ויקיפדיה

דבר (עיתון)

עיתון ישראלי
(הופנה מהדף אמר (כתב עת))
פירוש נוסף ערך זה עוסק בעיתון ארץ ישראלי שפעל בשנים 1925–1996. אם התכוונתם לאתר חדשות שהוקם בשנת 2016, ראו דבר העובדים בארץ ישראל.

דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, שיצא לאור מ-1 ביוני 1925 עד ל-21 במאי 1996.

דבר
דבר‎
לוגו העיתון בראשיתו
לוגו העיתון בראשיתו
לוגו העיתון בראשיתו
תדירות עיתון יומי
סוגה חדשות
פורמט ברודשיט
מו"ל חברת העובדים בע"מ
מייסד ברל כצנלסון עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלים ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עורך ראשי עורך ראשון: ברל כצנלסון
תאריכי הופעה 1 ביוני 1925 – 21 במאי 1996 (71 שנים)
שפה עברית
מערכת תל אביב-יפו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל
"דבר" (באתר עיתונות יהודית היסטורית)
(למפת תל אביב רגילה)
 
דבר
דבר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הגיליון הראשון של "דבר", 1 ביוני 1925
זלמן שזר, ברל כצנלסון, משה שרת, ביום הוצאת הגיליון הראשון
חייל מגויס במלחמת העולם השנייה קורא בגיליון "דבר"

תולדות העיתון

עריכה

בימי המנדט הבריטי

עריכה

העיתון נוסד בידי ברל כצנלסון ומשה בילינסון, וגליונו הראשון ראה אור ב-1 ביוני 1925, בשם "דבר - עיתון פועלי ארץ ישראל". ההצעה לשם העיתון מיוחסת בדרך כלל לחיים נחמן ביאליק, אך יש המייחסים אותה לברל כצנלסון[1]. על כל פנים, ביאליק היה האיש שהכריע ובחר בשם "דבר"[2]. את הצורה הגרפית של כותרתו עצבה לילי צדק[3]. כצנלסון ראה את העיתון כמכשיר בידי תנועת העבודה, לקידום חזונה הסוציאליסטי והלאומי. העיתון יצא באמצעות הוצאת דבר שהוקמה במיוחד לשם כך והוציאה לאור גם ספרים. בין הכותבים הקבועים בתחילת ימי העיתון גם זלמן שזר, לימים נשיא מדינת ישראל, אשר התמנה לעורך העיתון לאחר מותו של כצנלסון בשנת 1944.

טרם הוצאת העיתון נתחוללה שערורייה. באביב 1924 הוחלט במועצת ההסתדרות העשירית על בחירתו של כצנלסון לעורך, לצדם של שני חברי מערכת נוספים. הפועל הצעיר הציע את יצחק לופבן, אולם כצנלסון הודיע שלא יסכים לעבוד איתו. לופבן פרסם בתגובה מאמר בו האשים את כצנלסון בשימוש בבימת ההסתדרות להשמצת הפועל הצעיר. כצנלסון נעלב ושלח לוועד הפועל של ההסתדרות מכתב התפטרות מתפקיד עורך העיתון. בעקבות זאת, החליט הוועד הפועל לתבוע את לופבן למשפט ההסתדרות. במועצת ההסתדרות הי"א שנערכה בינואר 1925, הוכר כצנלסון כנציג כלל הציבור ונתמנה לעורך יחיד. כמו כן, התקבל רצונו שהעורך ייבחר אישית בוועידת ההסתדרות ולא על ידי הוועד הפועל שלה[4].

עוד בקיץ 1924 פנה כצנלסון אל משה שרתוק, וביקש שישוב לארץ ישראל כדי להיות חלק ממערכת העיתון. שרתוק היה היחיד במערכת שידע אנגלית ויכול היה לתרגם ידיעות ממרכז השלטון הבריטי, ולכן ערך את ה"טלגרמות" מחוץ לארץ[5]. ב-1931 עזב את העיתון לטובת פעילות פוליטית[6].

