טיוטה:יום ראשון השחור
| תאריך | 11 – 14 בנובמבר 1937 |
|---|---|
| תאריך עברי | ז' – י' בכסלו תרצ"ח |
| מקום |
 פלשתינה (א"י) |
| מטרה | רצח ערבים-פלסטינים |
| הרוגים | 10 |
| פצועים | למעלה מ-13 |
| מבצע |
 אצ"ל |
יום ראשון השחור הוא כינוי לסדרת מעשי טרור, שביצע האצ"ל בנובמבר 1937. מטרתם של מעשי טרור אלה הייתה הריגתם של אזרחים ערבים.[דרוש מקור] פיגועי הטרור התרחשו במהלך המרד הערבי הגדול שהחל באביב 1936.
רקע
עריכה
ערך מורחב – המרד הערבי הגדול#תגובת היהודים למרד
בפרוץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936 היו ביישוב היהודי בארץ ישראל שתי מחתרות צבאיות: ארגון ההגנה הוותיק, שסר למרות המוסדות הנבחרים של היישוב, וארגון חדש נוסף, אצ"ל. המאורעות חידדו את הוויכוח על דרכי התגובה כלפי האיום הערבי. האצ"ל התנגד להבלגה ולדרך שבה נקטה ארגון "ההגנה", וראה בהן מבעים של חולשה, המולידה בקרב היהודים הרגשה של חוסר אונים, ובעיקר כהגנה בלתי תכליתית. כמו כן, טען האצ"ל שחוסר התגובה עלול להביא לתגובה אלימה בלתי מבוקרת של בודדים וקבוצות בלתי אחראיות.[דרוש מקור]
האירועים לפני תחילת אירועי יום ראשון השחור
עריכהביולי 1937 נפגש ז'בוטינסקי עם רוברט ביטקר, משה רוזנברג ואברהם שטרן (מנהיג לח"י לעתיד), באלכסנדריה וחתם, למרות הסתייגותו האישית, על ההצעה לפנות לפעולות תגמול. ז'בוטינסקי הציב רק תנאי אחד להסכמתו, שלא יעודכן לו בפרטים רבים מדי על הפעולות.[1] בשלב הזה התדרדר המרד הערבי הגדול, כדברי קולין שינדלר (אנ') התרחשה אז: "אלימות ערבית פנימית והתקפות ניהיליסטיות על יהודים".[1] הדרישה לפעולות תגמול באצ"ל גברה עם הירצחו של הרב אליעזר גרשטיין ב-3 בספטמבר. בזמן שהיה בדרכו להתפלל בכותל. בין 29 באוקטובר עד לפרוץ המאורעות ב-11 בנובמבר, בוצעו 21 התקפות נגד שוטרים, יהודים ובריטים, חמישה מהם בוצעו באמצעות פצצות, והביאו ל-11 נרצחים, רוב הנרצחים היו יהודים.
בשלב זה אישר מנהיג האצ"ל דוד רזיאל תוכנית של הגנה אקטיבית ולא פסיבית, המורכבת מהפצצת בתי קפה ערבים, בערים כמו חיפה וראש פינה, ופיגועים ברחבי ירושלים, וכן פיגועים באוטובוסים הנוסעים בין הערים טבריה וצפת.[2] יעקב אליאב, יצרן הפצצות הראשי של האצ"ל, היה אחראי על המבצעים שהובילו לפיגועים ב-14 בנובמבר,[3] דוד רזיאל ארגן את הפיגועים בירושלים.
האירועים
עריכה11 בנובמבר
עריכהב-11 בנובמבר 1937 סמוך לשעה 16:00, הושלכה פצצה ברחוב יפו בירושלים ליד משרד אוטובוסים ערבי. הפצצה גרמה למותו של ראג'י ג'ונית, בן 18 מחברון שנפגע בראשו ובחזהו ומת בבית החולים ושל אזרח נוסף. ובנוסף נפצעו 6 או 7 אחרים מהם 2 קשה, יהודי שהיה במקום נפצע קל ברגלו.
שמועות שונות צצו בעניין מקום השלכת הפצצה. תחילה דווח למשטרת המנדט כי הפצצה הושלכה מעל גג, ומנגד נטען כי הפיצוץ נעשה בעקבות השביתה שהייתה אז בקווי האוטובוסים.
