צניעות
צניעות היא הפנמתם ואי היראותם של תכונות, מעשים טובים, רכוש וכדומה, כדי שלא להתבלט בסביבה, כפי האפשר. מֵמד נוסף של הצניעות הוא נטייה להסתפק במועט ובמה שנחשב זול ו"פשוט" בחברה האנושית. הצניעות כוללת סדרה של ערכים קבועים, תרבותיים בקרב עמים ברחבי תבל, וכן בדתות ובזרמים שונים מתוכן, הקשורים להצגה והיראות בפני אחרים, בפרט של הגוף הנשי.
גדרי הצניעות
עריכהגבולות הצניעות ואופיה אינם מוחלטים, אך היא יכולה לכלול:
- מתינות בפעולותיו של אדם או בהופעתו החיצונית, כאשר הוא לא רוצה למשוך תשומת לב מופרזת.
- הסתפקות בצרכים מינימליים ובסיסים יותר. באכילה, בלבוש או ברכוש.
- הכרת האדם בערך עצמו, ללא גאווה והתנשאות על האחר (ענווה).
- צניעות שקרית או מזויפת, צורה של התרברבות דרך השמצה עצמית מוגזמת, הצטנעות.
- צניעות בקשר למיניות ולהצגה של הגוף, ניתן לציין במיוחד טאבו כנגד עירום בתרבויות רבות.
למושג צניעות חשיבות רבה לאנשים רבים, והוא עורר הדים רבים במשך מאות רבות, וממשיך להעסיק אנשים רבים גם בימינו אנו.
צניעות של הגוף
עריכה
צניעות של הגוף היא השאיפה שלא לחשוף יותר מדי חלקי גוף; בקשה זו מתייחסת לעור חשוף, אך גם לשיער ולהצגת תחתונים, ובמיוחד היא מתייחסת לאזורים אינטימיים. הבקשה מערבת לא רק כיסוי של חלקי גוף, אלא גם טשטוש של צורתם.
מחלוקות
עריכהצניעות של הגוף יכולה להיות שנויה במחלוקת. ניתן להשתמש בצירוף אחר במקום המילה "צניעות"; מספר מבקרים נוהגים לעשות שימוש בצירוף בושת גוף או גימנופוביה (פחד מלהיראות עירום) בשל הקונוטציה השלילית שהוא מעורר. צניעות מוגזמת נקראת התחסדות, בעוד חוסר צניעות מוגזם נקרא אקסהיביציוניזם.
תומכי הצניעות בדרך כלל רואים בה כבוד לגוף ולרגשות של עצמם ושל אחרים, וחלק מאמינים שהצניעות מפחיתה פשעים הקשורים למיניות (מבוסס על התפיסה הנפוצה שקורבנות של פשעים הקשורים למין אחראים לפחות באופן חלקי לפשע אם הם היו לבושים באופן בלתי צנוע, ובכך "פיתו" את העבריין). צניעות מותנה בתרבות, באירוע ובנוכחים; לדוגמה, גם גבר שיפשוט את בגדיו ללא היסוס בכניסה לסאונה מעורבת, קרוב לוודאי שימנע מלהסתובב עירום ברחוב[1]. באופן דומה, אישה שתלבש ביקיני בחוף הים, לא תופיע בו לפגישה עסקית.
נורמות בחברות שונות בעולם לגבי צניעות
עריכההתרבות המערבית
עריכה
בתרבות המערבית התקבע כנורמה שעל החלקים האינטימיים של הגוף להיות מכוסים במקומות ציבוריים כל הזמן. יוצאות מן הכלל הן סיטואציות כמו מלתחות ציבוריות, שאמורות להגביל את הכניסה על מין אחד בלבד, וסאונות, שיכולות להיות מעורבות.
באופן מסורתי, ישנה ציפייה שחולצה ומכנסיים או שמלה וכו', ילַבשו במקומות ציבוריים. אי לבישת חולצה ברוב המקומות הציבוריים אינה מקובלת, חוץ ממקומות שתוכננו לרחצה או לשימוש קרוב לכך (למשל בחופי ים, ועל שפת הבריכה). מכל מקום, במקומות רשמיים כמו מסעדות וכו' נוהגים להעלים עין מחוף ים או מבריכת שחייה קרובה, במקרים אלו גבול הצניעות הוא מרחבי, אך ללא הפרדה ויזואלית. לדוגמה, במסעדה חיצונית השוכנת לצד בריכה או ליד חוף, יש בדרך כלל מעקה. בצד אחד של המעקה, אנשים יחפים שאינם לובשים חולצה יכולים לשוחח עם אלו שאוכלים בצד השני, ויכולים אפילו להיות חלק מאותה קבוצה. לאחרונה, מרחבים רב שימושיים כמו חופים עירוניים מתחילים לצוץ, ומוחקים אפילו את הגבולות הנזכרים מעלה בין מקומות צנועים פחות לבין מקומות צנועים יותר. לכן מקובל כיום במקומות רבים לעשות אמבטיית שמש בבגד חוף ליד מקור מים במרכז עיר או באזור העסקים.