העיתון כלל בתחילה ארבעה עמודים בימי חול וששה עמודים בסופי שבוע ולא היה לו בית דפוס משלו, ותמונות לא הדפסו תחילה עקב חוסר יכולת טכנית[7]. מחיר העיתון היה חצי גרוש, אך ציבור הפועלים הדל התקשה לעמוד גם בהוצאה זו ו"דבר" הוצרך להישען על החתמה מרוכזת של מנויים כבר מתחילת קיומו. בין השאר על עשרות קיבוצים הוטלה מכסה של רכישת גיליון אחד או שניים. והוא צבר בסיס של 3,000 מנויים[7]. העיתון החל לצאת כעיתון צהריים, אולם מאחר שהיה צריך לשלוח אותו לנקודות יישוב מרוחקות, ולעיתים לאחר עיכוב בהדפסה הוא היה נשלח באיחור, הוחלט להוציא אותו כעיתון בוקר[7].

בימי מאורעות תרפ"ט עלתה התפוצה ל-15 עד 18 אלף עותקים. ב-1936 החל "דבר" להוציא גם עיתון ערב בשם "אֹמֶר", שפעל עד 1942[7].

בתקופת היישוב, כאשר תנועת העבודה על מפלגותיה ובראשן מפא"י, הנהיגה את היישוב, ולהסתדרות הכללית היה מעמד-על, נתפס "דבר" ככלי הביטוי של הנהגת היישוב. דבר היה העיתון הנפוץ ביותר בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל ובמיוחד בקרב אנשי ההתיישבות העובדת שראו בו את ביטאונם.

עוז אלמוג מציין כי העיתון "עוצב בעיקרו במתכונת העיתונות המודרנית, אך היה שונה ממנה בחד-צדדיות המובהקת שלו שהתבטאה בנאמנות כמעט עיוורת למפא"י ולתנועה הציונית, בתקיפת יריבים מבית ומחוץ, ובטשטוש גבולות שכיח ובלתי מוסתר בין דיווח להבעת דעה"[8]. העיתון ידע מאבקים רבים בין כותבים שביקשו חופש פעולה וסיקור לבין חברי התנועה שהכתיבו את הקו.

היחסים עם הצנזורה הבריטית

עריכה

מספר פעמים נסגר העיתון על ידי שלטונות המנדט, במיוחד על רקע מאמרים כנגד מדיניות שלטונות המנדט ביחס להעפלה.

ב-22 באוקטובר 1937 פרסם העיתון מאמר מערכת שיצא בחריפות נגד כוונת השלטונות לצמצם את העלייה וטען שההצעה נגועה בגזענות[9]. בעקבות זאת סגרו השלטונות את העיתון לשבוע[10][11].

ביולי 1937 נסגר העיתון לשבועיים ובמקומו שלח עיתון דבר למנוייו את העיתון "אֹמֶר" ואת החלק החדשותי של העיתון "הצופה"[12], משום שלעיתון חד-פעמי לא היה צורך ברישיון.

ב-13 באוגוסט 1939 כאשר נודע דבר העברתם ביום השבת של מעפילים שחולצו מסירות קטנות מחיפה למחנה המעצר בצריפין נכתבו במאמר המערכת של העיתון הדברים הבאים[13]:

