פתיחת התפריט הראשי
  קריית הוותיקן
  יחסים דיפלומטיים מלאים, שגריר קבוע, הנונציו הוא בכיר הסגל הדיפלומטי
  יחסים דיפלומטיים מלאים, שגריר שאיננו תושב קבוע, הנונציו הוא בכיר הסגל הדיפלומטי
  יחסים דיפלומטיים מלאים, שגריר קבוע, הנונציו אינו בעל מעמד מיוחד
  יחסים דיפלומטיים מלאים, שגריר שאיננו תושב קבוע, הנונציו אינו בעל מעמד מיוחד

  הכרה רשמית, ללא יחסים דיפלומטיים
  משלחת קשר לקהילה הקתולית בלבד, ללא יחסים דיפלומטיים

יחסי החוץ של הכס הקדוש הם יחסיה של הישות הריבונית של הכנסייה הקתולית בראשות האפיפיור עם מדינות וגופים בינלאומיים אחרים. קריית הוותיקן היא הטריטוריה הבלעדית של הכס הקדוש מאז חתימת ההסכמים הלטרניים, אולם היחסים דיפלומטיים עם הכס הקדוש אינם תלויים בטריטוריה. הכס הקדוש מכיר ומקיים יחסים דיפלומטיים בדרג כלשהו עם כל המדינות החברות באומות המאוחדות למעט סין (הכס הקדוש מכיר רק בטיוואן), קוריאה הצפונית, בהוטן והאיים המלדיביים. בנוסף, מקיים הכס הקדוש יחסים דיפלומטיים עם הרשות הפלסטינית, בה הוא מכיר בתור מדינה פלסטינית.[1] הכס הקדוש איננו חבר האומות המאוחדות ולא הגיש מועמדות לחברות, אך הוא בעל סטטוס של "משקיף קבוע". האחראי על יחסי החוץ של הכס הקדוש הוא הקרדינל מזכיר המדינה.

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

 
הצאר אלכסנדר נבסקי (המאה ה-13) מקבל פני משלחת אפיפיורית. ליטוגרפיה מאת הנריק סמירדזקי (1870)

הכנסייה הקתולית פעלה כישות ריבונית עוד מימי הביניים. החל מ-435 שיגר הכס הקדוש שליחים אפיפיוריים (לגאטים - Legatus Pontificius או אפוקריסיאריוס) לחצר האימפריה הביזנטית בקונסטנטינופול (במקביל שהו בחצר הקיסר אפוקריסיארי (נציגים) של ההגמונים של קונסטנטינופול, אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים) המשרה הפכה למשרה רשמית רק בתקופתו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון.

בין שנת 756 לשנת 1870 קיים הכס הקדוש עצמאות ריבונית בטריטוריה של מדינת האפיפיור והאפיפיור החל לפעול במקביל כרועה רוחני וכראש מדינה פוליטית. המנהג לשלוח נציגים לחצרות שליטים חילוניים הלך והתפתח במהלך המאה ה-11 ובמהלך המאה ה-14 החלו השליטים לשלוח לרומא שגריר קבוע. השגריר האפיפיורי הקבוע הראשון (נונציו) נשלח ב-1500 לרפובליקה של ונציה על ידי האפיפיור אלכסנדר השישי. בראשית המאה ה-16 יצר האפיפיור לאו העשירי את תפקידו של מזכיר המדינה על מנת לתאם את פעילותם של השליחים האפיפיוריים ברחבי העולם. בהמשך עלה בהתמדה מספרם של השגרירים האפיפיוריים. נוסף על תפקידם כנציגיו המדיניים של הכס הקדוש נלווה לתפקיד הנונציו מרכיב של בקרה ופיקוח על התנהלותו של הממסד הקתולי המקומי. עד חתימת שלום וסטפליה ב-1648 היה מספר השגרירים האפיפיוריים בעלייה, אולם מאז חלה ירידה מתמדת בכוח סמכותו של הכס הקדוש ובמעמדו הפוליטי. עד ל-1793 ירד מספרם של השגרירים האפיפיוריים לשניים בלבד, דבר שהוביל לרפורמה במזכירות המדינה על מנת להתמודד עם העולם המשתנה. עם זאת, ב-1805 שלחה לראשונה ממלכה פרוטסטנטית, פרוסיה, שגריר קבוע לוותיקן. אחת מהשלכותיו של קונגרס וינה (1815) היה הסדרת כינונם של יחסים דיפלומטיים בין מדינות ובפרט, קביעת סדר הבכירות הטקסי של השגרירים. כך נקבע שהנונציו יהיה בכיר חברי הסגל הדיפלומטי ("ראש הסגל הדיפלומטי") במדינות הקתוליות.

