ט' בטבת הוא היום התשיעי בחודש הרביעי
בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום התשיעי בחודש העשירי
למניין החודשים מניסן.
על פי הלוח העברי הקבוע, פרשתבר המצווה של ילד שנולד בט' טבת היא פרשת ויגש אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) ופרשת ויחי אם בר המצווה חל בשנה שלמה המתחילה ביום שני, או בשנה המתחילה ביום שלישי או ביום חמישי.
ט' בטבת מוזכר כיום צום, ברשימה של כ-20 ימי צרה המופיעה בספר הלכות גדולות[1] והועתקה ממנו לשולחן ערוך. אולם בניגוד לשאר הימים ברשימה לא מובאת בשולחן ערוך סיבה לצום זה, אלא מצוין: "לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו"[2]. היו שהסבירו שזה נובע מכך שחז"ל לא ידעו את סיבת הצום, ואחרים כתבו שחז"ל ידעו את סיבת הצום אך הסתירו אותו. במהלך הדורות ניתנו סיבות שונות לצום. אלו כוללים[3]:
מות עזרא הסופר. היו שהסבירו את סיבת העלמת הסיבה בכך שעזרא היה דומה למשה רבנו עליו נאמר: "ולא ידע איש את קבורתו"
פוגרום בגרנדה בשנת 1066. בספר הקבלה של הרב אברהם אבן דאוד נכתב: "ועמד על כנו ר' יהוסף הלוי בנו (של רבי שמואל הנגיד) ...ויקנאו בו סרני פלשתים עד שנהרג ביום השבת בתשעה בטבת שנת ד'תתכ"ז הוא וקהל גרנאטה וכל הבאים מארצות הרחוקות לראות תורתו וגדולתו ואבלו היה הולך בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר. ומימי רבותי' ז"ל הקדמונים שכתבו מגילת תענית וגזרו תענית בט' בטבת ולא ידעו על מה הוא ומכאן ידענו שכוונו ברוח הקדש ליום זה."[4]
הרב ברוך תאומים-פרנקל כתב: "מצאתי בכתב יד שבט' טבת נפטר שמעון הקלפוס שהושיע את ישראל בצרה גדולה בזמן הפריצים נקבע יום מיתתו לתענית עולם בירושלים"[7]. חיים סיימונס כותב שהכוונה היא למותו של פטרוס, בהתאם לנאמר בספר תולדות ישו שרווח אצל היהודים בימי הביניים שפטרוס היה למעשה מרגל פרושי שתול בקרב הנוצרים הראשונים. האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטם מצאנז כותב "ביום זה מת בו שמעון הפריץ"[8]. ייתכן שהוא מתכוון לפטרוס, אך ייתכן שכוונתו לשמעון בר גיורא המכונה שמעון הפריץ ביוסיפון.[דרוש מקור]