"כשהובאו מעפילי הסירות לחיפה הזדעזעו כל רואיהם; השוטרים הבריטים ופקידי הנמל גילו אליהם יחס אנושי למופת ונראה שאף הממונים נבהלו לשמע האסון האנושי הזה והתירו את העברתן של הנשים עם ילדיהן לבית העולים. אולם בהלה זו הייתה כנראה עד ארגיעה. משחזר לפקידות הגבוהה שיווי המשקל המוסרי התעורר יצר החשבון הפוליטי וזה אמר: להכביד ככל האפשר, להוסיף סבל על סבל, להמשיך בסידורים עד אין קץ, למען יפרפרו עוד ועוד לפני שחרורם, למען ידעו כי לא רק בארצות הרדיפות ולא רק בים מוכן להם סבל, אלא גם בארץ ישראל למען יראו האחרים ויפחדו. אולם אחרים יראו ולא יפחדו. כי סר כל פחד. כי אפסה ברירה. שלוש מאות מעפילי הסירות ודאי ידעו לפני צאתם כי לא דרך-שעשועים היא הדרך הצפויה להם. ואף על פי כן יצאו. ממשלת ארץ ישראל תווכח כי התעללותה בפליטים היהודים היא לא רק אכזרית ומשועת, כי אם גם נטולת תכלית... החרפה הזאת חרפת הממשלה היא וחרפת הממונים עליהם בלונדון...מתי תפסיק ממשלת ארץ ישראל התעללות זו שאין לה כל טעם וכל תכלית? סבל נוסף זה שגורמים לאנשים אשר סבלם עמוק מהים - הממנו ייבנו השלטונות? לא ייבנו!"

בתגובה על מחאה זו הורו הבריטים על סגירת העיתון דבר למשך שבוע ימים והעיתון נסגר ולא ראה אור בין 17 באוגוסט ל-24 באוגוסט 1939. ביישוב שיערו שהעיתון נסגר בכוונה בעת קיום הקונגרס הציוני בז'נבה[14]. במשך אותו שבוע שודרג העיתון לעולים הגה שהופיע באופן רגיל בעברית קלה ובניקוד על ידי הוצאת דבר, למתכונת של עיתון יומי רגיל. "הגה" לא הסתיר את הקשר להופעתו באופן זה לבין סגירת העיתון "דבר" ובמאמר המערכת שלו ב-17 באוגוסט נכתב[15]:

"דבר עיתון פועלי ארץ ישראל, קיבל אמש את ההודעה מאת השלטונות, כי הוצאתו הופסקה למשך שבוע ימים. בעצם הערב שבו נפתח בז'אנאווה הקונגרס הציוני, והיישוב הפנה את לבו להקשיב לאשר ידובר אליו ועליו מעל בימת בית הנבחרים של האומה העברית, הוטל אלם על העיתון הנפוץ ביותר של היישוב.
ואכן החטא אשר בגללו נענשו רבבות קוראי "דבר" הוא חטא כבד מנשוא. "דבר" אמנם לא שיסה עם בעם ולא הפיץ דיבות ולא פגע בקדשי שכנים ולא קרא למעשי אוון, אולם הוא הכביד לעשות מכל אלה: הוא העיז להביע מחאה נגד הקמת מחנה הסגר למעפילים עברים בהבית הלאומי ונגד הזריזות שנזדרזו השלטונות להעביר את שלוש מאות המעפילים מחיפה למחנה בצריפין בעצם יום השבת. והעיז להביע את ההכרה ואת הביטחון כי גם באלה לא יוכלו השלטונות לעליה העברית, שלא תפסק. וחטא כבד כזה לא יסולח לעיתון עברי ואת עוונו ישאו קוראיו מיד, ולו גם אור ליום הקונגרס הציוני.
אולם האמנם תארו להם השלטונות כי מחנה הסגר יוקם בארץ לעולים עברים ולא ישמע קול מחאה? או האם מתארים להם השלטונות עכשיו כי אם ייסגר עיתון עברי לשבוע ימים באשר הביע מחאה כזאת, ותוסר ההכרה מלב היישוב בארץ, כי דבר ההתעללות במעפילים עברים בארץ מולדתם דבר עוול הוא?"
 
אחות מקריאה מעיתון דבר לעולי תימן במחנה העולים בראש העין, 1949

ב-25 בנובמבר 1945 נסגר העיתון לשבוע בהוראת הצנזורה, בעקבות קריקטורה מאת אריה נבון[16].

