פתיחת התפריט הראשי

פטר הנדקה

סופר ומחזאי אוסטרי

פטר הנדקהגרמנית: Peter Handke נולד ב-6 בדצמבר 1942 בגריפן) הוא סופר, מחזאי, תסריטאי, ובמאי קולנוע אוסטרי. כתיבתו מהווה חלק מהגל החדש בספרות הכתובה בשפה הגרמנית באוסטריה. ספריו תורגמו ליותר מעשרים שפות וזיכו אותו בפרסים ספרותיים רבים. בשנת 2006 בוטלה מועמדותו לקבלת פרס היינריך היינה המוענק על ידי העיר דיסלדורף, בשל תמיכתו ברודן הסרבי סלובודן מילושביץ'. הנדקה הוכרז כזוכה בפרס נובל לספרות בשנת 2019, בנימוקי השופטים ציינו כי הפרס ניתן לו בשל "עבודה מעוררת השראה ושפה חכמה שבעזרתה חקר את החוויה האנושית"[1].

פטר הנדקה
Peter Handke
Peter-handke.jpg
לידה 6 בדצמבר 1942 (בן 77)
גריפן, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר
בן/בת זוג Sophie Semin עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Amina Handke עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום אוסטריה
מקום לימודים אוניברסיטת גראץ עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה גרמנית
תחום כתיבה פרוזה, מחזות
סוגה רומן, סיפור קצר, שירה, תיאטרון, מסה, תסריט, יומן עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי הגל החדש
יצירות בולטות העלבת הקהל, חרדתו של השוער בבעיטת ה-11, אומללות שמחה בחלקה, האשה האטרת, Short Letter, Long Farewell, The Moravian Night עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חייועריכה

לידה ושנות מלחמהעריכה

פטר הנדקה נולד בביתו של סבו בגריפן שבחבל קרינתיה, אז בגרמניה הנאצית, היום באוסטריה. אמו הייתה סלובנית ילידת קרינתיה והיא פגשה את אביו שהיה עובד בנק גרמני שהוצב כחייל באזור. זמן קצר לאחר מכן, נכנסה מריה להיריון, אך עוד לפני לידתו של בנה, נטשה את בן זוגה ונישאה לאדולף ברונו הנדקה, אביו החורג של פטר הנדקה, שהיה כרטיסן בטראם של ברלין וחייל בוורמאכט. בזמן מלחמת העולם השנייה היו בני המיעוט הסלובני בקרינתיה שנכלאו במחנות ריכוז אך עד שנת 1945 משפחת הנדקה כמעט ולא חשה במאורעות המלחמה.

ברלין וחזרה לגריפןעריכה

בשנת 1945, עברה משפחת הנדקה להתגורר בברלין בפרוור פנקו שחלקו נהרס במלחמה, והיה בשליטה סוביטית. שנתיים לאחר מכן ב-7 באוגוסט 1947, נולדה מוניקה, אחותו של פטר הנדקה. לאביו החורג לא הייתה עבודה קבועה והתנאים הפוליטיים באותה עת לא הפיחו במשפחה תקוות רבות לשיפור מצבם הכלכלי. מספר ימים לפני שהחל המצור על ברלין ב-24 ביולי 1948, חצתה המשפחה את הגבול במשאית בדרכה חזרה לגריפן באוסטריה. עבור פטר הנדקה, הייתה זו חווית ילדות שנחרטה בזיכרונו ותועדה בחיבור שכתב בבית ספרו בשנת 1957.

חיי כפר ותחילת לימודיםעריכה

חזרתו של הנדקה בן ה-6 לגריפן, לוותה בקשיים. המבטא הברלינאי שדבק בו, הקשה עליו ליצור קשרים עם בני גילו, והמצב הכלכלי של הוריו היה בכי רע. אביו היה מובטל והמשפחה התקיימה בדוחק מדמי אבטלה. בנוסף, התמכרותו של האב לטיפה המרה, הובילה לוויכוחים קולניים עם אשתו שתרמו לאווירה קשה בבית. בסופו של דבר מצא האב תעסוקה אצל אחיו גיאורג, אך המשפחה נותרה ענייה. באותה עת, חווה הנדקה את חיי הכפר המלווים בביקורים בכנסייה, בטיולים בחיק הטבע ובפסטיבלים המקומיים. רבים מהרשמים הללו עובדו מאוחר יותר בספריו, ומצאו מקום לראשונה ברומן הביכורים שלו 'הצרעות' (Die Hornissen) שיצא לאור בשנת 1966. בין השנים 1948 - 1952, למד בבית ספר יסודי, ולאחר מכן למד שנתיים בבית הספר המרכזי לבנים ולבנות.

פנימיה קתולית בטזנברגעריכה

בשנת 1954 נשלח על ידי הוריו ללמוד בפנימיה קתולית בטנזנברג, שייעודה העיקרי היה בהכשרת סטודנטים לכמורה. במקום זה למד הנדקה לטינית, יוונית, אנגלית, איטלקית וקצרנות. פרופסור רינהרד מוסר, שהקים את בית הספר זיהה את כשרונו של הנער ועודד אותו לכתוב. ואכן לא חלף זמן רב והנדקה פרסם בעיתון בית הספר טקסט בן 16 עמודים, שכותרתו הייתה "החיים שלי".

