה. בסחינה, כל חלק מונח בשקית נפרדת, כך שטעמו משתמר.
  • אושיסבו: בני העדה הבוכרית קוראים לחמין אושיסָבו (אוכל של שבת) והוא מכיל בעיקר אורז. יש המוסיפים שעועית וחומוס ויש המוסיפים גם משמשים, תפוחי עץ ותמרים. טאדאגי זה החלק השרוף של האושסבו שנדבק לסיר. גרסה נוספת של המאכל מתבשלת בשקיק מיוחד בסיר מים רותחים, בה בנוסף לאורז יש גם צימוקים ובשר קצוץ והיא נקראת "חאלטיסָבו".
  • תבית: יוצאי עיראק קוראים לחמין עוף "תבית". התבית הוא נזיד עוף הממולא באורז וחלקי פנים של עוף, המתבשל בישול ארוך על אש נמוכה או בתנור כשמסביבו אורז מתובל. רכיביו של החמין הם עוף הממולא בתערובת של אורז מתובל וחלקי פנים של העוף, עגבניות וצנוברים. הטעמים של המרכיבים השונים מתמזגים זה עם זה והאורז הופך רך ועסיסי. התיבול העיקרי של האורז הוא בהרטתערובת תבלינים המבוססת על הל וקינמון. לסיר התבית נהוג להוסיף גם ביצים קשות שהופכות לחומות עקב זמן הבישול הארוך.
  • הלים: יוצאי פרס אוכלים בשבת חמין הנקרא הלים. הלים זה נזיד חיטה עם בשר הנאכל בשבת לאחר שהתבשל כל ערב שבת בבישול ארוך. בהגשה נהוג להוסיף קינמון.
  • פקיילה: חלק של המטבח התוניסאי.

מקומו בתרבות היהודית עריכה

 
צלחת חמין ומלפפונים חמוצים, צורת הגשה פופולרית

התלמוד מביא את הדיאלוג הבא, ממנו משתמע כי חז"ל שמו דגש על כך שקדושת השבת גורמת למרקם מיוחד של מאכלי השבת, בין בריחם ובין בטעמם:

"אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבלין אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו – וריחו נודף. אמר לו: תן לנו הימנו! – אמר לו: כל המשמר את השבת – מועיל לו, ושאינו משמר את השבת – אינו מועיל לו"

בראשונים כתבו כי אכילת חמין בשבת, היא תקנה שתוקנה נגד דברי הצדוקים והקראים שסברו שאין לחמם בשבת מאכלים אפילו על ידי הנחתם על מקור אש בערב שבת, מאחר שלדעתם התורה אסרה כל שימוש באש בשבת, לכך תיקנו לאכול דווקא מאכל חם (=חמין) בשבת, כך למשל כתב רבי זרחיה הלוי, פרשן הרי"ף בן המאה ה-12 ב"ספר המאור":

"ויש אומרין כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין ואם מת יתעסקו בו עממין ולהזמין לבשל להטמין ולענג את השבת ולהשמין הוא המאמין וזוכה לקץ הימין ויש מן החכמין אומרים על שמאל שהוא ימין"

וכן בספר העתים האריך לטעון נגד אותם שאין אוכלים חמין בשבת: ”הטמנות חמין בשבת תקנה גדולה היא דתקינו רבנן משום עונג שבת... ורוב מן החיצונים תלמידי בייתוס, יהיה אהליהם לנתוץ וירקבו עצמותם אשר הטעו את כל הטעוים והזונים אחריהם להטעותם, שהחמין אסור בשבת ותיפח עצמותיהם... והלכך כל שאינו אוכל חמין בשבת בר נידוי הוא ודרך מינות יש בו וצריך להפרישו מקהל ישראל, אבל מ"מ יש לנו לדקדק אחריו אי משום חולי הוא או משום פנים אחרים, כגון שאינו תאב לאכול מאותו מאכל ואינו מניחו משום צד מינות, אז אין לנו להוכיחו בכך...” (ספר העתים אות טז).

דברים אלו אף הובאו להלכה ברמ"א שכתב בשם הר"ן ”מצוה להטמין לשבת כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת. וכל מי שאינו מאמין בדברי החכמים ואוסר אכילת חמין בשבת, חיישינן שמא אפיקורוס הוא”[7].

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ספר הבישול המרוקני, רבקה מלול
  2. ^ בדומה לכך, הצירוף בצרפתית "נון-שאלאנט", שפירושו לא חם, אדיש, מקורו במילה לטינית זו. מקס ויינרייך, History of the Yiddish Language, University of Chicago Press, Chicago (1980), עמוד 400.
  3. ^ יש הסוברים שהמקור הוא מצרפתית עתיקה chault- מתחמם לאט (Chaud Lent). לפי תאוריה אחרת, צ'ולנט התגלגל מהמילה "שולן" - של המילה העברית "שלן", מאכל אשר לן בלילה
  4. ^ הלכות ערב שבת סי' ח'
  5. ^ החדשות סי' ל"ח
  6. ^ יוסף לפיד ורות סירקיס, פפריקה, ר. סירקיס, 1986, עמ' 72
  7. ^ שולחן ערך אורח חיים רנ"ז סעיף ח