במלחמת העצמאות

עריכה

במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות הייתה העיר במצור חלקי במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה, ולא ניתן היה להעביר אליה את עיתונים שהודפסו בתל אביב. בתקופה זו התאגדו עיתונאי ירושלים השונים וייסדו עיתון משותף בשם 'דבר ירושלים', בראשו עמד יצחק בן דור, עורך העיתון דבר בירושלים, שנהרג במהלך המלחמה מהפגזה.

לאחר קום המדינה

עריכה
 
בית "דבר" ברחוב שינקין בתל אביב (צולם עת ששימש כביתה של הוצאת אמנות)

בשנת 1961 הפך "דבר השבוע" משבועון עצמאי שסופק למנויים בלבד, למוסף השבת של "דבר", שסופק לכלל קוראי העיתון. "דבר השבוע" שינה את פניו בהופכו למוסף והיה למגזין תרבותי, יותר מאשר שבועון חדשות. כמו כן התרכז בסקירות פוליטיות על הנעשה בעולם, לרבות כתבות שתורגמו מעיתוני העולם וצילומים שהגיעו מסוכנויות הידיעות בעולם. בשנת 1964 מונה אהד זמורה לעורך המוסף והפך אותו למגזין מוביל. זמורה קיבץ סביבו חבורת כותבים צעירים (חלקם עיתונאים וחלקם סופרים ומשוררים) כנחום ברנע, דורון רוזנבלום, מיכאל הנדלזלץ, עלי מוהר, דני קרמן, יאיר גרבוז ויהונתן גפן ואחרים, אשר הפכו את השבועון למוסף שבת איכותי בעיתונות העברית. בנוסף שכנע סופרים בולטים כעמוס עוז, יורם קניוק, חיים באר, נסים אלוני, דן צלקה, חנוך ברטוב, ס. יזהר ומשה שמיר לכתוב רשימות וסיפורים במיוחד עבור גליונות החגים והמועדים המרכזיים (ראש השנה, יום כיפור, פסח, יום העצמאות ויום הזיכרון לשואה ולגבורה) של השבועון שהפכו עקב כך לפריטי אספנות.

במשך שנים רבות היה "דבר" עיתון רב השפעה, בשמשו במה עיקרית למאמריהם של חברי מפא"י, שהייתה מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל (והגוף הפוליטי המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית גם בשנים שקדמו להקמת המדינה). לעיתון הייתה מערכת מסועפת של סניפים שדאגו להפצתו, וכן שימשו שילוב של חנות ספרים וסוכנות ידיעות מקומית. בשנת 1950 העסיק העיתון כ-400 עובדים בכל רחבי הארץ.

בשנים 1970–1990 הייתה חנה זמר עורכת העיתון. קודם לכן הייתה כתבת פרלמנטרית ומדינית בעיתון, ואחר־כך משנה לעורך הראשי[17].

 
הגיליון האחרון של "דבר", תחת השם "דבר ראשון", 21 במאי 1996

באפריל 1970, שנתיים לאחר הקמת מפלגת העבודה הישראלית מאיחוד מפלגת השלטון – מפא"י, עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י, החליטו ראשי המפלגה לאחד את עיתון "למרחב", שהיה עיתון מפלגת אחדות העבודה והשליטה בו עברה לידי הקיבוץ המאוחד, עם עיתון "דבר"[18]. "למרחב" פעל בגרעון והנהגת המפלגה ביקשה לאחד את העיתונים על רקע איחוד המפלגות. הקיבוץ המאוחד אישר את המיזוג בספטמבר 1970[19]. אולם חודשיים אחר כך נדחה המיזוג, עקב קשיים במשא ומתן על המיזוג והתנאים בהם ישולבו עובדי "למרחב" במערכת[20]. בנוסף חששו העובדים שהעיתון הממוזג ייכשל כפי שקרה לעיתון "היום" שהקימה מפלגת גח"ל (גוש חירות ליברלים) ב-1965, כאיחוד של העיתונים "הבקר" ו"חרות", שלא האריך ימים ונסגר ב-1969[21].