לימודים בקלגנפורטעריכה

בשנת 1959, החליט הנדקה לעזוב את הפנימייה באמצע שנת הלימודים, כתוצאה מהשינויים שחלו במקום. טקסי הבוקר הדתיים שהיה עליו לקחת בהם חלק, היו לו לזרא והוא מאס באיסורים שהחלו להוות חלק מהותי משגרת המקום, כדוגמת איסור קריאתם של ספריו של גרהם גרין. הוא חזר לבית הוריו ונרשם לבית ספר תיכון בקלגנפורט המרוחק 35 קילומטר מבית הוריו, שאליו היה נוסע מדי יום באוטובוס.

תחילת פרסומיועריכה

כישרונו הספרותי זכה שוב להכרה בתחרות ספרותית שנערכה בקרב התלמידים בקלגנפורט. שני טקסטים שכתב: 'חסר השם' ב -13 ביוני 1959 ו'בבינתיים' ב-14 בנובמבר 1959 זכו בפרס והתפרסמו בעיתון המקומי. בשנת 1961 סיים את לימודיו בהצטיינות והחל ללמוד משפטים בגראץ. במהלך לימודיו, התגורר בחדר קטן ששכר במחוז גראץ-וולטנדורף. התשלום עבור המחיה והלימודים מומן בחלקו על ידי הוריו, ובחלקו על ידי מלגה שקבל ובאמצעות השכר שהרוויח מהוראת יוונית ומעבודה נוספת כפקיד בהזמנת מוצרים בדיוור ישיר. הוא החל לסבול מכאבים בעיניו בגלל אור הניאון שהיה דלוק דרך קבע במקום עבודתו וקיבל את המלצתו של רופא עיניים שיעץ לו להשתמש במשקפיים עם עדשות כהות. במהלך הזמן הפכו העדשות הכהות לסימן ההיכר של הסופר הצעיר בהופעותיו הפומביות.

במהלך לימודיו, נהג הנדקה לבקר מדי יום בבתי קולנוע ולצפות בסרטים. מאוחר יותר תורגמה אהבתו למדיה בכתיבת תסריטים, בבימוי, וכחבר בוועדת שופטים בפסטיבלי הסרטים של קאן ושל ונציה. באותה עת למד להוקיר את מוזיקת הרוק והיה מעריץ נלהב של הביטלס, הרולינג סטונס ומוזיקאים צעירים בני דורו. ביטוי לכך ניתן לראות מאוחר יותר בספריו, שבהם מוטמעים חלק ממילות השירים האהובים עליו. במקביל ללימודיו ולתחביביו, היה נוהג גם לשבת בבתי קפה ולכתוב הגיגים.

בשנת 1963, החל הנדקה לעבוד במחלקה הספרותית של רדיו גרץ. הוא כתב עבור הרדיו בנושאים שונים: רוק, כדורגל, שחקני קולנוע, סרטי אנימציה, ביקורות על ספרים ועוד ושם בא לידי ביטוי סגנון כתיבתו המיוחד. באותה עת הצטרף לקבוצת סופרים שכינתה את עצמה בשם 'פורום שטדטפארק' (Forum Stadtpark) והתוודע לאלפרד קולריץ' (Kolleritsch Alfred) עורך כתב העת הספרותי 'מניוסקריפט' (manuscripts), שפתח את שערי המגזין בפני חברי הקבוצה.

בחודשים יולי אוגוסט 1964, שהה הנדקה עם חבר שהכיר מתקופת לימודיו בתיכון, באי היוגוסלבי קרק והחל לכתוב שם חלקים גדולים מהגרסה הראשונה של רומן הביכורים שלו 'הצרעות'. בשנת 1965 כתב גרסה משופרת ועם סיומה שלח את כתב היד להוצאת ספרים, שדחתה אותו. בקיץ 1965 התקבל כתב היד על ידי הוצאת הספרים Suhrkamp. מעט מאוחר יותר, נטש הנדקה את לימודיו כדי להתמסר לחלוטין לעבודתו כסופר.

באביב 1966, אימץ הנדקה את התספורת וסגנון הלבוש של הביטלס וזכה בשל הופעתו לתשומת לב רבה, עת נכח במפגש הספרותי של קבוצת 47 שנערך באוניברסיטת פרינסטון. במפגש זה, הנדקה בן ה-23 לא חשש להעביר ביקורת חריפה על סופרים בעלי שם כגון גינטר גראס, פטר וייס וזיגפריד לנץ ועל "הספרות הטיפשית והאימפוטנטית" לדבריו, שקנתה אחיזה בקרב הסופרים בגרמנית. אירוע זה הביא לו תשומת לב בינלאומית [2]

בשנת 1966 יצא לאור מחזהו העלבת הקהל "Publikumsbeschimpfung" שזכה להצלחה רבה, חרף היותו ניסיוני. המחזה הועלה לראשונה ביוני באותה שנה בתיאטרון "Theatre am Turm" בפרנקפורט, גרמניה כחלק מפסטיבל התיאטרון הניסויי.

בחודש נובמבר 1971, אמו של הנדקה שמה קץ לחייה בגיל 51. במכתב הקצר שהותירה אחריה, כתבה כי "בלתי מתקבל על הדעת להמשיך לחיות".

פרסיםעריכה

תרגומים לעבריתעריכה

פילמוגרפיה חלקיתעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה