לנה קיכלר-זילברמן
לֶנָה קִיכְלֶר-זילברמן (בפולנית: Lena Küchler-Silberman; 1910 – 6 באוגוסט 1987) הייתה מורה, מחנכת, פסיכולוגית וסופרת ישראלית ממוצא פולני, מומחית לפסיכולוגיה וחינוך,[1] שאספה יותר מ-100 ילדים ניצולי שואה בתום מלחמת העולם השנייה, הייתה להם לאם חלופית,[2] טיפלה בהם ושיקמה אותם. לאחר מסע ארוך וקשה עלתה עמם לישראל בשנת 1948.
 | |
| לנה קיכלר-זילברמן, 1947 | |
| לידה |
28 בינואר 1910 וייליצ'קה, האימפריה האוסטרית  |
|---|---|
| פטירה |
6 באוגוסט 1987 (בגיל 77) תל אביב-יפו, ישראל |
| מדינה |
ישראל |
| מקום לימודים |
הגימנסיה העברית בקרקוב, האוניברסיטה היגלונית |
| שפות היצירה |
עברית |
| פרסים והוקרה |
יקיר העיר גבעתיים |
  | |
ביוגרפיה עריכה
קיכלר נולדה בשם לנה הולצֶר בעיירה וייליצ'קה שליד קרקוב שבגליציה המערבית אז תחת שלטון אוסטרו הונגריה וכיום בפולין. היא למדה בגימנסיה העברית בקרקוב והמשיכה ללימודי פסיכולוגיה ופדגוגיה באוניברסיטה היגלונית בעיר בה סיימה את לימודי הפילוסופיה. לפני מלחמת העולם השנייה עבדה כמורה בבית ספר יהודי בביילסקו ולימדה בסמינר למורים.
בפרוץ המלחמה חיה קיכלר עם בעלה אלברט בעיר בוסקו-זדרוי שבפולין. היא החליטה לחזור לעיירת הולדתה עם אביה, שהיה חלש מכדי לברוח עם בעלה לשטח הרוסי. בעיירה נותרו רק נשים, תוצאותיו של טֶבַח שמקצת הגברים ששרדו אותו נשלחו למחנה עבודה. קיכלר קיוותה לחבור לבעלה שנמצא באותה עת בעיר לבוב שתחת שלטון סובייטי. בהגיעה ללבוב היא עבדה קשה וסבלה מתת-תזונה, מה שהוביל לפטירתה של בִּתָּהּ, מירה, זמן קצר לאחר לידתה.
ביוני 1941, במסגרת מבצע ברברוסה, השתלטו הגרמנים על לבוב. מצבם של היהודים בעיר החמיר והוקם בה גטו. קיכלר השיגה לה ולבעלה תעודות מזויפות והם הצליחו לברוח מהגטו. בעלה עזב בגפו לוורשה והיא חזרה אל אביה בווייליצ'קה. היא נשארה עם אחותה פלה עד ל-28 באוגוסט 1942, יום חיסולה של העיירה. שתיהן ניצלו כשקפצו, יחד עם אנשים נוספים מהעיירה, מטרנספורט בדרך למחנה ההשמדה בלז'ץ, ונמלטו לוורשה. בוורשה חָבְרָה לבעלה וחיה בצד הארי תחת זהות בדויה של נוצרייה בשם ליאונטינה רליץ, ילידת בוצ'אץ'. היא החלה לחמוק לגטו ורשה, תוך סיכון חייה, ולהוציא משם תינוקות יהודים יתומים ולהעביר אותם למנזר קרוב. באותה התקופה התגרש ממנה בעלה ועבר להתגורר עם גרמנייה נוצרייה.
קיכלר נתפסה באחד הימים כמתחזה לפולנייה, אך הצליחה להימלט בעזרתה של חברה פולנייה ולמצוא עבודה כאומנת בכפר אולחובק שבסמוך לגבול הרוסי, שם טיפלה בשתי ילדות פולניות במשך שנתיים, עד תום המלחמה ובעיירה זו אף הקימה בית ספר לילדי האיכרים והתחבבה הן על התלמידים והן על הוריהם. בשנת 1945, כחודשיים לאחר תום המלחמה, היא ניסתה למצוא את קרוביה, ותוך כך גילתה כי אחותה הוסגרה כפרטיזנית ונהרגה. היא הגיעה לבית הוועד היהודי שברחוב דלוגה 38 בקרקוב, כדי לברר על גורל יקיריה; שם גילתה, בקומה השנייה, עשרות ילדים יתומים ניצולים, בגילאי 3–15, כשהם במצב גופני ונפשי ירוד. מהילדים היו ששרדו את מחנות הריכוז, היו שלחמו לצד הפרטיזנים או הוחבאו במנזרים ואצל משפחות נוצריות, שהפכו את זהותם לנוצרית ואף עשו אותם לאנטישמים.
המפגש עם הילדים הוביל להקמת בית עבורם בעיירת הנופש בזאקופנה.[3] (בית נוסף באחריותה נבנה בעירה ראבקה אך מהר מאוד הועברו הילדים לזאקופנה בעקבות התקפה אנטישמית) שם, בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ'אק, עסקה קיכלר במלאכת השיקום של כ-100 ילדים. אולם התקפות אנטישמיות אילצו אותה לקחת את הילדים ולברוח מהאיום דרך צ'כוסלובקיה ועד צרפת, בה התגוררו במשך שלוש שנים. קבוצת ילדים מהבוגרים השתתפה בניסיון העלייה הבלתי ליגאלית עם אוניית המעפילים אקסודוס. משם בשנת 1949 עלו הילדים למדינת ישראל הצעירה במסגרת העלייה ההמונית, ונקלטו בקבוצת שילר שבסמוך לרחובות.
בשנת 1948, בעת שבתה בפריז, התפרסם שם ספרה הראשון, שכתבה בפולנית וראה אור בתרגום ליידיש מאת הסופר והעיתונאי אהרן צפנת: "מיינע קינדער" ('ילדיי'),[4] בספר סיפרה את סיפורי הצלתם של ילדים יתומים מניצולי השואה. עם הגיעה לישראל, פרסמה ספרים נוספים. היא העלתה את סיפורם של הילדים בספרה "מאה ילדים שלי", שראה אור בשנת 1959, והיה לרב-מכר[5] ותורגם ל-14 שפות, בהן יידיש, אנגלית, פולנית ויפנית. היה זה רב-המכר הראשון בארץ שתיאר את קורותיהם של נשים ומשפחות בתקופת השואה. הספר זכה לביקורות אוהדות בעיתונות התקופה, שזיהתה את סוד הצלחתו בהיותו סיפור בעל סוף טוב ואופטימי: אמנם הילדים איבדו את הוריהם הביולוגיים אבל נשארו בחיים ועלו לישראל. המשוררת והסופרת אנדה עמיר-פינקרפלד הסבירה כי הספר אמנם מתאר את קורות היהודים בשואה, אך הוא אינו שוקע בה. על בסיס הספר הופק בשנת 1987 הסרט "מאה ילדים שלי".
מדי שנה סוקר בעיתונות המפגש השנתי של לנה קיכלר-זילברמן עם ילדיה שבגרו ותוארו כצברים לכל דבר. הילדות היו לנשים צעירות והילדים לגברים צעירים שהתגייסו לצה"ל. שניים מהם נפלו במלחמת סיני.[6] הספר אף היווה השראה לסרט התיעודי, "מאה ילדים שלי", בבימוין של עמליה מרגולין ואושרה שוורץ, שבו מופיעים הילדים שבגרו. הסרט עוסק בחוויות השואה שנותרו בהם ובמפגשם עם קיכלר. הסרט זכה ב"פרס החוויה היהודית" לשנת 2003 בפסטיבל הקולנוע ירושלים.
בשנת 1950 נישאה קיכלר בישראל למרדכי זילברמן.[7] לזוג נולדה בת, שירה תורן.
קיכלר התגוררה בתל אביב ולימדה פסיכולוגיה בסמינר למורים וגננות. בשנת 1968 הובילה את הקמתה וניהולה של "התחנה הפסיכולוגית" בגבעתיים.[8] בשנת 1969 נפטר בעלה,[9] ובשנת 1972 פרשה לגמלאות. התגוררה בגבעתיים עד מותה.
בשנת 1985 יצאה לאור האוטוביוגרפיה שלה, "בית אמי", בהוצאת שוקן.[10]
בשנת 1987 קיבלה את תואר יקירת העיר גבעתיים.[11]
באוגוסט 1987 נפטרה, בתום מחלה ממושכת.[12] נקברה בבית העלמין הדרום בחולון. קבורה בשם לאה זילברמן. משנת 2012 רחוב בעיר תל אביב-יפו מנציח את שמה.[13]
בינואר 2019 הוסר הלוט מעל לוחית זיכרון לזכרה במרכז השירות הפסיכולוגי/קריית החינוך בגבעתיים ברחוב השניים 3.