במאי 1971, לאחר כחצי שנה של דיונים הוסכמו תנאי המיזוג, במסגרתו נקלטו 18 עובדי מערכת "למרחב" ב"דבר" ו-12 עובדי מנהלה[22]. עורך "למרחב", דוד פדהצור, מונה לעורך המשנה של דבר"[23]. העיתון בתקופה זו הגיעה לשיא תפוצתו עם 43,500 מנויים[24]. אולם הוא סבל מתחרות קשה מול עיתוני הערב "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שהיו פופולריים יותר בקרב הציבור הרחב, שהעדיף באותן השנים לקרוא עיתון עדכני בשעות הערב, לאחר שעות העבודה[25].

בדצמבר 1982 הושק שבועון החדשות "כותרת ראשית" כשותפות של "דבר", "ידיעות אחרונות" וקונצרן "כלל". עורכיו היו נחום ברנע ותום שגב והוא התאפיין בכתיבה פוליטית וחברתית מעמיקה ופרסם תחקירים בנושאים כלכליים, חברתיים וצבאיים, לצד עיסוק מעמיק בתרבות[26].

דעיכת העיתון וסגירתו

עריכה

בשנות ה-80 נקלע העיתון לקשיים כספיים לאחר שצבר חובות, עקב גירעונות תפעוליים, בעיקר לבנק הפועלים. בנוסף ירד מספר המנויים לכ-15 אלף בלבד[27]. בשנת 1985 הסתכמו הפסדי העיתון בכ-2.5 מיליון שקל ובשנים שאחר כך עלו לכ-4 מיליון שקל בשנה[24]. בקיץ 1988 מונה חיים בר און, המוציא לאור של העיתון הכלכלי "גלובס" כמנכ"ל העיתון במטרה להוביל תוכנית הבראה[28]. אך הוא התפטר לאחר שלושה חודשים[29]. בסוף 1988, בוצעו קיצוצים בעיתון ו-65 עובדים פוטרו[30]. בנוסף גם נסגר השבועון "כותרת ראשית"[31]. למרות תוכנית הקיצוצים העיתון המשיך להפסיד במהלך 1989[32], והוחלט למכור את העיתון. תחילה נעשה ניסיון לשלב את העיתון בתוך קבוצת תקשורת שהקים קונצרן "כלל", אחר כך הוחלט שבנק הפועלים יקבל עליו את הבעלות בתמורה למחיקת חובות, שבמקביל יחפשו משקיע חדש שירכוש חלק מהבעלות, אך בפברואר 1990 הודיע מזכ"ל ההסתדרות ישראל קיסר שהעיתון יישאר בבעלות ההסתדרות ושאינו מוכן למכור אותו[27].

במאי 1990 הודיעה חנה זמר על פרישתה מעריכת העיתון והחלו דיונים על מציאת מחליף[33]. תחילה הייתה ניבה לניר מועמדת לתפקיד העורך, אך היא פרשה מהעיתון לאחר שהוחלט לא למכור אותו[27]. באוקטובר 1990 מונה יורם פרי כעורך ראשי ודניאל בלוך כעורך אחראי[34].

