לביבות (אידיליה)

"לביבות" היא אידיליה מאת שאול טשרניחובסקי, אותה פרסם בשנת 1903 בהיותו סטודנט לרפואה בהיידלברג.

בית ראשון מתוך "לביבות"
מאת שאול טשרניחובסקי
אָכֵן בֹּקֶר, שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ רַבִּים, אָז הָיָה וְרִאשׁוֹן בְּחָדְשֵׁי הָאָבִיב, הַנָּאוֶה עַל שַׁדְמוֹת אוּקְרַיְנָה, שְׁדֵמוֹת וַעֲרָבוֹת נִרְחָבוֹת כַּיָּם! – וּמִי זֶה הָרִאשׁוֹן, רִאשׁוֹן לַכֹּל, אֲשֶׁר רָאָה אֶת חֶמְדַּת הַבֹּקֶר הָרַעֲנָן, עוֹדוֹ רוֹחֵץ בַּטָּל וְהֵילֵל בֶּן-שַׁחַר עוֹד מַבְהִיק, בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְהַשָּׁעָה? – עֶפְרוֹנִי – הוּא הָיָה הָרִאשׁוֹן וְעָלָה עַל כְּנָפָיו אֶל עָל וְהִמְטִיר מִשָּׁם מַנְגִּינוֹתָיו, מֵעִיר הַדְּרוֹרִים בַּגָּג, וְעַל פֹּארוֹת הַסְּבָךְ הָאַנְקוֹרִים. – שְׁנִיָּה אָז תִּיקַץ מִשְּׁנָתָהּ הַחַמָּה וְלוֹהֲטִים פָּנֶיהָ: בּוֹשָׁה כִּי אֵחֲרָה קוּם, נֶחְפָּזָה הִיא אֶל עֲבוֹדָתָהּ לַעֲבִיר מַכְחוֹל עַל צִיץ וְלָשִׂים בַּפּוּךְ כְּנַף צִפֹּרֶת, לְסַלְסֵל בְּרַצֵּי גַל נִדַּח, קַשְׂקַשּׂוֹת הָאָקוּנוּס לְהָפֵז, לְהָחֵם בֵּיצֵי הַצְּפַרְדְּעִים בְּסֵתֶר קָנֶה וּבִצָּה. שָלְחָה קַו מֵקִיץ לַדְּבוֹרִים: “הָקִיצוּ, יְשֵׁנִים” וּמְזָרְזָה בְּגַרְגֵּר שֶׁל דָּגָן שֶׁפִּגֵּר. – וּשְׁלִישִׁית נֵעוֹרָה הַזְּקֵנָה גִּיטְל, אַלְמָנַת הָרַב, וַתִּפְקַח עֵינֶיהָ הַמְּאִירוֹת. צַחִים וּכְלִילֵי-הַתְּכֵלֶת, בְּאֵין זֵכֶר לְעָב קַל בַּמָּרוֹם, הֶאֱהִילוּ שָׁמַיִם, וַעֲטוּפֵי עֲשָׂבִים רַעֲנַנִּים, פָּקְחוּ זֶה עַתָּה עֵינֵיהֶם, הִבְרִיקוּ הַמִּגְרָשׁ וְהַשְּׁדֵמָה; וְשַׁלְוָה חוֹלֶמֶת בַּכֹּל, דּוּמִיַּת בֵּית-מִקְדָּשׁ שֶׁשָּׁמֵם, כְּאִלּוּ שָׁמַיִם בָּרוֹם וְהָאָרֶץ מִתַּחַת בְּתִמָּהוֹן הֻכּוּ לְמַרְאֶה הַזִּיו וּתְמֵהִים בְּעַצְמָם עַל יָפְיָם.
מתוך פרויקט בן יהודה

האידיליה, שהיא סוגה ספרותית המאופיינת בליריקה אפית בצורתה, אך עשויה גם לשלב תכנים טראגיים בשירתה, מספרת על תהליך ההכנה של הזקנה גיטל את המאכל לביבות, אשר בשיר זה מתייחס למה שמכונה בעברית בת-זמננו כיסונים, או בלשון העם: "קרעפלאך", או "ווריניקס", ממולאים בגבינה, או ל"חרעמזאלאך" (יידיש) בימי המשורר.

