יעקב אור

איש צבא ישראלי, קצין צה"ל בדרגת אלוף

יעקב (מנדי) אור (נולד ב-1946 בתל אביב) היה איש צבא ישראלי, סיים את שירותו בצה"ל בדרגת אלוף לאחר שכיהן כמתאם פעולות הממשלה בשטחים. לאחר שחרורו כיהן כאחראי על ביקורת מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה וכמשנה למנכ"ל המשרד.

יעקב (מנדי) אור
Yaakov mendi or.jpg
לידה 1946 (בן 74 בערך)
תל אביב, ארץ ישראל
השתייכות Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
שנות הפעילות 19642001 (כ־37 שנים)
דרגה אלוף  אלוף
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מבצע ליטני
מלחמת לבנון הראשונה  מלחמת לבנון הראשונה
האינתיפאדה הראשונה
האינתיפאדה השנייה
תפקידים אזרחיים
  • מבקר מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה ומשנה למנכ"ל משרד מבקר המדינה
  • יו"ר המועצה הציבורית של עמותת אומ"ץ
  • חבר הנהלות המועצמ לשלום וביטחון והתנועה לטוהר המידות
  • חבר וועדת ההיגוי במפקדים למען ביטחון ישראל

ילדותועריכה

אור נולד בשם יעקב מנדלסון וגדל בתל אביב ובחולון. בריאיון עמו סיפר שבנעוריו צבר "היכרות אינטימית עם בית הדין לנוער".

שירותו הצבאיעריכה

אור התגייס ב-1964 לחטיבת גולני. בגולני עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר (בהצטיינות) וקורס קציני חי"ר. עם סיום הקורס נשאר להדרכה בבה"ד 1 ושב אחר כך לחטיבת גולני, גדוד 13 כמפקד מחלקה וכסמ"פ. במלחמת ששת הימים שירת כסגן מפקד פלוגה בקרבות ההבקעה לרמת הגולן (אזור זעורה ועין פיט). בהמשך מונה כמ"פ הפלוגה המסייעת בגדוד 13 והשתתף בקרבות מלחמת ההתשה בבקעת הירדן (לרבות מבצעי צליחת הירדן ופשיטות בצד הירדני) ובחצי האי סיני (בין השנים 1967–1969). בשנת 1969 יצא מטעם הצבא ללימודי תואר ראשון ולאחר שסיים לימודי המזרח התיכון וגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, מונה למפקד פלוגה בבית הספר לקצינים ולאחר מכן למפקד סיירת גולני[1], לרבות מבצעי פעילות ב"פתח'לנד" ומבצע קלחת 4ב' בלבנון (בשנים 1972–1973). בספטמבר 1973 יצא ללימודים במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה (פו"מ) ועם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הצטרף לחטיבת גולני, כעוזרו של המח"ט אמיר דרורי ובהמשך כממלא מקום מג"ד 17, ונלחם בקרבות הבלימה ברמת הגולן[2] בקרב על החרמון[3], ובקרבות לאורך הקו, לאחר ההבקעה עם הסורים.

לאחר המלחמה ירד לאגף המבצעים ובהמשך חזר לבית הספר לפיקוד ומטה, ובהמשך סיים את לימודי הממכלה. באוגוסט 1975 מונה למפקד גדוד 17 - גדוד המ"כים של חטיבת גולני, שהועבר לבית הספר למכ"ים עם הקמתו[4]. בשנים 1977–1978 שימש כמפקד גדוד בבה"ד 1, ובהמשך כראש ענף תורת הלחימה במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי וסגן מפקד חטיבה (כוח ייה) במהלך מבצע ליטני. בתחילת 1979 קודם לדרגת אלוף-משנה ומונה למפקד בית הספר לחי"ר[5] ולמח"ט חי"ר מילואים (833)[דרושה הבהרה]. ב-1981 יצא מטעם משרד הביטחון לסינגפור והקים מחדש את משלחת צה"ל לסינגפור. בשנת 1983 חזר ומונה למפקד חטיבת חי"ר מילואים 204,[דרושה הבהרה] ולקח חלק בלחימה ברצועת הביטחון בלבנון. בשנים 1984–1986 שימש כמפקד חטיבת יהודה ושומרון[6][דרושה הבהרה] ולקח חלק בהקמת יחידת דובדבן, אותה יזם אלוף פיקוד מרכז דאז, אהוד ברק. ב-1986 מונה לעוזר ראש מחלקת מבצעים למבצעים באגף המבצעים במטה הכללי, וב-1987 מונה למפקד אוגדה 80 בפיקוד הדרום.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה נקרא על ידי הרמטכ"ל ושר הביטחון לפקד על הכוחות ברצועת עזה והקים ופיקד על אוגדת עזה במקביל לתפקודו כמפקד אוגדה 80. ב-1987 מונה לראש מטה פיקוד הדרום וב-1990 התמנה למפקד אוגדת אזור יהודה ושומרון. ב-1992 הקים את חטיבת התורה וההדרכה במטכ"ל, בכפיפות לסגן הרמטכ"ל והיה חבר המטה הכללי. במסגרת זאת, הקים את הצוות לכתיבת תורת המערכה וביצוע הקורס המערכתי והוצאת מילון צה"ל. בשנת 1994 היה נציג צה"ל בשיחות במצרים לגיבוש הסכם אוסלו. מאוגוסט שנת 1996 היה מדריך במכללה לביטחון לאומי ובפברואר 1997 מונה למתאם פעולות הממשלה בשטחים וקודם לדרגת אלוף, תפקיד בו כיהן עד יולי 2001. במהלך תקופה זו היה שותף לשיחות והסכם ואי וועידת קמפ דייוויד ושארם א-שיח'. כמו כן הקים את אזור התעשייה המשותף ב"קרני" ומשנת 2000 התמודד עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.