בבתים פרטיים, החוקים יכולים להיות קפדניים פחות. לדוגמה, אנשים מתירים לעצמם, לעיתים, עירום בקרב חברי המשפחה הקרובה אשר הם דיירים של אותו הבית, במיוחד בחדר השינה ובחדר האמבטיה; או לבישת לבנים בלבד, דבר שלא יעשה מחוץ לבית. במקום אחר בבית, במיוחד כאשר ישנם אורחים, האדם מצופה ללבוש כמה בגדים פשוטים לא רשמיים כמו חלוק רחצה שאפשר ללובשו במהירות כאשר לבוש מלא אינו נדרש, או אינו זמין בהתחשב בנוחות.
תת התרבות של עירום המצויה במערב מתייחסת לעירום מלא, דבר שמקובל בתוך קהילות נודיסטים.
בתרבות המערב שני המינים מתמודדים מול ציפיות שונות בהקשר לצניעות. בעוד שמשני המינים מצפים, בתרבות המערבית, לכסות את איברי המין כל הזמן, האישה צריכה לכסות גם את החזה ברוב המקרים (למעט בחופי רחצה מסוימים, בעיקר בדרום אירופה).
תרבויות ילידיות אינדיאניות, אבוריג'יניות ומאוריות
עריכהבשבטים של האבוריג'ינים באוסטרליה ושבטי המאורים שבניו זילנד ובתרבויות בשבטים האינדיאנים ברחבי יבשת אמריקה יש דרישה פחותה הרבה יותר לצניעות מאשר במערב, אף על פי שהשאלה כמה היא חשיפה מקובלת זוכה למענה מגוון מאוד, החל משום דבר אצל מספר נשים, עד לחשיפת כל הגוף חוץ מעטרת הפין אצל גברים בחלק מן השבטים (ראו עורלה). בתרבויות אפריקאיות אחרות, צביעת הגוף משמשת גם היא כ"כיסוי" והיא נחשבת ל"לבוש" על ידי אנשים רבים.
כמו כן, גם במספר תרבויות שבטיות ועמים אפריקאיים.
הנצרות
עריכהבדת הנצרות, ובפרט באחד מפלגיה הגדולים ביותר בעבולם - הכנסייה הקתולית - קבעה בעבר שיש לצפות מקתולים, בעיקר נשים קתוליות, להתלבש בצניעות, בהתאם לקווים המנחים שלהם. הקווים המנחים של הכנסייה קובעים שעל הנשים לכסות את הכתפיים ואת הזרועות. כמו כן, לפי הקווים המנחים, מתחת לקו הצוואר אסור לגלות שום חלק בגוף. אם הנשים לובשות מכנסיים (ונשים קתוליות מסורתיות רבות לא עושות זאת), אסור שיהיו צמודים. באופן כללי, הנשים לא אמורות ללבוש בגדים על מנת להתרברב בגופן ולהפוך אותו לפריט סקס. גברים נדרשים גם הם להתלבש בצניעות, אך הדרישות כלפיהם אינן קשוחות כמו שהן כלפי נשים. נשים קתוליות רבות, שאינן מסורתיות, מעלימות בדרך כלל עין מדרישות הכנסייה המסורתית בנושא צניעות למען האופנה. בחברות קתוליות שמרניות במיוחד, כמו באי האירי איניש בג, יש כללי צניעות מחמירים.
כמו-כן, כך גם בקרב הקהילות הנוצריות של האמישים, שנפוצות בעיקר ברחבי צפון-אמריקה.
גם הכנסייה המורמונית מצפה מחבריה לחיות על פי הקווים המנחים שלה בנוגע לצניעות.
האסלאם
עריכהמסורות דתיות ותרבותיות רבות הן בעלות הגבלות חמורות יותר בקשר לצניעות. חוקי השריעה של האסלאם, מחייבת את שני המינים ללבוש "לבוש צנוע". נשים מוסלמיות רבות לובשות כיסוי ראש מוסלמי, או רעלה, כדרך להביע צניעות.
ברוב המדינות המוסלמיות, ביטויים כאלו של צניעות נעשים בהתנדבות. באחרות, כמו אפגניסטן תחת שלטון הטליבאן, נשים חויבו בגדרי צניעות אלו תחת איום בעונש מוות.
במספר תת-תרבויות מוסלמיות, הצניעות נלקחת באופן קיצוני, במיוחד בכמה מדינות מוסלמיות שבהן הנשים לובשות בורקה, לבוש מכסה-כל שאמור להסתיר כל חלק בגוף, כולל את העיניים. לבישת בורקה, או אבּאיה כמו שנוהגים לכנותה, היא מחזה שכיח למדי בארצות מוסלמיות רבות. לעומת זאת, לא כל הנשים מכסות את עיניהן. במקום, הן לובשות את האבאיה על מנת לכסות את גופן בלבד. רוב הפירושים המוסלמיים דורשים מהנשים לכסות הכול חוץ מהידיים (מפרק כף היד) ומהפנים.
