זכויות האדם באיחוד האמירויות הערביות
על פי ארגוני זכויות האדם, זכויות אדם רבות מופרות באיחוד האמירויות הערביות.
במדינה אין שלטון דמוקרטי, ולאזרחים אין אפשרות להחליף ממשלה או להקים מפלגות פוליטיות. הממשלה מגבילה את חופש הביטוי ואת חופש העיתונות, והתקשורת המקומית מצונזרת כדי למנוע ביקורת על הממשלה, על פקידי ממשל או על משפחות המלוכה. חופש ההתאגדות וחופש הדת מצומצמים גם הם. אזרחים המתנגדים לשלטון סובלים מרדיפה פוליטית. רבים מהם נחטפו על ידי כוחות הביטחון ועברו עינויים וכן היעלמות כפויה. לעצורים לא ניתנת הזכות להליך הוגן או לייצוג משפטי.
מלקות וסקילה מקובלות כדרכי ענישה בבתי דין השרעיים במדינה.
המדינה חברה במועצת האומות המאוחדות, אך נמנעה מלחתום על רוב האמנות הבינלאומיות בנושאי זכויות אדם וזכויות עובדים, בהן האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, והאמנה להגנה על זכויותיהם של כל מהגרי העבודה ובני משפחותיהם.
בחודש נובמבר 2020 נחקקו תקנות המפחיתות את המגבלות על צריכת אלכוהול ומגורים משותפים ללא נישואים, והחמירו את הענישה במקרי רצח על חילול כבוד המשפחה.
עונש מוות עריכה
עונש מוות מותר בחוק, אך הוא מבוצע לעיתים רחוקות, מכיוון שהחוק מאפשר ביטול גזר דין מוות תמורת פיצוי כספי למשפחת הקורבן. במקרים אלו ניתן עונש מאסר קל.
הוצאה להורג באיחוד האמירויות מבוצעת בדרך כלל באמצעות כיתת יורים.
חוקי השריעה במדינה עריכה
המערכת המשפטית באיחוד האמירויות משלבת את המשפט האזרחי עם חוקי השריעה, וקיימים בה בתי משפט אזרחיים ובתי משפט שרעיים. על פי הארגון Human Rights Watch, הדין הפלילי ודיני המשפחה במדינה מנוסחים באופן שמפלה נשים.
מלקות מקובלות כעונש על עבירות כגון ניאוף, יחסי מין לפני הנישואין, עבירות סמים וצריכת אלכוהול. בתי משפט שרעיים נוהגים לגזור עונש של כ-100 מלקות על עבירות מין, אלימות מינית וצריכת אלכוהול. עונשים אלה נגזרים גם על תושבים ממדינות חוץ המתגוררים או מבקרים במדינה.
מוות בסקילה היה מקובל כעונש על ניאוף עד שנת 2013, ומאז חדלו להשתמש בו.
במהלך חודש הרמדאן אסור לאכול, לשתות או לעשן בפומבי בשעות היום, למעט נשים בהריון וילדים. חוק זה חל גם על מי שאינם מוסלמים, והעוברים על החוק נעצרים ונשפטים.
חוקי הנישואים והגירושין מנוסחים בהתאם לחוקי השריעה. אסור לאישה להתחתן ללא אישור האב, ואסורים נישואים בין-דתיים בין אישה מוסלמית לגבר שאינו מוסלמי. דיני משפחה, בהם נישואים, גירושין, ירושה ומשמורת על ילדים, נידונים בדרך כלל בבתי דין שרעיים, גם במקרים של אזרחים שאינם מוסלמים. מגורים משותפים ללא נישואים אסורים על פי החוק.
בני זוג אינם רשאים להתנשק בפומבי. זוהי עבירה שעונשה הוא 80 מלקות או גירוש מהמדינה.
הפלה מלאכותית אינה חוקית, והעונש על עבירה זו הוא 100 מלקות ועד חמש שנות מאסר.
זכויות להט"ב באיחוד האמירויות הערביות נמצאות תחת דיכוי כבד. הומוסקסואליות איננה חוקית במדינה, והעונש על עבירה זו הוא עונש מוות.