התיאורים האפיים, השלווים של חיי הכפר באוקראינה, והכנותיה של הזקנה החביבה את המאכל שחשקה בו נפשה, משתלבים כאילו מבלי משים בסיפור הטראגי על נכדתה האהובה, רייזלה, שנתפסה בידי השלטון הצאריסטי, ונכלאה על חלקה במהפכה.

עלילה

יוסף חיים ברנר מיטיב לתאר בכמה מילים את עלילת האידיליה:

הזוכרים אתם, למשל, את התוכן של 'הלביבות המבושלות'? כמה פשוט ובלתי מורכב, לכאורה! גיטל הזקנה, אלמנת הרב, קמה בבוקר אחד, התחילה לטפּל בבית, זכרה בבנה וברייזֶלה נכדתה, ובעוד היא עושה כה וכה, והנה בשׂוֹרה הובאה לה, כי רייזלה נאסרה בעווֹן מדיני… וזה הכל. ואולם נַסוּ-נא לקרוא את תיאור חמדת הבוקר, את השכמתה של גיטל, המשוזרה בכל זה, את פרטי כלי הבית, שמתחבבים ונעשים יקרים ללב, באשר רטט-ההוויה בכולם, את מעשי גיטל לחתול ואת פגישתה עם דוֹמַאחה הערלית, את מחשבות-הזקנה המשוּזרות בהכנת הלביבות ואת כל פרשת המעשה הרב הזה, את שרטוטי פני רייזלה המתלבטים מזכרונות-הזקנה, את ההתנגשות השוקטה של הספרים הרוסים עם העברים בארון, ומקץ הכל – התוּגה, התוּגה שבאה מעבר לכותל, אבל לא הפסיקה את החיים, לא מחתה את האידיליה מן העולם…

— יוסף חיים ברנר / קצת על טשרניחובסקי (קטעים מהרצאה)

"רטט ההווייה" כפי שמכנה זאת ברנר, או תיאור אפי ושליו של הבוקר המתעורר באחד מימיו הראשונים האביב, מאפיין את הבית הראשון של האידיליה. בבוקר יפה זה התעורר תחילה העפרוני המזמר, לאחריו הקיצה השמש, הממהרת למלאכתה הרבה להאיר, ליפות ולחמם את כל הדורש אור וחום, ולבסוף מתעוררת אשת הרב האלמנה, גיטל, פוקחת את עיני התכלת המאירות שלה "ושלוה חולמת בכל".

המשורר ממשיך ומתאר בניחותא את השכמתה של גיטל, את רהיטיה ואת חתולה, אותו היא משקה חלב. הנאתו של החתול מהחלב מעוררת בגיטל את התאווה למאכל הטעים, לביבות, שהן כיסונים ממולאים בגבינה ושמנת, והיא מתחילה להתעסק בהכנתן. דומחה, שכנתה הנוצרית, מבקרת את גיטל בדרכה לכנסייה, ומתלוננת על הדור שהולך ופוחת וממעיט לקיים את הטקסים הדתיים – יהודים ונוצרים כאחד.

"כְּאַבְקוֹת הַשֶּׁלֶג הַצַּח נִתְחֲבוּ בְּנִקְבֵי הַנָּפָה, גַּרְגֵּר וְגַרְגֵּר לְבָד, נוֹפְלִים וְיוֹרְדִים לְאִטָּם" מתאר המשורר את ניפוי גרגרי הקמח בתהליך ההכנה של גיטל ושנותיה חולפים בראשה גרגר אחר גרגר. החלק הראשון של האידיליה מסתיים בהופעתה לראשונה של נכדתה רייזלה.

החלק השני של האידיליה מתמקד ברייזלה התינוקת, הילדה והנערה, תוך כדי אנלוגיה ברורה בין שלבי צמיחתה של הנכדה לתהליך ההכנה של הלביבות, שהוא נמצא כל הזמן בקדמת הבמה של השיר, כביכול עניינה של האידיליה בלביבות. אך לקוראים אין שום ספק שסיפורה של הנכדה הוא לבה העיקרי של גיטל ושל האידיליה, בעוד הכנת הלביבות היא רק התפאורה האידילית.