במאי 1991 הושק "דבר החדש" שכלל שינוי עיצוב ותוכן במטרה למשוך לעיתון קהל קוראים חדש. בין השאר מראש העמוד הראשון ליד הלוגו הושמטה הסיסמה "עיתון פועלי ארץ ישראל"[35]. את ההשקה מחדש ליווה קמפיין פרסומי בו אמורים היו להשתתף כמה מבכירי "הליכוד", אך הם ביטלו את הסכמתם להופיע בקמפיין ברגע האחרון[36]. בנוסף "דבר" היה העיתון היומי הראשון בישראל שפרסם מדור קבוע להומוסקסואלים ולסביות שהושק באותה עת. המדור "הומוגני" בעריכת צבי מרום, בן כפולת עמודים אחת, התפרסם במוסף "דבר השבוע" בשנים האחרונות לקיומו של העיתון[37]. עם זאת גזבר ההסתדרות, ארתור ישראלוביץ', התלונן על השמטת הסיסמה "עיתון פועלי ארץ ישראל" ואיים שיפסיק להזרים כספים לעיתון אם לא תוחזר לראש העמוד הראשון[38].

בניסיון ליצור לעיתון תדמית עדכנית וצעירה יותר, שונה שמו של העיתון בימיו האחרונים ל"דבר ראשון", ולעורכו נתמנה רון בן ישי, אך בן ישי לא הצליח להבריאו ולהצילו. חיים רמון ששימש יו"ר ההסתדרות החדשה החליט להפסיק את המימון לעיתון והוא נסגר בשנת 1996.

לאחר הסגירה

עריכה

ב-1999 הוצא למכירה בית דבר, שעמד ברחוב מלצ'ט פינת רחוב שינקין בתל אביב[39]. הבניין נהרס, ובמקומו נבנה בית דירות[40], הכולל שטח מסחרי בקומת הקרקע[41].

ב-24 בספטמבר 2004 (יום שישי) הודפס ונמכר גיליון מיוחד של העיתון, לציון 60 שנה לפטירתו של ברל כצנלסון, ביוזמת קרן ברל כצנלסון[42]. הקרן גם הודיעה כי בכוונתה לחדש את הוצאתו של העיתון, אך הדבר לא יצא לפועל[43].

בשנת 2005, במלאת שמונים שנה להופעת העיתון לראשונה, ערך בלוך מהדורת אינטרנט חד פעמית של העיתון.

בשנת 2015 החליטה ההסתדרות לפתוח אתר חדשות שישתמש במותג "דבר"[44], וב-7 ביוני 2016 עלה לאוויר אתר "דבר ראשון"[45].

ביטאונים נלווים

עריכה
 
שער העיתון "דבר לילדים" מן השבוע שלאחר הכרזת העצמאות, 20 במאי 1948; צייר נחום גוטמן

בימי היישוב ובראשית שנות המדינה, כש"דבר" היה רב תפוצה, הוא הוציא את הביטאונים הבאים:

מוספים אלו נתנו כיסוי מלא לתחומי המשפחה והחיים, בפרט בקרב אנשי ההתיישבות העובדת, שניהלו על דפי דבר את פולמוסיהם וליבנו מחלוקות בתחומים שונים מנושאי התיישבות וכלכלה ועד ספרות ותיאטרון.

דבר אחר

עריכה
  ערך מורחב – דבר אחר

לפופולריות רבה זכה המדור הסאטירי "דבר אחר", שהתפרסם ב"דבר" במשך 12 שנה, מיולי 1983. עם דעיכת העיתון החל המדור להתפרסם במקביל גם ב"ידיעות אחרונות", ולאחר סגירת "דבר" המשיך "דבר אחר" להתפרסם עד 2004 ב"ידיעות אחרונות". תחילה נכתב המדור על ידי דני קרמן, חיים באר, יצחק בן-נר ואהרן שמי. מאוחר יותר עזבו שלושת האחרונים ובמקומם הצטרפו שלמה ניצן ויאיר גרבוז. עורך ידיעות אחרונות משה ורדי החליט להפסיק את פרסום המדור, וב־20 באוגוסט 2004 הוא הופיע בפעם האחרונה. אולם כותביו העבירו אותו לאתר אינטרנט שנקרא "דבר אחר ברשת". מ-2010 גם האתר איננו פעיל.