בשנת 2015 נחקק חוק האוסר לקלל או להשמיץ ברשתות חברתיות וביישומים למסרים מיידיים כגון וואטסאפ. אזרח אוסטרלי גורש מהמדינה עקב עבירה על חוק זה.
היעלמות כפויה ועינויים עריכה
באיחוד האמירויות קיימת רדיפה פוליטית נרחבת של מתנגדי השלטון, ונרשמו מקרים רבים בהם אזרחים ותושבים במדינה נחטפו על ידי כוחות הביטחון ועברו עינויים, וכן היעלמות כפויה. לעצורים לא ניתנה הזכות להליך הוגן או לייצוג משפטי.
רוב אזרחי המדינה נמנעו מלהפגין במהלך האביב הערבי בשנת 2011. באותה שנה, כמאה פעילים פוליטיים שהביעו מחאה נגד הממשלה נכלאו ועברו עינויים. לאחר מכן התרבו מקרים של היעלמות כפויה, הן של אזרחי המדינה והן של תושבים זרים.
ארגוני זכויות האדם, בהם Human Rights Watch והארגון הערבי לזכויות אדם, אספו עדויות רבות על היעלמות כפויה ועינויים, והביעו דאגה קשה. בין השאר דווח על שיטות עינויים הכוללות אלימות קשה, איומים בהתחשמלות ומניעת גישה לטיפול רפואי.
בשנת 2013 הוחזקו 94 מאזרחי המדינה במתקני מעצר חשאיים, והועמדו לדין על המרדה. אביו של אחד הנאשמים כתב בטוויטר אודות המשפט, ועקב כך גם הוא נעצר ונידון ל-10 חודשי מאסר.
אמצעי דיכוי מופעלים גם נגד זרים המתגוררים או מבקרים במדינה, ורבים מהם נעצרו, נכלאו או גורשו, בהם גם הבלוגר איאד אל-בגדאדי, שגורש למלזיה.
בין המקרים הרבים שתועדו בולט מותה של עליא עבדל נור, אזרחית איחוד האמירויות בת 42 שגייסה תרומות לפליטי מלחמת האזרחים בסוריה. היא נעצרה בשנת 2015, הואשמה במימון טרור ונדונה ל-10 שנות מאסר. במהלך מעצרה היא עברה עינויים קשים ונמנעו ממנה מזון ותרופות. בכלא היא חלתה בסרטן, והועברה לבית חולים בו נאזקה למיטתה. שלטונות איחוד האמירויות התעלמו מבקשות ארגוני זכויות האדם, חברי פרלמנט אירופאים ונציגי האו"ם שביקשו לשחרר אותה מטעמים בריאותיים, והיא מתה במאי 2019.
חופש הביטוי עריכה
על פי חוקי איחוד האמירויות הערביות, אסור להביע ביקורת כלשהי כלפי הממשלה, פקידי ממשל, המשטרה או משפחות המלוכה. כל ניסיון של מחאה או התארגנות ציבורית דינו מאסר.
ארגון אמנסטי אינטרנשיונל פרסם דו"ח על הפרת הזכות לחופש הביטוי באיחוד האמירויות הערביות. בדו"ח מתוארים מקרים רבים של ענישה על ביקורת כלפי הממשלה. נאצר בן גית', דוקטור לכלכלה, נידון ל-10 שנות מאסר על פרסום דברי ביקורת בטוויטר. אנדרו רוס, פרופסור באוניברסיטת ניו יורק, לא הורשה להיכנס למדינה לאחר שהביע ביקורת על היחס כלפי העובדים הזרים שבנו את אוניברסיטת אבו דאבי.
באיחוד האמירויות הערביות נחקק חוק נגד "עבירות מידע טכנולוגיות" המגביל את חופש הביטוי ברשת חברתית מקוונת. החוק אוסר על תושבי המדינה להביע באינטרנט ביקורת כלפי הממשלה או דעות העלולות לפגוע ביחסי החוץ שלה. על פי ארגון Human Rights Watch, מאז שנת 2011 משתמשת ממשלת איחוד האמירויות הערביות בחוק זה כדי לעצור פעילי זכויות האדם, והם עוברים עינויים בכלא.