ספריה עריכה
- הטרילוגיה "מאה ילדים שלי":
- מאה ילדים שלי (תרגם מכתב-היד הפולני שמשון מלצר), ירושלים: יד ושם וקריית ספר, תשי"ט 1958
- המאה לגבולם, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשכ"ט 1969[14]
- בית אמי, ירושלים: שוקן, תשמ"ה 1985
- אנו מאשימים: עדויות ילדים מן השואה (עברית: אליהו פורת), מרחביה: ספרית פועלים, 1961
לקריאה נוספת עריכה
- שרון גבע, ניצולה, מורה, אמא: גיבורת השואה לנה קיכלר-זילברמן, החינוך וסביבו, שנתון המכללה ל"ה, תשע"ג (2013)
קישורים חיצוניים עריכה
- רשימת הפרסומים של לנה קיכלר-זילברמן, בקטלוג הספרייה הלאומית
- לנה קיכלר-זילברמן, באתר ארגון הפרטיזנים לוחמי הגטאות
- מאה שנה להולדת האמא ל-100 ילדים יתומים, באתר News1
- מרב יודילוביץ', מאה הילדים שלה, באתר ynet, 8 בפברואר 2004
- מפגש 'מאה הילדים' בבית לוחמי הגטאות, באתר לוחמי הגטאות
- ילדי לנה, באתר קבוצת שילר
- הספרים של לנה קיכלר-זילברמן, באתר "סימניה"
- תקוה ויינשטוק, אמא־לֶנה מכנסת ילדיה: 170 ילדים העבירה לישראל מפולין, מעריב, 29 באפריל 1955
- מרים שיר, לנה קיכלר, דבר, 4 במאי 1955
- אמם של מאה ילדים, מעריב, 14 באוגוסט 1959
- חוה רזילי, ספרא וסייפא: תשעה ילדים מעידים: לנה קיכלר־זילברמן מדובבת "ילדיה", מעריב, 2 ביוני 1961
- חוה רזילי, איך נלַמד על השואה? מורים, מחנכים ואנשי־רוח מביעים את דעתם, דבר, 15 בדצמבר 1961
- נתכנסו "ילדי לנה קיכלר", דבר, 24 באפריל 1962
- אורה דרור, לנה תכניס אותי לחופה, מעריב, 26 באפריל 1962
- צביה כהן, לנה קיכלר - אם השנה, דבר, 25 בדצמבר 1962
- "לב האם, לב האנושות כולה", דבר, 28 בדצמבר 1962
- חוה רזילי, מספרים על עצמם, דבר, 8 באפריל 1963
- חיים נגיד, לנה קיכלר: מתעדת "השואה של הילדים", מעריב, 9 באוגוסט 1987
- שרון גבע, אמא מחליפה, על לנה-קיכלר זילברמן כ"אם חלופית" בתקופת השואה, אל מדף ספרי ההיסטוריה: בלוג פמיניסטי, 4 בפברואר 2013
- אלי אלון, בתל אביב נחנך היום רחוב על שם המחנכת והסופרת לנה קיכלר-זילברמן "אם מאה הילדים", באתר TheMarker
- על לנה קיכלר-זילברמן, באתר יד ושם
- שרה פרי, על הקשר המיוחד בין לנה קיכלר-זילברמן ורחל ינאית בן-צבי, באתר יד בן צבי, מרץ 2018
הערות שוליים עריכה
- ^ יהודה שהמי, מאה ילדים שלי, דבר, 10 ביולי 1959 (ביקורת)
- ^ שרון גבע, ניצולה, מורה, אמא: גיבורת השואה לנה קיכלר-זילברמן, החינוך וסביבו, שנתון המכללה ל"ה, תשע"ג (2013)
- ^ על בית הילדים של לנה קיכלר בזאקופנה, באתר יד ושם
- ^ לנה קיכלר, מאה ילדים ואם אחת, דבר, 16 בספטמבר 1949
- ^ ספרי לנה קיכלר-זילברמן בתרגומים חדשים ובמהדורות חדשות, דבר, 27 באוקטובר 1961; ביקוש רב לספרי לנה קיכלר, מעריב, 10 בנובמבר 1961
- ^ שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 146–148
- ^ "מזל טוב, אמא מתחתנת!", דבר, 17 במרץ 1950
- ^ סופר "דבר" בגוש דן, תחנה פסיכולוגית נחנכה בגבעתיים, דבר, 8 בדצמבר 1968
- ^ הודעת פטירה, עובדי עיריית גבעתיים, דבר, 4 בנובמבר 1969
- ^ אבי כצמן, יהודים רעים, פולנים טובים - בית־אימי - מאת לנה קיכלר-זילברמן, שוקן, כותרת ראשית, 19 בפברואר 1986
- ^ עירית גבעתיים מברכת את יקירי העיר תשמ"ז, מעריב, 4 בינואר 1987
- ^ נפטרה לנה קיכלר־זילברמן, מחברת "מאה ילדים שלי", מעריב, 7 באוגוסט 1987
- ^ אילן ליאור, אדם ברוך פינת ישראל טל || אושרו שמות חדשים לרחובות בתל אביב, באתר הארץ, 24 באפריל 2012
- ^ כרמל זיסקינד, "המאה לגבולם": ספרה החדש של לנה קיכלר, דבר, 28 בנובמבר 1969; נורית ארד, לנה קיכלר על ספרה החדש "המאה לגבולם", דבר, 18 בדצמבר 1969