רייזלה הופכת בהדרגה מילדה חמודה בעלת חינוך יהודי טוב, לנערה עירונית שהיא תלמידת גימנסיה ממושמעת השוקעת בכתביו של פושקין, אותו שמה הזקנה ביראת כבוד מהולה ברתיעה מהסופר ה"גוי", בארון הספרים היהודי שלה. אך העיצוב הנוקשה מדי של החינוך הרוסי גורם לריאקציה הולכת ומקצינה של הנערה, שכנראה חוברת לתנועה מהפכנית כנגד השלטון. האידיליה מסתיימת בכך שהדוור מביא לגיטל מכתב מנכדתה המודיע לה שהיא כלואה במצודה ומצפה למשפטה.

גיטל מוכת היגון, צונחת חסרת הכרה על הכיסא, על רקע הרחש והבעבוע של הלביבות בתוך המים הרותחים.

שילוב היסודות האידיליים והטראגיים

טשרניחובסקי כתב אידיליות לאורך כל חייו, ורובן ככולן מסתמכות על זכרונות ילדותו. בשיר אמנותי, טוענת גיטה אבינור, חייב להיות קשר מהותי בין צורת השיר לתוכנו. הנוף הגאוגרפי של ערבות אוקראינה והאנשים הפשוטים הדבקים בשלווה במסורת חייהם, ללא שמץ של צפי לבאות, משכו את לבו. לתיאור רקע שכזה נחוצה ליריקה אפית של אידיליה, בה נקט טשרניחובסקי ב"לביבות", וביצירות רבות אחרות. משקל אטי, תיאור מתעכב על פרטים, רוחב היריעה, איטיות העלילה - כל אלו מספקים את הסגנון האפי באידיליה, ומעניקים לקורא תחושה "מזויפת" של שלווה ונועם.

"לביבות" לדעת אבינור, היא המושלמת בין האידיליות של טשרניחובסקי, בדרך שבה הוא שילב בין היסודות האידיליים והטרגיים. הפעילות הפשוטה והיומיומית של הבישול מדגישה ביתר שאת את היסוד הטרגי בחיי האדם. השנים החולפות הן גרגרי הקמח הדק, המערוך לש ומעצב את חייה של רייזלה הנכדה, יחד עם פעולתו על הבצק, "צְבַת הַמִּשְׁמַעַת וְהַחֹק, הַמְּעִיקָה עַל נֶפֶשׁ הַתַּלְמִיד", מתבטאת אצל גיטל ב"מִדָּה אַחַת לְכָל הָעִגּוּלִים הָרַבִּים עָשָׂתָה". אלא שהלחץ הגדול, יצר דווקא ריאקציה בלב התלמידה הממשומעת והיא נתפסת ונכלאת בעוד המים בסיר רותחים בזעף ובתוכם מבעבעים לביבות מבושלות.

חלקה הראשון של האידיליה מתמקד ביום של אביב מקסים, שכולם מתנהלים בו בשלווה וניחותא, אך גם בו מופיעים ניצנים ראשונים המוסווים היטב של אי-נחת. כבר בבית הראשון, בעיצומו של תיאור היום המקסים, מזכירה השלווה למשורר "דּוּמִיַּת בֵּית-מִקְדָּשׁ שֶׁשָּׁמֵם". הביטוי הזה, שנחבא בין התיאור האפי של היופי והשלווה, מעורר מעין שמץ של אי נחת, של תזכורת לאכזבה שעדיין לא ברורה לקורא. במהלך השיר מופיעה דומחה ה"גויה" שמתלוננת ומבכה את הדור שהולך ופוחת, ואינו מכבד את חגיו, נוצרים ויהודים כאחד. הצעירים נטשו גירסא דינקותא. לא הכל מושלם, אם כן.

וכך בהדרגה, ותוך כדי הכנת הלביבות עובר טשרניחובסקי בין העצב הכללי, אל העצב והכאב הפרטיים של גיטל ונכדתה האהובה, ההולכת ומתרחקת ממנה, ככל שמתקדם תהליך הכנת הלביבות. והשיר מסתיים בשילוב האחרון בין הטרגדיה והאידיליה.