באפריל 2011 נעצרו חמישה מתושבי המדינה שכונו "UAE Five (אנ')", בהם פעיל זכויות האדם אחמד מנסור (אנ'), עקב השתתפותם בדיון באינטרנט בו הביעו ביקורת על הנשיא ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן. לאחר זמן קצר קיבלו חנינה מהנשיא ושוחררו, אך נשארו תחת מעקב של שירותי הביטחון. כמו כן דרכונם נשלל ונאסר עליהם לצאת מהמדינה. על פי אמנסטי אינטרנשיונל, תוכנת הריגול פגסוס של החברה הישראלית אן. אס. או. טכנולוגיות שימשה להפללה ומעצר של אחמד מנסור במרץ 2017. במשפט הואשם מנסור בשימוש ברשתות חברתיות לאיום על הסדר הציבורי ופרסום מידע כוזב, ונגזרו עליו 10 שנות מאסר וקנס בן מיליון דירהם.
בשנת 2016 נעצר תייסיר נג'אר (אנ'), עיתונאי ירדני בן 41, בגלל פוסטים שפרסם בפייסבוק. נג'אר הביע תמיכה בחמאס וגינה את תמיכת איחוד האמירויות בישראל במהלך מבצע צוק איתן. הוא נדון לשלוש שנות מאסר וקנס בן חצי מיליון דירהם. מאסרו הוארך בחצי שנה מפני שמשפחתו לא הצליחה לגייס את סכום הקנס. בזמן שהותו בכלא הוא עבר עינויים ובריאותו התרופפה. נג'אר שוחרר מהכלא בפברואר 2019 ומת כעבור שנתיים.[1]
במהלך המשבר הדיפלומטי הקטרי בשנת 2017 הודיע היועץ המשפטי לממשלה של איחוד האמירויות הערביות כי פרסום ביטויי הזדהות עם קטר ברשתות החברתית היא עבירה שדינה עונש מאסר של בין 3 ל-15 שנה, וקנס כספי גבוה.
באוקטובר 2020 גזר בית המשפט באיחוד האמירויות הערביות 10 שנות מאסר על אחמד איטום, אזרח ירדני, על הבעת ביקורת בפייסבוק נגד ממשלת ירדן. איטום התגורר באבו דאבי במשך חמש שנים עם אשתו ושני ילדיהם, ועבד כמורה בבית ספר. כוחות הביטחון של איחוד האמירויות עצרו אותו ב-14 במאי 2020 כאשר חזר מהמכולת השכונתית יחד עם שני ילדיו, בני 9 ו -4. רעולי פנים חטפו אותו והחזיקו אותו במקום לא ידוע במשך ארבעה חודשים, ללא קשר עם עורך דין או עם משפחתו. לאחר מכן הוא הועבר לבית סוהר באל וותבה (אנ').[2][3]
צנזורה באינטרנט עריכה
בשנת 2012 נחקק חוק המגביל את חופש הביטוי ברשתות חברתיות, בלוגים, הודעות טקסט ודואר אלקטרוני. החוק אוסר ביקורת על אנשי ממשל ודרישות לרפורמה פוליטית, וקובע קנסות ועונשי מאסר כבדים.
במדינה מוחל סינון תכנים באינטרנט באופן מחמיר. כלים ממשלתיים מזהים כל ביקורת חברתית או פוליטית, וכן מידע ביטחוני. כמו כן חסומים במדינה אתרי פורנוגרפיה, אתרי הדת הבהאית, אתרי שידוכים, שירותי VoIP וחלקים נרחבים מאתר ויקיפדיה. שימוש בשירותי VPN נחשב לעבירה פלילית.
חופש דת עריכה
באיחוד האמירויות כ-85% מהתושבים הם סונים, ו-15% שיעים. השיעים סובלים מרדיפה ואפליה דתית, ונעצרים לעיתים קרובות בתואנות שונות. על פי ארגוני זכויות האדם, החל משנת 2009 יותר מ-4,000 שיעים גורשו מהמדינה.
זכויות האישה עריכה
המדינה אשררה את האמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים (CEDAW) בשנת 2004 ואמנות נוספות בנושאי זכויות האישה, ונוקטת בצעדים רבים למיגור אלימות נגד נשים. חוקי המדינה אוסרים אפליית נשים בתחומי החינוך, התעסוקה והשירותים הציבוריים.
