דרכי מתן מסווגות לרוב לפי מקום הכנסת החומר לגוף (דרך הפה, בווריד, בשריר, בעצם ועוד) ואופן הפיזור העיקרי שלו בגוף (סיסטמי - כלומר דרך זרם הדם, או מקומי). ניתן לסווג דרכי מתן גם על סמך האיבר או האזור עליו אמור להשפיע החומר שניתן (למערכת, לאיבר ולכל הגוף). דרך המתן והפורמולציה (אנ') הם המאפיינים של מתן תרופה (Drug delivery) (אנ').[1]
דרכי מתן מסווגות לפי המיקום בו שמים את החומר על הגוף או בתוכו. המסלול דרכו החומר הפעיל עובר ממקום היישום בגוף למקום שבו הוא מיועד לפעול הוא בדרך כלל עניין של פרמקוקינטיקה. חריגים כוללים את המסלולים הטרנס-דרמליים (דרך העור) או הטרנס-ריריים, שעדיין מכונים, בדרך כלל, נתיבי מתן. חריג נוסף הוא מתן מקומי (טופיקלי) המייצג גם דרך מתן וגם, לעיתים, דרך השפעה פרמקודינמית.[2]
מתן דרך מערכת העיכול, מכונה לפעמים מתן אנטרלי (או אנטרי, משמעות מילולית 'דרך המעיים'). מתן אנטרלי כולל בדרך כלל גם מתן פומי (דרך הפה, אוראלי) ומתן דרך פי הטבעת (רקטאלי),[3] ומשמעותו שהחומר נקלט במעיים. עם זאת, קליטה של תרופות הניתנות דרך הפה עשויה להתרחש גם כבר בקיבה, וככזו, מתן דרך מערכת העיכול (גסטרואינטסטינלי) עשוי להיות מונח מתאים יותר לדרך מתן זו. יתר על כן, דרכי מתן מסוימות המסווגות לעיתים קרובות כאנטרליים, כגון תת-לשוני (סוב-לינגוואלי) ותת-שפתי או בוקאלי (בין הלחי לחניכיים), נקלטות בחלק הקרוב (הפרוקסימלי) של מערכת העיכול מבלי להגיע לקיבה ולמעיים. ניתן להשתמש במתן אנטרלי ישיר (ישירות לתוך המעיים) לצורך מתן תרופה סיסטמית או מקומית (טופיקלי). כך למשל בחוקן בריום, שבו חומר ניגוד מוחדר למעיים לצורך הדמיה. עם זאת, למטרות סיווג על בסיס מיקום ההשפעה, המונח אנטרלי שמור לחומרים בעלי השפעות מערכתיות.
תרופות רבות, כמו טבליות, כמוסות או טיפות, נלקחות דרך הפה. שיטות מתן ישיר לתוך הקיבה כוללות שיטות הזנה לקיבה בצינור דרך האף (זונדה) או דופן הבטן (גסטרוסטומיה). ניתן להכניס חומרים גם ישירות למעי הדק, למשל בצינור הזנה לתריסריון. טבליות מצופות אנטריות נועדו להתמוסס במעי אך לא בקיבה, כיוון שהחומר התרופתי בהן גורם לגירוי בקיבה.
מתן אנטרלי - צינור אפי קיבתי
מתן תרופות דרך פי הטבעת הוא דרך מתן יעילה עבור תרופות רבות, במיוחד אלו המשמשות בסוף החיים.[4] דפנות פי הטבעת סופגות תרופות רבות במהירות וביעילות. תרופות המועברות לשליש הדיסטלי של הרקטום נמנעות לפחות חלקית מ"אפקט המעבר הראשון" דרך הכבד, מה שמאפשר זמינות ביולוגית גדולה יותר שלהן בהשוואה למתן דרך הפה. רירית הרקטום היא רקמה בעלת כלי דם מרובים, המאפשרים ספיגה מהירה ויעילה של תרופות.[5] נרות הם צורת מינון מוצקה המתאימה למתן רקטלי. בטיפול בהוספיס, צנתר רקטלי מיוחד, שנועד למתן נוח ודיסקרטי של תרופות מתמשכות, מספק דרך מעשית לספק ולשמור תכשירים נוזליים ברקטום הדיסטלי, לדוגמה על ידי טפטוף בשיטת מרפי (אנ').