זמן לא רב אחר כך הושלכה פצצה מאחורי בניין מלון יוז. חסן ג'ניד ראג'י, ערבי בן 18 מת בפיצוץ.[4]
במהלך חיפוש בבית לחם באותו יום החרימה המשטרה 2 אקדחים, כמה קליעים, מספר תרמילים ריקים, כמות קטנה של אבק שרפה וכמה פתילות, בנוסף נעצרו שני אנשים.[5]
בעקבות הפיגועים הוחלט על עוצר בעיר העתיקה מ-17:00 בערב עד 05:00 בבוקר.[6]
12 בנובמבר
עריכהב-12 בנובמבר בשעה 12:15 בצהריים נורתה ירייה ממכונית יהודית ממרחק 300 מטר ממשטרת אבו גוש. שני היורים נתפסו במרחק 100 מטר מהכביש.
באותו יום זרק ערבי אבן גדולה על מכונית יהודית שעברה ליד אבו גוש. שמשת המכונית נופצה אך איש לא נפגע.
בליל שבת התפוצצו שלושה מוקשים בגשר ליד שכונת מוצא. בעת שקצין בריטי מתחנת המשטרה ומשמר שוטרים חזרו לאחר חקירה, הגשר לא נפגע וגם אף אחד מהנוכחים.[7]
באותו יום הוחלט על המשכת העוצר ללא שינוי בשעות.[8]
13 בנובמבר
עריכהב-13 בנובמבר בעשה 16:30 בצהריים הושלך בקבוק תבערה ברחוב הקראים בירושלים ליד בית הכנסת ברחוב ולא נגרם כל נזק. עדי ראייה שהיו במקום טענו כי משליך הבקבוק היה ערבי, אולם איש לא נתפס.
מוחמד צדקי דג'אני שנעצר בחשד לפיצוץ בעיר העתיקה שוחרר באותו יום. גם יהודה בלנס שנחשד בזריקת פצצה ב-11 בנובמבר שוחרר גם כן.[9][10]
14 בנובמבר
עריכהב-14 בנובמבר התרחשו שלושה אירועי ירי בירושלים.
בשעה 06:50 בבוקר נורו ונפצעו בשכונת רחביה שני ערבים ממלחה. אחד מהם אבראהים אל האשם אל חסן כרים, מת אחר כך.
25 דקות אחר כך בשעה 07:50 נורו בבית ישראל שני ערבים מבית סאחור. אחד מהם, אחמד בשארה מת והשני, מוחמד חמדן עלי חיג'אוי נפצע קשה.
לאחר מכן החלו ערבים ליידות אבנים; ארבעה יהודים נפצעו. אחד מהם, עובדיה יוסף מזרחי בן ה-30 מת בשעות אחר הצהריים.
שעה ו-40 דקות אחר כך בשעה 09:50, נורו יריות לעבר אוטובוס בשכונת רוממה. שתי נשים ערביות-נוצריות וערבי אחד נהרגו ושמונה ערבים נפצעו קשה.
בהודעת המשטרה נטען כי סמוך לאחר אירוע הירי לעבר האוטובוס בשכונת רוממה נזרקו אבנים לעבר משאית ערבית וכן על אוטובוס נוסף. נהג המשאית נפצע והובא לבית החולים.
בסך הכל, שמונה ערבים ויהודי אחד נהרגו באותו יום ו-14 נפצעו.[11][12]
יום זה נרשם בקורות האצ"ל כיום המסמל את שבירת ההבלגה והמעבר מהגנה פסיבית להגנה אקטיבית.
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Colin Shindler, Triumph of Military Zionism: Nationalism and the Origins of the Israeli Right, I.B.Tauris, 2009-11-30, ISBN 978-0-85771-754-2. (באנגלית)
- ^ Benjamin Pogrund (10 ביולי 2014). Drawing Fire: Investigating the Accusations of Apartheid in Israel. Rowman & Littlefield Publishers. p. 31. ISBN 978-1-4422-2684-5.
...the Revisionists rejected it, as did the Arabs, but the Zionist Organization accepted it in principle
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Bruce Hoffman, Soldiers: The Struggle for Israel, 1917-1947, Knopf Doubleday Publishing Group, 2015 pp.17-18.
- ^ התגברות הטירור בירושלים: עוצר בכל העיר, הארץ, 12 בנובמבר 1937
- ^ מה היה בבית לחם, דבר, 14 בנובמבר 1937
- ^ עוד התנקשויות דמים בירושלים, דבר, 12 בנובמבר 1937
- ^ מוקשים שנתפוצצו ליד גשר מוצא, הארץ, 14 בנובמבר 1937
- ^ שוב התנקשויות ליד ירושלים, אמר, 13 בנובמבר 1937
- ^ עוד התנקשות ביהודים בעיר העתיקה, דבר, 14 בנובמבר 1937
- ^ התנקשות בעיר העתיקה בירושלים, הארץ, 14 בנובמבר 1937
- ^ יום אתמול בירושלים, דבר, 15 בנובמבר 1937
- ^ יום-דמים החריד את ירושלים, הארץ, 15 בנובמבר 1937