נשים באיחוד האמירויות ממלאות תפקידים חשובים בכלכלה, בפוליטיקה ובטכנולוגיה, ונחשבות למובילות בנושאי שוויון מגדרי באזור המפרץ.
עם זאת, נשים נמנעות מלהגיש תלונות במקרי אלימות מינית. במקרים רבים קורבנות אונס הואשמו בניאוף או זינא, ונכלאו למשך מספר חודשים.
נשים רבות מהגרות ממדינות זרות לאיחוד האמירויות ומועסקות כעוזרות במשקי בית. על פי ארגון העבודה הבינלאומי, כ-146,000 נשים מהגרות מועסקות במדינה כעוזרות במשקי בית. בשנת 2014 דיווח ארגון Human Rights Watch על מצב העובדות הזרות במדינה. חלקן התלוננו על הלנת שכר, אי-קבלת ימי חופש, עומסי עבודה מוגזמים, וכן מקרים מתועדים של התעללות פסיכולוגית, פיזית ומינית. גם ארגון אמנסטי אינטרנשיונל תיעד תופעות דומות, ופנה מספר פעמים לגורמי ממשל על מנת לשפר את תנאי העבודה של נשים במדינה, אך ללא הועיל.
תעסוקת נשים מוגבלת בחוקי העבודה במדינה. אסור לנשים לעבוד בלילה, וכן לעבוד בעבודה שהיא מסוכנת או דורשת מאמץ פיזי. כמו כן אסור לאישה נשואה לעבוד ללא הסכמת בעלה.
הפלה מלאכותית אינה חוקית באיחוד האמירויות, למעט מצבי סיכון רפואיים. העונש על הפלה הוא קנס כספי ועד שנת מאסר.
זכויות מהגרי עבודה עריכה
באיחוד האמירויות יש יותר משמונה מיליון מהגרי עבודה, שהם יותר מ-95% מכוח העבודה הפרטי במדינה. הם עובדים בשכר נמוך ביותר בבנייה, או כמשרתים. רוב העובדים הללו הם קורבנות של סחר בבני אדם, או עבודות כפייה.
על פי דיווחי ארגוני זכויות האדם, עובדים אלה נתונים למגוון הפרות של זכויות אדם. במספר מקרים שולם להם שכר נמוך ממה שהובטח, או הוחרמו דרכונים. פעולות אלה מנוגדות לחוק האמירויות, אך הן נפוצות ואין כמעט אכיפה נגד המעסיקים.
עובדים רבים מגיעים מהודו וסובלים מתנאי עבודה קשים. הקונסוליה ההודית בדובאי חיברה דו"ח המפרט את הבעיות בהן עלולים להיתקל מהגרים מהודו באיחוד האמירויות, כגון עיכובים בתשלומי שכר, שינויים בחוזה העבודה, שעות עבודה מופרזות ומגורים צפופים. הקונסוליה דיווחה גם כי בשנת 2006 התאבדו באיחוד האמירויות 109 עובדי צווארון כחול מהודו.
תעשיית הזנות עריכה
באיחוד האמירויות הערביות, במיוחד בדובאי, משגשגת תעשיית זנות, בה חלק גדול מהנשים המועסקות הן קורבנות של סחר בבני אדם ועבדות מין. תעשייה זו נחשבת לאחד ממוקדי המשיכה לתיירים.[4] בשנת 2013 פעלו באיחוד האמירויות מעל ל-30,000 נשים בזנות, חלקן קטינות.
הזנות אינה חוקית במדינה, אך היא קיימת ובולטת באזורי התיירות. רוב הנשים העוסקות בזנות מגיעות ממזרח אירופה ומאתיופיה, באמצעות כנופיות פשע העוסקות בסחר בנשים. לכל משפחה בדובאי יש מכסה של ויזות המיועדות להעסקת עובדים זרים במשק הבית. אנשי הכנופיות רוכשים את הוויזות העודפות, שאין בהן צורך, ומשתמשים בהן לסחר בנשים. אנשי הכנופיות מאתרים בארצות אלה נשים במצוקה ומבטיחים להן עבודה במשקי בית באיחוד האמירויות, אך כשהן מגיעות לדובאי הם מחרימים להן את הדרכון ומאלצים אותן לעבוד בזנות. הנשים אינן יכולות להתלונן במשטרה על שאולצו לעבוד בזנות משום שהן ייעצרו בגין עיסוק בזנות, שאינו חוקי.