היהדות
עריכהבזרם היהדות-האורתודוקסית מחייבת נשים נשואות לכסות את שיערן; דבר שנעשה עלי ידי צעיפים, כובעים או - בקהילות רבות - פאות ("שייטל"), בפרט בקרב קהילות היהדות החרדית. הצניעות ביהדות מכוונת לנשים ולגברים כאחד, והיא גם משמשת כדרך להסבת תשומת הלב אל הפנימיות והפחתת הדגש על החיצוניות, כמו גם הפחתת העיסוק במיניות ובעיקר עיסוק בין גברים ונשים. עם זאת גדרי הצניעות אצל גברים אינה חתוכה ופסוקה, וקיימים לגביה יותר ספקות, מחלוקות וסימני שאלה. אצל נשים, בשונה מכך, יש גדרים מדויקים יותר, אך גם לגביהן יש מחלוקות. הלכות צניעות של נשים נלמדו מהלכות קריאת שמע. בשעת קריאת שמע, אסור לגבר להביט אפילו באשתו במקומות מכוסים, או לעבור על כל שאר גדרי הצניעות. שלא בשעת קריאת שמע, האיסור חל על כל אישה שאינה אשתו או בתו בזמן שהיא קטנה. גדרי הצניעות מתפרטים לכמה סוגים:
- גילוי הגוף - זהו הגדר העיקרי מבין כולם. לפי דעת המשנה ברורה יש לכסות עד לפרקים הקרובים לגוף (מרפקים וברכיים) כולל, כלומר עד לאחריהם. לפי דעות אחרות, למשל הרב שלמה אבינר, יש לכסות עד פרק כף היד ועד פרק כף הרגל.
כמו כן, את הבטן, החזה והגב, אסור לגלות כלל לכל הדעות. בגדים צמודים לרוב הדעות אינם נחשבים ככיסוי, אלא רק בגדים שלא מראים את צורת הגוף.
- שירת נשים - הגמרא במסכת ברכות, העוסקת בהלכות צניעות אומרת "קול באישה ערווה" [2] כלומר, שמיעת קול (הכוונה לקול שירה) של אישה הוא אסור מחוסר צניעות. יש מחלוקות רבות לגבי קולות וחומרות באיסור. למשל: שמיעה דרך אמצעי אלקטרוני (רמקול, או רדיו וכדומה), שמיעה מהקלטה, שלא בשעת השירה עצמה, שמיעת אישה שאינך יודע כיצד היא נראית (הרב עובדיה היה שומע את שיריה של אום כולתום עד שראה פעם אחת תמונה שלה, אך רבים חולקים עליו, ומחמירים יותר ממנו), שמיעה בשעה שלא רואים את האישה ששרה, וכן שינויים נוספים, אך לכל הדעות, אסור לגברים לשמוע אישה ששרה בשעה שרואים אותה.
- שיער - באותה גמרא במסכת ברכות כתוב שגם שיער אישה אסור לגלות, אך כיום נהוג שרק אישה שנישאה (אף אם נתגרשה או נתאלמנה אחר כך) חייבת בכיסוי ראש.
עם זאת כתוב גם ש"כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל ערווה" ומסבירים המפרשים שכוונת המשפט היא ש"הסתכלות" היא עמוקה יותר מ"ראיה" ומי שמסתכל על כל חלק בגוף האישה לשם הנאה זה אסור כמו להסתכל על איבר המין. כלומר הגמרא באה לומר שאיסור צניעות, נוסף על הגדרים היבשים יש בו צד של הימנעות מהנאה מן הצדדים החיצוניים, השטחיים, והרדודים של מיניות האישה. היהדות רואה ביחסי אישות, בשונה מהנצרות, דבר קדוש ונשגב, אך צריך לבוא במקום הנכון, בזמן בנכון, ביחס המתאים, עם השותף המתאים. ולכן יש להימנע מהחפצה וזילות של המשיכה המינית.
באמנויות היצירה והבמה
עריכהבאמנות, ישנן דרכים להמעטה בתיאורי עירום, והן כוללות:
- עלה תאנה.
- פיסת בד (או חפץ אחר) שמכסה כאילו במקריות את איברי המין.
- בסרטים, תמרונים (שינוי זווית המצלמה, הסתרה על ידי חפצים, עריכה דיגיטלית) או בצילום בזווית "מטעה" (למשל בסצנה מסוימת בה אישה הלבושה תחתונים אך נראית כמופיעה בעירום מלא/חלקי "מטעה" כשניתן לראות רק את פלג גופה העליון), הגורם בצורה כזו שלא יראו איברי המין. (מייק מאיירס לעג במודע לטכניקה הזו מספר פעמים בסרטי אוסטין פאוורס שלו, וכמה עשורים לפניו, וו. סי. פילדס עשה בדיוק את אותו הדבר באחד מסרטיו).
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- אדמיאל קוסמן, הדרת הנשים או הדר הנשים, באתר הארץ, 6 בינואר 2012
הערות שוליים
עריכה- ^ עירום והסאונה הפינית (באנגלית)
- ^ ברכות כד.