המסלול הפרנטרלי הוא כל מסלול שאיננו אנטרלי. מתן פרנטרלי יכול להתבצע על ידי הזרקה, כלומר באמצעות מחט (בדרך כלל מחט היפודרמית) ומזרק, או על ידי החדרת צנתר קבוע.
מתן תוך מוחי (אינטרא-צרברלי) בהזרקה ישירה למוח נבחן כטיפול במחלות ממאירות של המוח.[6] המסלול התוך-מוחי נבחן גם כדרך לפריצת מחסום הדם במוח בפני דרכי המתן האחרות.[7]
מתן לתוך חדרי המוח (אינטרא-צרברו-ונטריקולר) משמש במחקר ניסיוני של כימיקלים[8] ויכול לשמש כקו אחרון של טיפול באופיואידים לחולי סרטן סופני עם כאב בלתי פתיר.[9]
אפיקוטני (מריחה על העור). יכול לשמש הן להשפעה מקומית, כמו בבדיקות אלרגיה והרדמה מקומית רגילה, אך גם להשפעות מערכתיות כאשר החומר הפעיל מתפזר דרך העור (נתיב טרנסדרמלי).
מתן תת-לשוני (סוב לינגואלי) או בוקאלי - הן דרכים ייחודיות לתת תרופה דרך הפה. במתן תת-לשוני, מניחים את התרופה מתחת ללשון כדי שתיספג בגוף. מתן בוקאלי כולל הנחת התרופה בין החניכיים והלחי. תרופות אלו יכולות להגיע בצורה של טבליות, סרטים או תרסיסים. תרופות רבות מיועדות למתן תת-לשוני, כולל תרופות קרדיווסקולריות, סטרואידים, ברביטורטים, משככי כאבים אופיואידים עם זמינות ביולוגית לקויה של מערכת העיכול, אנזימים, ויטמינים ומינרלים.
מתן מחוץ-למי-שפיר (אקסטרא-אמניוטי), בין רירית הרחם לקרום העובר.
מתן דרך האף (נזאלי) לצורך ניפוח חלל, או לצורך פעולה מקומית או מערכתית. למשל, תרסיסי אף נוגדי-גודש הפועלים לאורך דרכי הנשימה, או חומרי הרדמה הניתנים בשאיפה (אינהלציה) ומגיעים למערכת העצבים המרכזית (המוח) לאחר שפעפעו לנימי הדם. כן קיימים שני מסלולים נוספים, לא סיסטמיים, מרירית האף למוח: תוך-תאי וחוץ-תאי. הראשון מתחיל באנדוציטוזיס על ידי תאי עצב הריח, ואחריו הובלה באקסונים אל הסינפסות בפקעת ההרחה, שם התרופה עוברת אקסוציטוזה וכן הלאה, לאזורי מוח אחרים. במנגנון החוץ-תאי, תרופות מועברות ישירות לנוזל עמוד השדרה המוחי על ידי מעבר בין תאי אפיתל האף, ולאחר מכן דרך המדור של מעטפת העצב אל המדור התת-עכבישי שסביב המוח.[10]
מתן תוך עורקי (אינטרא-ארטריאטלי). למשל, תרופות המרחיבות כלי דם בטיפול בהתכווצות עורק (וואזוספזם) ותרופות תרומבוליטיות לטיפול בתסחיף קרישי.
מתן תוך מפרקי (אינטרא-ארטיקולרי), לתוך חלל מפרק. משמש בעיקר להקלת תסמיני אוסטיאוארתריטיס.