נַעֲרָה יוֹשֶׁבֶת בַּתְּפִיסָה…הוֹי, רֵיזֶ’לֶה, רֵיזֶ’לֶה בִּתִּי!”
חָשָׁה הַזְּקֵנָה, כִּי יֵשׁ נוֹרָא, וְאָיֹם וּמַבְהִיל
הוֹלֵךְ וְקָרֵב, וּבָא וְחוֹנֶה עָלֶיהָ לְרָמְסָהּ,
וְכֹחַ לָהּ אָיִן, וְאֵין דֵּי אוֹן לְהִנָּצֵל מִמֶּנּוּ,
הוֹלְכוֹת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ וְכָלוֹת, לְקוּיוֹת וְכֵהוֹת,
נִכְחָה הִבִּיטוּ עֵינֶיהָ – וּמְאוּמָה לֹא רָאֲתָה נֶגְדָּהּ…

וְשֶׁמֶשׁ הָאָבִיב הַחַם הִתְרוֹמֵם וַיָּצֶף בְּאוֹרוֹת
שָׂדֶה וְיַעַר וָכָר, וְקֶרֶן הִתְגַּנְּבָה – וּמְלַטְּפָה
לְחָיֵי הַזְּקֵנָה. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת, מַבִּיטָה וְשׁוֹמַעַת
רְתִיחַת הַמַּיִם בַּסִּיר, שֶׁקּוֹדְחִים, וְרוֹעֲשִׁים וְסוֹעֲרִים,
מַעֲלִים קֶצֶף וָאֵד, וּלְבִיבוֹת בֵּין הַבִּעְבּוּעִים…

הביקורת

אברהם רגלסון כתב על כלל האידיליות של טשרניחובסקי, דברים התואמים בדיוק את "לביבות": "האידיליות של טשרניחובסקי מצטיינות במומנטים אֶפִּיים שבהן. כי הסגולה האפית לא רק בגודל-ממדים ובתימה נשגבה תתגלה, כי-אם גם בגישה מיוחדת, שיש בה כדי להעניק גם לזוטות שבמפעלי-אנוש מרחב וגדוּלה.". כאמור לעיל, ברנר מכנה את ה"זוטות שבמפעלי אנוש" במילים: "רטט ההוויה". שני המבקרים התפעלו מהכישרון המיוחד של המשורר לתאר את הוויות החיים הזניחות כביכול, כמו זריחת השמש, הכנת לביבות, תיאור של ספל עתיק, מונולוג של זקנה מתלוננת וכדומה, במילים אחרות, את כשרון התיאור האפי של המשורר.

לחובר טוען שטשרניחובסקי היה המחייב הגדול של השירה והיופי, שעמל במיוחד להכניס לשירתנו את הצורות האפיות: הבלדה והאידיליה. הוא דוחה את אבחנתו של יוסף קלוזנר כאילו ב"לביבות" יש ניסיון להביע מחאה נגד החינוך המדכא של הנוער. לדעתו של לחובר אין ב"לביבות", או אידיליות אחרות של טשרניחובסקי, כל מחאה, אלא הרבה יופי, הומור ועליזות.

עדי צמח ניגש ליצירה מכיוון אחר, פיענוח הסמלים שבה. היצירה פותחת במשפטים רגועים ונינוחים ויוצרת מעין הרמוניה בין השמש הזורחת, העפרוני המצייץ והזקנה המתעוררת. קיימת כאן אחדות מעגלית של הקוסמוס ללא כל בקע. רק בהמשך היצירה נוצר הפרדוקס במהלך הכנת הלביבות, כשנוצרת ההשוואה הברורה בין חייה של גיטל ונכדתה ומעשה הלביבות. יש כאן תיאור אירוני מר ברצון של האדם לקרוץ את חייו של הנוער כפי שקורצים לביבות, ולעצב את החברה במערוך ולישה. התוצאה ההכרחית היא בית כלא, כפי שאף הייתה התוצאה באידיליה "כחום היום". "לביבות", מוסיף צמח, פתחה בהרמוניה בין האדם לטבע והמשיכה בהקבלה פרדוקסלית בין האדם והטבע. הסיום, שאופייני למשורר, הוא התהום שנפערה בין השמש, הקמח והדגן, לבין העולם האנושי שמסתיים בסופו של דבר במצודה.

