מזרק (בית המקדש)

מִזְרָק היה כלי שרת ששימש במשכן ובבית המקדש לצורך קבלת דם הקרבנות, הולכתו וזריקתו (ומכאן שמו).

מזרק מכסף שהוכן על ידי מכון המקדש ומוצג בבית הכנסת במושב נוב. ניתן להבחין בתחתית המחודדת המונעת מהמזרק לעמוד.

במשכן

מזרק נחושת מוזכר בציווי על הכנת המשכן כאחד מכלי מזבח העולה:

וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ, וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו, לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת.

— ספר שמות, פרק כ"ז, פסוק ג'

וכן בתיאור עשיית המזבח:

וַיַּעַשׂ אֶת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ: אֶת הַסִּירֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת, אֶת הַמִּזְלָגֹת וְאֶת הַמַּחְתֹּת; כָּל כֵּלָיו עָשָׂה נְחֹשֶׁת.

— ספר שמות, פרק ל"ח, פסוק ג'

מזרק כסף מוזכר גם כחלק מקרבנות הנשיאים לחנוכת המשכן:

קַֽעֲרַת־כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה.

— ספר במדבר, פרק ז'

בבית המקדש הראשון

בתיאור מקדש שלמה נאמר שהוכנו מזרקים מנחושת ומזהב. לדעת מגן ברושי, מזרקי הזהב לא שימשו לזריקת דם אלא לקישוט בלבד.

בין כלי המקדש שהשיב כורש לששבצר לאחר שנבזזו מהמקדש הראשון בידי נבוכדנצאר מוזכרים:

וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם: אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים, אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף, מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים. כְּפוֹרֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים, כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה, כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף.

— ספר עזרא, פרק א', פסוקים ט'–י'

לפי התלמוד הבבלי ורוב המפרשים המסורתיים, 'כְּפוֹרים' הם המזרקים, והם נקראו כפורים משום ש"כיפור" משמעותו "קינוח", ובמזרק הכהן היה מקנח את הדם שניתז על אצבעו.

פרשנים אחרים מפרשים לפי התלמוד הירושלמי שה"אגרטלים" הם המזרקים, ושמם נקרא משום שאוגרים את דמו של הקרבן.

בבית המקדש השני

בבית המקדש השני היו מזרקי כסף ומזרקי זהב. בעת הקרבת קרבן פסח, עמדו הכהנים לקבל את דם הקרבנות בשתי שורות: שורה אחת של מזרקי כסף (בלשון המשנה "בזיכים") ושורה אחת של מזרקי זהב.

תיאור

המזרק היה עשוי, כאמור, מנחושת, כסף או זהב. בית הקיבול של המזרק נועד להכיל את כל 'דם הנפש' של הקרבן, דהיינו הדם שיוצא בזמן השחיטה. בעל החיים הגדול ביותר שקרב על המזבח הוא פר, ולפי בדיקת מכון המקדש כמות 'דם הנפש' של פר היא כארבעה ליטרים, וזהו נפחם של המזרקים שאותם הם ייצרו.

מאפיין מיוחד של המזרקים הוא העובדה שלא היו להם "שוליים", כלומר בסיס, כדי שלא ניתן יהיה להניח אותם. הסיבה לכך היא שאם יניחו את המזרק עם הדם, הדם עלול להיקרש ולא יוכלו לזרוק אותו על המזבח. כדי לענות על צורך זה, במכון המקדש ייצרו מזרקים עם בליטה חדה בתחתיתם המונעת מהם לעמוד.

בארכאולוגיה

לפי חוקרים אחדים, כלי חרס שנתגלו במקדשים אליליים מסוימים הם למעשה מזרקי דם, אך חוקרים אחרים מפקפקים בהשערה זו.

תעודות ממקדש יב מעלות שגם שם היו מזרקים מכסף ומזהב.

שימושים נוספים

בספר עמוס מוזכרים ”הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן”, ולפי פירוש רד"ק הכוונה לאנשים השותים יין מתוך מזרק, שהוא גדול, ולא מתוך כוס או גביע.

לפי חלק ממפרשי המשנה, מזרק מחרס שימש לקיבול המים ששימשו לטהרת מצורע.