לאחר שחרורועריכה

בספטמבר 2001 התמנה לממונה על ביקורת מערכת הביטחון וארגוני הביטחון במשרד מבקר המדינה. בין הדו"חות שחיבר היו: הדו"ח שעסק בתפקוד העורף במלחמת לבנון השנייה; הדו"ח על שיטת המינויים בצה"ל ומינוי אלופים; הדו"ח על המועצה לביטחון הלאומי שבהמשכו נחקק חוק המטה לביטחון לאומי; הדו"ח על המשט לעזה (2010) ("המרמרה"); הדו"ח על הביקורת בצה"ל שבהמשכו מונה מבקר לצה"ל; דו"ח על קליטת כיפת ברזל ו"שרביט קסמים"; דו"ח על התנהלות משלחת שר הביטחון אהוד ברק בסלון האווירי בפריז; ודו"ח על יחידת "קיסריה" של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ודו"ח על מסמך הרפז[7]. במאי 2012 ביקש לפרוש אך הסכים להמשיך לעבוד בהתנדבות כראש הצוות שבדק את פרשת מסמך הרפז, עד פרסומו הסופי של הדו"ח בינואר 2013[8][9].

על פועלו זכה באות אביר איכות השלטון לשנת 2012[10].

לאחר פרישתו עבד במסגרת תנועת אומ"ץ עם אריה אבנרי במאבק לשחיתות וטוהר מידות ובשנת 2014 מונה ליושב ראש המועצה המייעצת לתנועת אומ"ץ.

בין השנים 2014–2016 לימד את נושא ביקורת המדינה לתואר ראשון ושני במרכז הבין-תחומי הרצליה ובמקביל כיהן בשנים 2013–2015 כחבר הנהלת המועצה לשלום וביטחון.

בשנים 2018–2019 היה חבר בוועדת ההיגוי של מפקדים למען ביטחון ישראל. החל משנת 2018 משמש כחבר הנהלת התנועה לטוהר המידות.

אור נשוי ואב לשלושה.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יעקב ("מנדי") אור (1972–1973), באתר גדוד הסיור של חטיבת גולני.
  2. ^ עמית נבון, "גולני היה חייב לכבוש את החרמון", באתר nrg‏, 2 באוקטובר 2003
  3. ^ עמוס הראלאין אור בקצה המנהרה, באתר הארץ, 11 ביולי 2001 - "באה כמעט השכינה בכבודה ובעצמה ואומרת לך שיהיה בסדר, וכעבור יומיים אתה בחרמון; נהרגים שם אנשים קרובים לך ואתה נותן פקודת נסיגה לצוותים מהסיירת שלא מזמן פיקדת עליהם".
  4. ^ אמיר אורןבועז הרפז, חשוד דה לוקס, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2010.
  5. ^ אריאלה רינגל-הופמן, עוד לא המציאו את הכדור שיהרוג אותי, ידיעות אחרונות המוסף לשבת, ‏ 26 בנובמבר 2010, עמודים 10–11, כפי שהועלה באתר פרש.
  6. ^ שעיה סגל, אל"מ אור ההל בתפקידו כמפקד יו"ש, מעריב, 13 באוגוסט 1984
  7. ^ בן כספית, "חמקן", זמורה ביתן, 2013, עמודים 207-208.
  8. ^ עמיר רפפורט, דו"ח הרפז – הסיפור המלא, אתר Israeldefense, ‏ 11 בינואר 2013
  9. ^ דוח ביקורת על פרשת "מסמך הרפז"
  10. ^ נימוקי הוועדה