כותבים בדבר

עריכה
 
תעודת עיתונאי "דבר" של לאה גולדברג.
הטקסט:
זאת לתעודה בידי לאה גולדברג מתל אביב כי הוא סופרו הקבוע של "דבר", העיתון היומי של פועלי ארץ ישראל, המופק בתל אביב. המערכת תכיר טובה לכל מי שיעזור לו במילוי תפקידו.
חתום: מ. בילינסון, עורך, 1936.

מעבר לכותבים שצוינו לעיל כתבו בעיתון כותבים נודעים נוספים בשלב כלשהו בקריירה העיתונאית שלהם:

הקריקטוריסט הקבוע של דבר היה הצייר אריה נבון.

עורכי העיתון

עריכה

גלריה

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא דבר בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ מרדכי נאור, דבר ראשון: עוללות משנותיו הראשונות של העיתון 'דָּבָר', בבלוג "עונג שבת", 17 ביוני 2015
  2. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 249; מראה מקום בעמ' 361, הערה 24: ר' בנימין, "שיחה עם ב"כ על 'דבר'", על ב"כ, עמ' 70.
  3. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 253.
  4. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 243–246.
  5. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 251.
  6. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 268.
  7. ^ 1 2 3 4 חיים איזק, ראשונים ואחרונים - פנים חדשות במראה - 50 שנות "דבר", דבר, 30 במאי 1975
  8. ^ עוז אלמוג, מעיתונות מגויסת לביקורתית, מבוסס על ספרו ספרו "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית"
  9. ^ מ.ד., דבר היום - הצעת חוק העלייה, דבר, 22 באוקטובר 1937
  10. ^ העתונות על סגירת דבר, דבר, 31 באוקטובר 1937
  11. ^ בספר זלמן שזר: הנשיא השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו, 1974-1889, עמ' 223, נאמר שההוצאה הוציאה את מוסף האמר כדרך לעקוף את הסגירה. נראה שיש פה בלבול עם הסגירה ביולי 1938
  12. ^ לחותמי דבר ונאמניו, דבר, 25 ביולי 1938
  13. ^ דבר היום, דבר, 13 באוגוסט 1939
  14. ^ מלחמתה של העיתונות, הספרייה הציונית, 1969, עמ' 73
  15. ^ הגות היום, דבר, 17 באוגוסט 1939
  16. ^ שבוע בלי "דבר", דבר, 2 בדצמבר 1945
  17. ^ רון מיברג, חנה זמר, סוף דבר, כל העיר, 14 בספטמבר 1990
  18. ^ מ. שמריהו, ראשי העבודה הסכימו למיזוג " דבר" עם " למרחב", מעריב, 16 באפריל 1970
  19. ^ הקיבוץ המאוחד אישר איחוד "דברי" עם "למרחב", דבר, 27 בספטמבר 1970
  20. ^ "למרחב" ימשיך להופיע עד שייווצרו תנאים למיזוג, על המשמר, 27 בנובמבר 1970
    "למרחב" ימשיך הופעתו, דבר, 27 בנובמבר 1970
    עזריה אלון, וכאילו לא אירע דבר, למרחב, 20 בנובמבר 1970
  21. ^ דניאל בלוך, מי שנוגע ומי שאינו נוגע, דבר, 20 בנובמבר 1970
  22. ^ הוועדה המרכזת אישרה איחוד "דבר" ו"למרחב", למרחב, 10 במאי 1971
    מיזוג "דבר" ו״למרחב", על המשמר, 11 במאי 1971
  23. ^ אורי דרומי, קפדן, ידען - ואנושי, באתר הארץ, 7 בינואר 2008
  24. ^ 1 2 מיכל קפרא, גסיסתה המתמשכת, מעריב, 19 בינואר 1990
  25. ^ א. סדומי, כתום 5 שנים, דבר, 1 ביוני 1976
  26. ^ ניבה לניר, יש כותרת, יש סיפור, דבר, 3 בדצמבר 1982
  27. ^ 1 2 3 אפי לנדאו, יודעי "דבר" מקטרים, חדשות, 7 בספטמבר 1990
  28. ^ נתן זהבי, חתם על הסכם לניהול "דבר", חדשות, 5 באוגוסט 1988
  29. ^ אפי לנדאו, התפטר מנכ״ל "דבר" בראון. חנה זמר שוקלת להתפטר, חדשות, 23 בנובמבר 1988
    חיים ברעם, נפל דבר, כל העיר, 1 בספטמבר 1989
  30. ^ אפי לנדאו, ״דבר״: 65 יפוטרו עם 250 אחוזי פיצויים, חדשות, 1 בדצמבר 1988
  31. ^ יעל גבירץ, המפעל סגור, חדשות, 16 בדצמבר 1988
  32. ^ אפי לנדאו, עיתון "דבר׳ שוב בהפסדים; בהסתר' שוקלים למכור אותו, חדשות, 28 בדצמבר 1989
  33. ^ אפי לנדאו, חנה זמר פורשת מ"דבר"; " קיסר לא ייתן לעיתון ליפול", חדשות, 22 במאי 1990
  34. ^ אפי לנדאו, מירב ארלוזורוב, עורך ראשי חדש ל"דבר": יורם פרי. העורך האחראי: דני בלוך, חדשות, 1 באוקטובר 1990
  35. ^ יורם פרי, דבר חדש בא למדינה!, חדשות, 30 במאי 1991
  36. ^ בגין פותח את הבוקר . עם "דבר, חדשות, 8 במאי 1991
  37. ^ יהל פרג', ‏גאווה / מדור 'הומוגני' פתח לקוראי 'דבר' צוהר לחיי להט"ב בישראל של שנות ה-90, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 13 ביוני 2020
  38. ^ יגאל לביב, אולטימטום ל"דבר" להחזיר את הלוגו, חדשות, 9 ביוני 1991
  39. ^ אלעזר לוין, ‏מגרש בית דבר יוצא למכירה במיכרז ב-8.5 מיליון דולר, באתר גלובס, 6 בספטמבר 1999
  40. ^ שלומי שפר, פרויקט מלצ'ט-שינקין בתל אביב: 50 מתוך 93 הדירות כבר נמכרו, באתר TheMarker‏, 1 באוגוסט 2004
    גיא ימין, ‏מלצ'ט-שינקין: עוברים לשיווק הדירות הגדולות, ב-5,500 ד' למ"ר, באתר גלובס, 25 באפריל 2005
  41. ^ ענת ג'ורג'י, אמריקה ישראל השכירה 420 מ"ר של שטחי מסחר במלצ'ט שינקין, באתר הארץ, 14 ביולי 2005
    גיא ימין, ‏מלצ'ט-שינקין: השטח המסחרי בקומת הקרקע נמכר תמורת 33 מיליון שקל, באתר גלובס, 23 באוקטובר 2005
  42. ^ אביבה קרול, ‏יוזמה של קרן ברל כצנלסון לחידוש "דבר", באתר גלובס, 22 בספטמבר 2004
  43. ^ ענת באלינט, כוונה להוציא מחדש את "דבר" כעיתון יומי מחודש יוני, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2004
  44. ^ לי-אור אברבך, ‏ההסתדרות מחיה באינטרנט את המותג העיתונאי "דבר", באתר גלובס, 24 בנובמבר 2015
  45. ^   נתי טוקר, אתר האינטרנט "דבר ראשון" יעלה מחר לאוויר; הכותבים - פעילי ההסתדרות, באתר TheMarker‏, 6 ביוני 2016
  46. ^ נחום ברנע, עיתונות - שלום חבריא - 'כלנו' - עיתון לילדים, כותרת ראשית, 1 במאי 1985
  47. ^ על המשמר, "מחצית האמת בשפת חלקות", מ. תלמי, 29/06/1951


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דבר_(עיתון)&oldid=39768428"