מתן תוך לבבי (אל תוך הלב, אניטרא-קרדיאלי), למשל. אדרנלין במהלך החייאת לב-ריאה (כבר לא מבוצע בדרך כלל).
מתן פרנטרלי: זוויות החדרת מחט בדרכי מתן שונות - תוך עורית, תוך ורידית, תת-עורית ותוך שרירית.זריקה אינרא-דרמלית (לעור עצמו) משמש לבדיקת עור לאלרגנים, וגם לבדיקת מנטו עבור שחפת.
מתן לתוך נגע עורי (אינטרא-לזיונל), משמש לטיפול בנגעי עור מקומיים. למשל, תרופות לאקנה.
נתן תוך שרירי (אינרא-מוסקולר, IM). למשל, חיסונים רבים, אנטיביוטיקה וחומרים פסיכואקטיביים ארוכי טווח.
מתן עיני (אוקולרי). למשל, תרופות מסוימות נגד גלאוקומה או גידול בעין.
עירוי למח העצם, הוא למעשה, גישה תוך ורידית עקיפה, מכיוון שמח העצם מתנקז ישירות למערכת הוורידית. מסלול זה משמש מדי פעם לתרופות ונוזלים ברפואת חירום וברפואת ילדים כאשר הגישה לווריד קשה.
עירוי או הזרקה לתוך הצפק (אינטרא-פריטונאלי) - למשל, דיאליזה פריטונאלית.
מתן לתוך תעלת השדרה (אינטרא-תקאלי) - משמש לרוב להרדמה של חוט השדרה ולכימותרפיה.
מתן תוך ורידי (לוריד, אינטרא-ונוס IV). משמש לתזונה פרנטרלית וכן לתרופות רבות. לדוגמה, ונקומיצין במתן תוך ורידי משמש נגד זיהומים חמורים של חיידקי MRSA.[11]
מתן לשלפוחית השתן (אינטרא-וסיקולר).
מתן תוך-ויטריאלי - לזגוגית העין.
מתן תת-עורי (סוב קוטן, SC). מתבצע בדרך כלל כהזרקה תת-עורית. למשל, של אינסולין. בנוסף להזרקה, ניתן גם להחדיר לתת-עור נוזלים באופן איטי ומתמשך - עירוי תת-עורי (נקרא גם היפודרמוקליזה), למשל כטיפול ביתי נגד התייבשות.
מתן פריווסקולרי (סביב כלי הדם) - מכשירים רפואיים פרי-וסקולריים ומערכות אספקת תרופות פרי-וסקולריות מיועדות ליישום מקומי סביב כלי דם במהלך ניתוח כלי דם פתוח.[12]
מתן טרנסמוקוזלי (דיפוזיה דרך קרום רירי). למשל, הסנפת קוקאין דרך האף, מתן תת-לשוני של ניטרוגליצרין, נטילה תכשיר בין השפתיים לחניכיים, שימוש בנר נרתיקי.
למתן מקומי (מתן טופיקלי) הגדרות שונות, חלקן קובעות את כי ההשפעה (הפרמקודינמית) שלו היא מקומית, חלקן אינן מתייחסות למיקום ההשפעה. לפי האחרונות, מתן מקומי יכלול גם יישום טרנסדרמלי, כאשר החומר מושם על העור אך נספג לגוף עם השפעה מערכתית. אם מגדירים מתן מקומי רק כאשר ההשפעה מקומית, הרי שמתן מקומי יכול לכלול גם מתן אנטרלי של תרופות שאינן נספגות היטב במערכת העיכול. תרופה אחת כזו היא האנטיביוטיקה ונקומיצין, שכאשר ניטלת דרך הפה, היא משמשת רק כטיפול בדלקת מעי של קלוסטרידים דיפיצילה.[11]
.jpg)