הממשלה ניסתה מספר פעמים לצמצם את פעילות הזנות, אך ללא הועיל. לדוגמה, במרץ 2007 דווח כי 4,300 עובדים בתעשיית המין גורשו מדובאי, אך בשנת 2020 דיווח ארגון UN Watch שהצעדים הננקטים באיחוד האמירויות הערביות נגד סחר בבני אדם אינם מספיקים, ודובאי נחשבת ל"פארק השעשועים של חצי האי ערב".
רוכבי גמלים עריכה
מרוצי גמלים פופולריים מאוד בדובאי, ועד שנת 2007 רוכבי הגמלים היו ילדים, מגיל 4 עד גיל 12. ילדים אלה היו מגיעים לאיחוד האמירויות באמצעות סחר בילדים ממדינות שונות, בהן איראן, אפגניסטן, בנגלדש, סודאן ופקיסטן. על פי האומדנים חיו בין 5,000 ל-40,000 ילדים רוכבי גמלים במדינה. רבים מהם היו נפצעים קשה מנפילה מגמל. הם התגוררו באוהלים ששימשו לאימונים, והיו נתונים להתעללות פיזית ומינית.
בשנת 2002 החלה דובאי לנקוט בצעדים לצמצום התופעה, והיא נפסקה בשנת 2007. מאז נהוג להשתמש במרוצי גמלים ברוכב רובוטי (אנ') הנשלט מרחוק.
ביקורת בינלאומית ותגובה ממשלתית עריכה
מאז 2017 מחלקת המדינה של ארצות הברית מתריעה על כך שאיחוד האמירויות אינה עומדת בסטנדרטים המינימליים של המאבק בסחר בבני אדם.[5]
גם הפרלמנט האירופי הצהיר כי "מדינות רבות במזרח התיכון אינן מיישמות את הסטנדרטים הבינלאומיים למאבק בסחר בבני אדם. מדינות כמו בחריין, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות ולבנון נחשבות לפוגעניות ביותר... ההתפתחות המדאיגה ביותר שאנו עדים לה היא סחר בנשים לעבדות".[6]
תחקיר שנערך בשנת 2019 ושודר בטלוויזיה היוונית חשף את האלימות והפשע המתקיימים בידיעת הרשויות. על פי התחקיר, יש בדובאי כ-45 אלף נשים בתעשיית הזנות.
איחוד האמירויות הערביות נוקט בצעדים למיגור הזנות והעסקת ילדים במדינה, ומקצה כספים רבים לקרנות תמיכה בקורבנות. באבו דאבי הוקם מקלט לנפגעי סחר בבני אדם, בעיקר נשים וילדים, בשיתוף הסהר האדום. במקלט מעניקים ייעוץ ותמיכה פסיכולוגית, ויש בו אפשרויות ללימודים ומתקני פנאי. כמו כן, במידת הצורך ניתן למקבלי המקלט סיוע על מנת לחזור לארץ מולדתם.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Jordanian journalist dies after years of imprisonment, torture in UAE, 21 בפברואר 2021 (באנגלית).
- ^ UAE jails Jordanian for 10 years for criticising Jordan’s gov’t, באתר msn, 14 בפברואר 2021 (באנגלית).
- ^ UAE: Jordanian Convicted for Criticizing Jordan on Facebook, 11 בפברואר 2021 (באנגלית).
- ^
עמליה רוזנבלום, בילוי בדובאי? כמו להשתתף באונס קבוצתי, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2020.
- ^ United Arab Emirates - United States Department of State, באתר מחלקת המדינה של ארצות הברית, 2019 (באנגלית).
- ^ Trafficking of women from eastern Europe to the UAE, באתר הפרלמנט האירופי, 10 בנובמבר 2020 (באנגלית).