הבקיאות בתיאורי הטבע של טשרניחובסקי, אומרת אילנית סבלסקי, מגיעה מלימודי הרפואה שלו ועיסוקיו בעריכות מדעיות בנושאי טבע. הריאליה בתיאורים של חיי הכפר מגיעה מנופי ילדותו. ההשראה לקורות חייה של רייזלה הנכדה התקבלה מגורלה של דודתו, שנתפסה וגורשה לסיביר עקב פעילות מהפכנית. גם קריאתה הנלהבת של רייזלה בספריו של פושקין תואמת את ירושת הספרים ברוסית שקיבל ממנה. סבלסקי מסכמת את חדשנותו של טשרניחובסקי בשתי נקודות: "האחת, טשרניחובסקי מציג לראשונה את האידיליה על הפירוט הריאלי־פרוזאי שלה לעולם הספרות העברית, השנייה: בה בעת הוא מציע מגוון דרכים לניצול המבנה החדש והמינון של היחס בין הריאלי למטאפורי בתוך הסוגה עצמה"

טשרניחובסקי כתב מספר שירים, ובעיקר אידיליות, בהן הוא מדבר על הקשר האימננטי, האמיץ והדו-סיטרי, בין האדם לטבע, אומר אריאל הירשפלד. אך "לביבות" מצטיינת בעיקר באופן שבו המשורר מתאר את הדברים. הטון שנוצר, לדבריו, בתיאור הקסום של הבוקר הוא מעין סיפור ילדים: מי קם ראשון? מי קם שני? והנה השלישית מתעוררת גיטל, אלמנת הרב. הכל מתחיל בטבע, עם זאת, אין האדם מנותק ממורשתו. יש רב, יש קהילה, יש שכנה נוצרייה אדוקה. אך גם אם הכל נאמר בטון מרגיע ושליו, כאילו סיפור ילדים הוא, אין הכוונה שהכל יסתיים בכי טוב. ההפך הגמור; זוהי טרגדיה ענקית. אך התמונה הכוללת, זו שמקיפה את האירוע ואת הסיפור כולו, היא של הטבע. ואת הטבע חשוב לו מאוד לתאר. הדרך שבה כולם התעוררו, הדרך שבה נוטלת גיטל את ידיה, והסיפור על הספל. לטשרניחובסקי חשוב לתאר היטב את הספל, מצבו, מקורו, שימושו, כדי להבליט את הנוהג, את פרטי החיים, את הטפל והזניח, כביכול. את היומיומי. לאורך שלושה עמודים פורש המשורר את מסכת עשיית הלביבות, ולא כמתכון יבש, אלא ביופי עצום, מדגיש הירשפלד. אישה רואה חתול ועולה בה חשק לאכול לביבות, והיא עמלה כדי לספק את החשק הזה. ואל לנו לשכוח שכל האידיליה הזו אינה מתרחשת בארץ ישראל, אלא בערבות אוקראינה. היופי והטבע שולטים גם בגלות, וגם בה צומחות אידיליות.

ראו גם

• כחום היום (אידיליה)
• אידיליה

לקריאה נוספת

• דן מירון, "למעמדו ה"דורי" של שאול טשרניחובסקי ולמעמד האידיליה", בודדים במועדם, עם עובד, תשמ"ח עמ' 423–525
• יוסף האפרתי, עורך, שאול טשרניחובסקי : מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, ליקט, וצירף מבוא וביבליוגרפיה יוסף האפרתי, תל אביב
• חמוטל בר-יוסף, "הולדת הסובלנות מתוך הפרדוקס: גנסין וטשרניחובסקי", בתוך: שאול טשרניחובסקי: מחקרים ותעודות, בעריכת בעז ערפלי, מוסד ביאליק, 1994, עמ' 217–236
• חיים שהם, "הולך ופוחת הדור" : משמעות הזמן באידיליה "לביבות". מאזנים, כרך מ"א (תשל"ה), עמ' 192–199
• בלהה רובינשטיין, "שאול טשרניחובסקי, שירים ואידיליות" בתוך: שירים ומה שביניהם, עם עובד, 2001, עמ' 131–170

קישורים חיצוניים

• "לביבות" בפרויקט בן יהודה
• עידו בסוק, 'אאמינה גם בעתיד': התקבלותו ודחייתו של שאול טשרניחובסקי בהקשר לשיח הציוני על גלות ומולדת
• גיל חובב, "עניין של טעם: לביבות / טשרניחובסקי"