גם לאחר ביטולה של הטריטוריה של מדינת האפיפיור ב-1870, המשיך החוק הבינלאומי לראות בכס הקדוש ישות ריבונית וכס הקדוש קיים קשרים דיפלומטיים נמרצים ועשירים עם המעצמות הראשיות של אירופה (רוסיה, פרוסיה, האימפריה האוסטרו-הונגרית וצרפת). הסכם קשירת הקשרים הדיפלומטיים בין הכס הקדוש לבין מדינה חילונית נקרא קונקורדט. בשל רגש אנטי-קתולי עז בארצות הברית לא התקיימו יחסים דיפלומטיים בין ארצות הברית לכס הקדוש. נציגים אפיפיוריים שנשלחו, בהיתר הממשלות, לקהילות הקתוליות ברבות ממדינות העולם לצרכים דתיים, שימשו לעיתים כזרוע דיפלומטית-מדינית להעברת מסרים. בסוף המאה ה-19 הסכימו מדינות אירופה לראות את האפיפיור כמתווך ובורר בסכסוכים מדיניים-טריטואירליים, כך למשל שימש האפיפיור לאו השלושה-עשר כבורר בין גרמניה לספרד בסוגיית השייכות של איי קרוליין. בשנת 1914 כוננו לראשונה יחסים דיפלומטיים בין הכס הקדוש לממלכה המאוחדת. בעת מלחמת העולם הראשונה ניסה קרל הראשון, קיסר אוסטריה לנצל את יחסיו של הכס הקדוש עם המדינות השונות על מנת להשיג הסכם שלום.

בשנת 1929 נחתמו ההסכמים הלטרניים בין הכס הקדוש לאיטליה הפאשיסטית, אשר הבטיחו את קיומה הריבוני של קריית הוותיקן. באותה תקופה פעל מזכיר המדינה הקרדינל פייטרו גאספארי (אנ') לרקימת קשרים דיפלומטיים בין הכס הקדוש לבין המדינות החדשות שנוצרו באירופה לאחר הסכמי ורסאי, בפרט במזרח אירופה. ב-1933 חתם מזכיר המדינה הקרדינל אווג'ניו פאצ'לי (לימים פיוס השנים עשר) על קונקורדט הרייך, שהסדיר את יחסי הכס הקדוש עם גרמניה הנאצית.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ובפרט לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי, קשר הכס הקדוש קשרים דיפלומטיים עם רוב מדינות העולם. אמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים, שנחתמה ב-1964 עיגנה את מעמדו של הנונציו כשגריר לכל דבר והכירה במנהג הקדימות שניתן לו בסדר הטקסי של הסגל הדיפלומטי.

יחסים דיפלומטייםעריכה

 
נשיא הפיליפינים בניגנו אקינו (השלישי) עם הנונציו והנציגות הדיפלומטית

לוותיקן יחסים עם כל המדינות החברות באומות המאוחדות, למעט סין (הכס הקדוש מכיר רק בטיוואן), קוריאה הצפונית, בהוטן והאיים המלדיביים וכן עם הרשות הפלסטינית, עם המסדר הסובירני הצבאי של מלטה ועם האיחוד האירופי. כמו כן הכס הקדוש נמצא במעמד של חבר או משקיף בשלל ארגונים בינלאומיים[2]

הכס הקדוש מקיים יחסי הכרה רשמית ללא יחסים דיפלומטיים מלאים עם ערב הסעודית, אפגניסטן, סומליה, ברוניי ועומאן. לכס הקדוש משלחות אפיפיוריות במסגרת קישור לקהילות הקתוליות ללא סמכות מדינית במדינות שהוזכרו לעיל וכן בירושלים והרשות הפלסטינית, איחוד האמירויות הערביות, קומורו, האיים האנטילים, וייטנאם,[3] טובאלו, לאוס, מאוריטניה, מיאנמר, סהרה המערבית וקוסובו[4].

בנוסף יש לכס הקדוש כ-180 נציגויות רשמיות קבועות, מתוכם 73 כשגריר שאיננו תושב. ההסכם הדיפלומטי הצעיר ביותר שנחתם הוא עם דרום סודאן (2013).[5]

ברומא נמצאות 69 נציגויות זרות שראשיהן מגישים כתב האמנה לכס הקדוש. נציגויות אלה נפרדות מהנציגות הדיפלומטית הרשמית של אותה מדינה לאיטליה.

יחסי חוץ של קריית הוותיקןעריכה

הגוף הריבוני המקיים יחסים דיפלומטיים עם ממשלות זרות הוא הכס הקדוש. עם זאת, בנושאים בעלי משמעות טריטוריאלית מובהקת, קריית הוותיקן חברה בארגוני שיתוף פעולה בינלאומיים כגון ארגון הטלקומוניקציה האירופי (CEPT), איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי, האינטרפול[6] ואיגוד הדואר העולמי. האחראי על יחסים אלה הוא מנהל קריית הוותיקן.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה