מינדנאו

אי בפיליפינים

מינדנאופיליפינית ובטאגאלוג: Mindanao) הוא האי השני בגודלו והמזרחי ביותר בפיליפינים. מינדנאו הוא גם שמה של קבוצת איים, אחת משלוש קבוצות האיים במדינה,[1] הכוללת את האי מינדנאו וכמה איים קטנים המקיפים אותו. האי מינדנאו מכונה "אי ההבטחה" בשל אדמתו הפורייה, אקלימו הנוח, ושפע משאביו הטבעיים,[2][3][4] והוא האזור היחיד בפיליפינים שבו יש אוכלוסייה מוסלמית משמעותית.

מינדנאו
Mindanao
מבט על נהר פולנגי המתפתל במישור מאפאנג בבוקידנון שבצפון מינדנאו
מבט על נהר פולנגי המתפתל במישור מאפאנג בבוקידנון שבצפון מינדנאו
נתונים גאוגרפיים
מיקום דרום-מזרח אסיה
קואורדינטות 7°41′21″N 125°16′31″E / 7.6892172°N 125.275268°E / 7.6892172; 125.275268
ארכיפלג הארכיפלג המלאי
שטח 104,530 קמ"ר
גובה מרבי הר אפו: 2,964 מטר
נתונים מדיניים
מדינה הפיליפיניםהפיליפינים הפיליפינים
אוכלוסייה 27,021,036 (2021)
אזור זמן UTC+8
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

במינדנאו פועלות כמה תנועות בדלנות אסלאמיות. הגדולה והידועה בהן קרויה חזית השחרור האסלאמית של מורוערבית جبهة تحرير مورو الإسلامية, אבל היא מוכרת בפיליפינים בשמה באנגלית Moro Islamic Liberation Front ובראשי תיבות MILF). התנועה קמה על רקע המצוקה הכלכלית וחילוקי דעות על רקע דתי. הלחימה בין ה-MILF וצבא הפיליפינים גרמה לעקירתם של 100,000 תושבים ממקום מגוריהם, והעימות גרם להתגברות האסלאם הקיצוני.[5]

גאוגרפיה עריכה

מינדנאו הוא האי השני בגודלו בפיליפינים (אחרי לוזון), ה-19 בגודלו בעולם והאי השמיני בעולם במספר תושבים. שטחו 94,630 קילומטרים רבועים המהווים 34% מהשטח היבשתי של הפיליפינים. את מינדנאו מקיפים כמה ימים שוליים, ים מינדנאו מצפון, ים סולו ממערב, ים הפיליפינים ממזרח וים סלבס מדרום. כחלק מטבעת האש המקיפה את האוקיינוס השקט, מצוי מינדנאו באזור בו מתחוללות התפרצויות געשיות ורעידות אדמה. פנים האי הררי, כולל ההר הגבוה ביותר בפיליפינים, הר הגעש הרדום אפו (2,938 מטרים[6]), חופיו מישוריים ובהם כמה נמלים טבעיים ויש בו כמה מערכות נהרות גדולים. באי יש מגוון נרחב של צורות נוף: הרים גבוהים המבותרים על ידי גאיות, פסגות געשיות מבודדות, רמות נישאות מקומרות ומישורים ביצתיים שטוחים רחבי ידיים.

קבוצת איי מינדנאו כוללת את האי מינדנאו ואת ארכיפלג סולו המשתרע מדרום מערב לאי. קבוצת האיים מחולקת מנהלית לשישה מחוזות (בפיליפינית rehiyon – אזור), המתחלקים ל-26 נפות (בפיליפינית lalawigan).

רכסי הרים עריכה

 
הר אפו, הפסגה הגבוהה ביותר בפיליפינים
 
הר מטוטום

את ההרים של מינדנאו ניתן לחלק לחמישה רכסי הרים, הכוללים גם מבנים מורכבים של הרים והרי געש. בהרים שבקצוות המערביים והמזרחיים של האי נחשפים סלעים מעידן המזוזואיקון, וסלעים אולטרה-בסיסיים מופיעים על פני השטח במקומות רבים לאורך החוף המזרחי. הסלעים שעל פני השטח בחלקים אחרים של האי הם בעיקר סלעים געשיים וסלעי משקע מהשלישון ומהרביעון.

רכס ההרים הראשון משתרע במקביל לחוף המזרחי מנקודת בילאס (Bilas) בנפת סוריגאו דל נורטה (Surigao del Norte) ועד כף אגוסטין (Cape San Agustin) בדרום מזרח דבאו (Davao), וקרוי בחלקו הצפוני "הרי דיוואטה" (Diwata או Diuata) או "רכס סוריגאו". בחלקו המרכזי הרכס נמוך יותר ונופו מעוגל. כביש מתוכנן, העתיד לחבר את העיר ביסליג (Bislig) בחוף המזרחי עם הנהר אגוסן (Agusan), יעבור דרך האוכף בחלק זה של רכס ההרים שרוחבו כ-16 קילומטרים כשגובהו המרבי יהיה פחות מ-250 מטרים מעל פני הים. הגובה המרבי אליו מגיע כביש מקביל שכיוונו ממזרח למערב, הקיים כיום, והיוצא מליאנגה (Lianga) כ-50 קילומטרים צפונית לביסליג, אינו עולה על 450 מטרים. הרי דיוואטה - המשך הרכס צפונית לאזורים אלו – גבוהים הרבה יותר ופסגותיהם משוננות. הפסגה הגבוהה ביותר היא הר הילונגילונג (Hilonghilong) שגובהה 2,012 מטרים, 24 קילומטרים מצפון מזרח לעיר בוטואן (Butuan). החלק הדרומי של רכס הרים מזרחי זה רחב יותר ומשונן אפילו יותר מהחלק הצפוני ומשתרע לאורך חצי האי פוז'אדה (Pujada), שם בולט הר המיגיטאן (1,620 מטרים), אתר מורשת עולמית המצטיין בעושר ביולוגי יוצא דופן. במזרח דבאו מתנשאות כמה פסגות מעל ל-2,500 מטרים, והר אחד נטול שם מתנשא לגובה של 2,810 מטרים.

האזורים שלאורך החוף המזרחי של מינדנאו בנפות של דבאו וסוריגאו דל סור (Surigao del Sur) מתאפיינים בסדרה של שפלות חופיות קטנות שביניהן מפרידים רכסים משוננים המגיעים עד קו המים. לאורך החוף משתרעות שוניות אלמוגים רבות ואיונים קטנים. לחוף מרוחק ומסוכן זה קשה להגיע עוד יותר בחודשים אוקטובר עד מרץ, עקב הגלים הגבוהים הנוצרים בשל רוחות הסחר הצפוניות מזרחיות. כמה קילומטרים מהחוף מצוי שקע הפיליפינים. שקע אוקייני עמוק זה המגיע לעומק של 10,800 מטרים הוא בין המקומות העמוקים ביותר מתחת לפני הים.

כיוונו של רכס ההרים השני אף הוא מצפון לדרום, והוא משתרע לאורך הגבולות המערביים של נפת אגוסן ומחוז דבאו, מהאי קמיגין (Camiguin) בצפון ועד נקודת טינאקה (Tinaca) בדרום. רכס זה, הקרוי "רכס בוקידנון-דבאו", כולל לפחות שלושה הרי געש פעילים. בחלקו הצפוני והמרכזי של רכס זה יש כמה פסגות שגובהן בין 2,000 ל-2,500 מטרים (כמו הר סומגיה), ורוחב הרכס במקומות אלה מגיע ל-50 קילומטרים. מערבית לעיר דבאו סיטי מצויים שני הרי געש פעילים, הר טאלומו שגובהו 2,693 מטרים, והר אפו בגובה 2,938 מטרים, ההר הגבוה ביותר בפיליפינים, השולט על קו הרקיע. רכס הרים זה נמוך יותר דרומית להר אפו, וגובהן הממוצע של הפסגות בחלק זה של הרכס נע בין 1,100 ל-1,800 מטרים. דרומית לדבאו סיטי מתנשא הר הגעש הפעיל בלוט (Balut) מעל אי באותו שם.

רכס הרים נוסף משתרע במערב מינדנאו בין מפרץ איליגן (Iligan) למצר בסילן (Basilan) והוא יצר את זמבואנגה (Zamboanga), חצי האי ארוך דמוי כף יד. הרים אלו מגיעים לגבהים של עד 1,200 מטרים, גבוהים פחות מרכסי ההרים האחרים במינדנאו. בנוסף, יש כמה מקומות בהרי זמבואנגה שבהם נוצרו עמקים בינות ההרים, שלהם פוטנציאל עתידי לעיבוד חקלאי. הקצה הצפון-מזרחי של רכס זה מסתיים בפסגה הכפולה של הר מאלינדנג (Malindang) הר געש רדום, המיתמר מאחורי העיר אוזאמיס (Ozamis) לגובה של 2,425 מטרים. הר דפיה (Dapia) הוא ההר הגבוה ביותר בחצי האי זמבואנגה וגובהו 2,617 מטרים. ההר הגבוה ביותר בחלקו הדרומי של חצי האי הוא "נקודת בטוראמפון" (Batorampon), גובהו 1,335 מטרים בלבד והוא שוכן בגבול העיר זמבואנגה סיטי.

 
צילום לוויין של אגם לאנאו

קבוצה של הרי געש מצויה בסמוך לאגם לאנאו (Lanao) בקשת רחבה המשתרעת דרך הנפה "לאנאו דל סור" (Lanao del Sur), צפון הנפה קוטאבטו (Cotabato) ומערב הנפה בוקידנון (Bukidnon). לפחות שישה מתוך עשרים ומשהו הפסגות באזור זה הם הרי געש פעילים, וכמה מהם מרשימים מאוד כשהם מתנשאים בבדידות למחצה. הר מקאטורינג (Makaturing) המתנשא לגובה של 1,940 מטרים התפרץ ככל הנראה בסוף המאה ה-19. פסגות בוטיג (Butig) שבהם שוכנים ארבעה אגמי לוע, נראות בבירור מהעיר קוטאבטו. הר מקאטורינג (Makaturing) ההר המבודד[7] ביותר הוא הר ראגנג (Ragang), הר געש פעיל שגובהו 2,815 מטרים. ההר הגבוה ביותר בקשת הרים זו הוא הר קיטנגלאד (Kitanglad) שגובהו 2,896 מטרים.

רכס ההרים החמישי הוא רכס נוסף של הרי געש המשתרע בדרום מערב קוטאבטו כשהוא מקביל לקו החוף. אורך הרכס כ-110 קילומטרים מצפון-מערב לדרום-מזרח ורוחבו 30 קילומטרים. ההר הידוע ביותר ברכס זה הוא הר פרקר (Parker). גובה פסגתו 2,040 מטרים, ובלועו, כ-300 מטרים מתחת לפסגה, יש אגם לוע מעגלי שקוטרו 2,000 מטרים. הר מטוטום (Matutum) הוא אזור מוגן ונחשב אחד מנקודות הציון של נפת דרום קוטאבטו.

רמות עריכה

 
מפלי מריה כריסטינה

מאפיין חשוב נוסף של הגאוגרפיה של מינדנאו הם סדרת רמות בנפות בוקידנון ולאנאו דל סור. שטחן של רמות אלו נרחב למדי והן מקיפות מספר הרי געש באזור זה. הרמות נוצרו משפכי לבה מעורבים באפר געשי וטוף. בסמוך לשולי הרמות חצבו נהרות קניונים עמוקים, ובכמה מקומות נשפכים מפלי מים מרהיבים אל שפלת החוף הצרה. מפלי מים אלו טומנים בחובם הבטחה משמעותית לפיתוח אנרגיה הידרואלקטרית. ואכן, אחד ממקומות אלו, מפלי מריה כריסטינה, כבר הפך למקור עיקרי להפקת חשמל. משום שגובהן הממוצע של הרמות הוא 700 מטרים מעל לפני הים, הן מציעות מפלט מהחום המעיק של מישור החוף. אגם לאנאו משתרע על מרבית שטחה של אחת הרמות בנפת לאנאו דל סור. זהו האגם הגדול ביותר במינדנאו והשני בגודלו בפיליפינים, שטחו 340 קמ"ר וצורתו כשל משולש שאורך צלעו הארוכה ביותר היא 25 קילומטרים. האגם שוכן בגובה 780 מטרים מעל לפני הים והוא מוקף מצדדיו המזרחיים, הדרומיים והמערביים בסדרת פסגות שגובהן מגיע עד 2,300 מטרים. תנאים גאוגרפיים אלו והטמפרטורה הנוחה שלחופיו מעמידים את האגם בשורה הראשונה של אתרי הנוף בפיליפינים. העיר מאראווי (Marawi) שלחופו הצפוני של האגם נחצית על ידי נהר אגוס (Agus) שמימיו מזינים את מפלי מריה כריסטינה. אגמים נוספים במינדנאו כוללים את בולואן (Buluan), מאיניט (Mainit) ופגוסי (Pagusi).

אתר מפל מים מרהיב נוסף במינדנאו שוכן במאלאבנג (Malabang), ‏24 קילומטרים דרומית לאגם לאנאו. בנקודה זו מציגים מפלי חוסה אבאד סנטוס (Jose Abad Santos) את אחד מחמדות הטבע היפות במדינה כשער הכניסה לפארק פיתוח לאומי שגודלו 2,000 דונם.

מפלי לימונמסודן (Limunsudan), השוכנים בעיר איליגן (Iligan), שגובהם כ-240 מטרים הם מפלי המים הגבוהים בפיליפינים.

שפלות עריכה

 
דייגים מול חופי מינדנאו

שתי שפלות נרחבות שוכנות בלב מינדנאו, העמקים של הנהר אגוסן והנהר מינדנאו (Rio Grande de Mindanao) בנפות אגוסן וקוטאבטו בהתאמה. עמק האגוסן הוא קער נרחב בין רכס ההרים המרכזי באי לרכס החוף המזרחי. אורך העמק 180 קילומטרים מצפון לדרום ורוחבו נע בין 35 ל-50 קילומטרים. כ-55 קילומטרים צפונית להתחלת מפרץ דבאו שוכן קו פרשת המים בין האגוסן ליובלים של הנהר ליבוגנון (Libuganon) הזורם למפרץ. גובה קו פרשת המים הוא מתחת ל-200 מטרים, עובדה המסמלת את התמשכות השפלה בפועל מים מינדנאו בצפון ועד מפרץ דבאו בדרום.

הנהר מינדנאו ויובליו העיקריים, הנהרות קטיסן (Catisan) ופולאנגי (Pulangi) יוצרים עמק שאורכו המרבי 190 קילומטרים ורוחבו נע בין 19 קילומטרים בשפך הנהר ל-100 קילומטרים במרכז קוטאבטו. ההמשך של עמק קוטאבטו כלפי דרום משתרע בלא הפרעה תוך חציית קו פרשת המים בגובה 350 מטרים ממפרץ אילאנה (Illana) בצפון מערב ועד מפרץ סראנגני (Sarangani) בדרום מזרח.

במקומות שונים יש שפלות לאורך החוף של מינדנאו. רבות מהן הן כיסים מבודדים קטנים, למשל לאורך החוף הצפון-מערבי של חצי האי זמבואנגה. במקומות אחרים, כמו במישור דבאו, מגיע רוחבן של שפלות חוף אלו עד ל-15 קילומטרים ואורכן לפי כמה ממספר זה.

מהעיר דיפולוג (Dipolog) מזרחה לאורך החוף הצפוני של מינדנאו כמעט עד העיר בוטואן (Butuan) משתרעת שפלת חוף המנומרת בגבעות שרוחבה משתנה. בנפת מיסאמיס אוקסידנטל (Misamis Occidental) יצר הר הגעש הרדום מאלינדנג (Malindang) שפלה שרוחבה 13 קילומטרים. מפרץ פנקיל (Panquil) הרדוד מפריד בין נפה זו לנפת לאנאו דל נורטה (Lanao del Norte), ובשוליו מצויים שפלות שניקוזן גרוע ויערות מנגרובים נרחבים. רוחב המישור צר במיוחד בנפת מיסאמיס אוריינטל (Misamis Oriental), ובמקומות אחדים הוא נלחץ בין ההרים הפראיים המגיעים עד הים. מזרחית לעיר קגאיאן דה אורו מתמשך חצי אי הררי ארוך לתוך ים מינדנאו.

אקלים עריכה

למעט נפת סוריגאו שבצפון מצוי האי מינדנאו מעבר לרצועת הטייפונים. גשם יורד במינדנאו כל השנה. בחצי האי מיסאמיס ובחצי האי זמבואנגה יש תקופה יבשה יחסית בין נובמבר לאפריל, וגשומה יחסית בשאר השנה. בחלק המזרחי של האי אין בכלל עונה יבשה ובין נובמבר לינואר יורדים באזור ממטרים עזים. בשאר האי יורדים גשמים בצורה מאוזנת, והטמפרטורות נוחות במשך כל השנה - טמפרטורה ממוצעת של 27°C, לחות יחסית של 77% וממוצע משקעים של 2,030 מ"מ גשם בשנה בשפלת החוף.[8] הצירוף של פיזור הגשמים, הטמפרטורות הנוחות והיעדר ההשפעה ההרסנית של הטייפונים מאפשר את קיומה של חקלאות משגשת, אחד הגורמים לכינויו של האי "אי ההבטחה".[9]

היסטוריה עריכה

עד הגעת האסלאם עריכה

 
מינדנאו במפה ספרדית עתיקה

מינדנאו קרוי על שם עם המגינדנאו (Maguindanao) שהסולטנות שהקימו הייתה הגדולה ביותר בהיסטוריה של האי, וממפות ששורטטו במאה ה-17 וה-18 מוכיחות כי ילידי המקום באותה תקופה השתמשו בשם זה כשהתייחסו לאי. עדויות להתיישבות אנושית באי מתוארכות ללפני כמה עשרות אלפי שנים. בתקופה הפרהיסטורית ישבה באי אוכלוסייה של ילידים ממוצא נגריטו. סביב 1500 לפני הספירה התפשטו עמים אוסטרונזיים בכל רחבי הפיליפינים ומעבר להם. ממצאים ארכאולוגיים שנתגלו מהתקופה מאוחרת יותר כוללים ספינות עץ שתוארכו לשנת 320 לספירה בבוטואן (Butuan) וחרסים שתוארכו לשנת 585 בדרום קוטאבטו. מהחפירות בבוטואן נתגלה כי בין מינדנאו לבין סין, הודו, ודרום-מזרח אסיה התנהל מסחר והסחורות וכלי המתכת שנתגלו מוארכים ל-900 לספירה. מרכזי הסחר באי היו בוטואן בשפך הנהר אגוסן, קרגה (Caraga) בחוף המזרחי, מגינדנאו שעל נהר המינדנאו ודפיטן (Dapitan) בחוף המערבי.[9]

בוא האסלאם עריכה

האסלאם התפשט באזור לראשונה במאה ה-13, באמצעות סוחרים ערבים שהגיעו ממלזיה ואינדונזיה של ימינו אל מינדנאו והאיים בארכיפלג סולו. קודם למגע זה היו תושבי האזור בעיקר אנימיסטים שחיו בקהילות אוטונומיות קטנות.[10] האוכלוסייה המקומית התאסלמה במהירות, והמסגד הראשון בפיליפינים נבנה ב-1380 באי הקטן סימונול (Simunul).[10] ב-1450 הוקמה באי ג'ולו (Jolo) שבארכיפלג סולו סולטנות סולו, וחמישים שנים אחר-כך הוקמה סולטנות מגינדנאו באי מינדנאו. האסלאם התפשט לעם המראנאו (Maranao – פירוש השם "עם האגם") שהתגורר לחוף אגם לאנאו, וגם בקרב קבוצה אתנית זו קמה סולטנות. בין מגינדנאו (פירוש השם "עם המישורים") לבין סולו וטרנאטה, סולטאניות מוסלמיות קרובות, התקיימו קשרי סחר ונחתמו בריתות.[9]

האימפריה הספרדית עריכה

בתחילת המאה ה-16 הגיעו הספרדים לפיליפינים. קרוב לוודאי שמשלחתו של פרדיננד מגלן עגנה במינדנאו ב-1521. ב-4 בפברואר 1543 נחת בחוף המזרחי של מינדנאו מגלה הארצות הספרדי רוי לופס דה וייאלובוס, והוא כינה לראשונה את קבוצת האיים, איי הפיליפינים (Las islas Filipinas). וייאלובוס כינה את האי "קיסריה קרולי" (Caesarea Caroli) על שם קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. הצי של וילאלובוס שהה באי 32 יום, אבל לאחר שלא נמצא מזון בסביבה, נאלץ וייאלובוס, שצוותו סבל חרפת רעב, להרים עוגן ולהפליג הלאה.

בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 נוצר המגע הראשון בין תושבי מינדנאו לספרדים. הספרדים הראשונים שהגיעו למינדנאו הופתעו לרעה כשגילו נוכחות מוסלמית ניכרת באי, תקופה קצרה לאחר שהספרדים גרשו את המורים המוסלמים מארצם שלהם לאחר כמה מאות שנות רקונקיסטה. למעשה הספרדים הם שכינו את המוסלמים של הפיליפינים בשם מורו (Moro), שם שמקורו במילה הספרדית מורים, והוא כיום הכינוי שבו משתמשים המוסלמים עצמם.[10]

תהליך ההתאסלמות נמשך במינדנאו במקביל להשתלטות הספרדים על לוזון ואיי ויסאיאס. ב-1635 התיישבו הספרדים בזמבואנגה. חיל המשלוח הספרדי החל להשתלט על חצי האי ומיסיונרים ישועים החלו להמיר את דתם של התושבים. ב-1637 עמד המושל הכללי מטעם הספרדים, סבסטיאן הורטדו דה קורקוארה (Sebastián Hurtado de Corcuera‏; ?-1660) בראש משלחת צבאית שפעלה כנגד סולטנות מגינדנאו, בקרב הראשון הובסו כוחות הסולטנות והסולטאן קודארט (Qudarat) נמלט בעור שיניו, אך המלחמה לא הסתיימה ואחרי שמונה שנות מלחמה חתם הסולטאן הסכם שלום עם הספרדים. ההסכם החזיק מעמד אחת עשרה שנים, וב-1656 הכריז הסולטאן קודראט על ג'יהאד. הקרבות נמשכו לסירוגין עד 1663 שעה שהכוחות הספרדיים קיבלו הוראה להתרכז בלוזון בצפייה להתקפה (שלא התממשה לבסוף) של קוקסינגה, פיראט סיני שהשתלט על טאיוואן ב-1661. הספרדים נטשו את מינדנאו, וסולטנות מגינדנאו שגשגה תוך כדי קיום סחר עם ההולנדים, הבריטים וארצות דרום-מזרח אסיה. הספרדים החלו לחזור למינדנאו במאה ה-18. הם הקימו מחדש את המבצר בזמבואנגה, וישובים נוספים בצפון ובמזרח מינדנאו, כשהם מעודדים הגירה של פיליפינים נוצרים לאזורים אלו. העימותים עם המוסלמים התחדשו לסירוגין, כאשר מערכות עיקריות התחוללו ב-1860 וב-1890. הספרדים נטשו את מינדנאו בעקבות תבוסתם במלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1899.

הכיבוש האמריקני עריכה

כמו הספרדים לפניהם גם האמריקנים ששלטו בפיליפינים נתקלו בעוינות של המוסלמים. הם ניסו תחילה להפעיל דיפלומטיה ואחר כך עברו לשימוש בכוח ודיכאו את מרד המורו (1913-1899) שעלה בחייהם של למעלה מ-10,000 תושבים מוסלמים. המרידות המוסלמיות נמשכו בכל התקופה שבה שלטה ארצות הברית בפיליפינים וגם במהלך השלטון העצמאי למחצה של הפיליפינים בשנות ה-30 של המאה ה-20. ב-1937 התחוללו קרבות בין המוסלמים בלאנאו לצבא הפיליפיני. יפנים התיישבו באזור דבאו מתחילת המאה ה-20 והקימו באזור תעשייה המבוססת על צמח האבאקה.

מלחמת העולם השנייה עריכה

 
שבויים אמריקנים במינדנאו, יוני 1943

היפנים פלשו למינדנאו כחלק מהמערכה בפיליפינים (1941–1942). דבאו נכבשה בדצמבר 1941, והכוחות האמריקנים-פיליפיניים באי נכנעו במאי 1942. באי קמה תנועת גרילה שפעלה כל זמן המלחמה. באפריל 1945 נחתו כוחות אמריקניים במינדנאו והשלימו את כיבוש האי עד יוני 1945.

העימות בין המוסלמים לממשלה המרכזית עריכה

  ערך מורחב – הסכסוך בדרום הפיליפינים

כשהפיליפינים הפכו לרפובליקה עצמאית ב-1946 הייתה מינדנאו חלק ממנה. מהגרים מלוזון ומאי ויסאיאס החלו להתיישב במינדנאו וגרמו למיעוט המוסלמי לחשוש לעצמאותו. ב-1971 הקים נור מיסורי (Nur Misuari) את חזית השחרור הלאומית של מורו (MNLF ראשי תיבות שלMoro National Liberation Front), ארגון שמטרתו הקמת מדינה מוסלמית עצמאית (Bangsa Moro). על מנת להפסיק את הלחימה בין הצבא הפיליפיני לבין הארגון, נערכו ב-1976 דיונים בלוב בין הצדדים ועל סמך הסכם טריפולי שנחתם ב-23 בדצמבר 1976 הוקם ב-1989 האזור האוטנומי של מינדנאו המוסלמית (ARMM ראשי תיבות של Autonomous Region in Muslim Mindnao). הקרבות נמשכו עד 1996 ואז נחתם הסכם שלום בין הממשלה הפיליפינית לבין חזית השחרור הלאומית של מורו. שני ארגונים מוסלמים פורשים ממשיכים בלחימה מאז: חזית השחרור האסלאמית של מורו (Moro Islamic Liberation Front ובראשי תיבות MILF) שמטרתו הקמת מדינה מוסלמית במסגרת הפיליפינים וארגון "אבו סייף" ("אבי החרב") – ארגון ג'יהאדיסטי הדוגל בטרור הכולל הטמנת פצצות, וחטיפות, בעל קשרים הדוקים לאל-קאעידה ומאוחר יותר גם לדאעש, שמטרתו הקמת תאוקרטיה אסלאמיסטית סונית בדרום הפיליפינים.[11]

פעילות ארגוני המחתרת המוסלמית, פעילות הטרור שמפעילה המחתרת הקומוניסטית המאואיסטית המכונה "צבא העם החדש" (בפיליפינית Bagong Hukbong Bayan מוכרת גם בראשי התיבות NPA של שמה באנגלית New People's Army), הצבאות הפרטיים שחלק מבעלי ההון מחזיקים ופעילות שודדי ים לאורך חופי מינדנאו תרמה לדימויה של מינדנאו כ"מערב הפרוע" של הפיליפינים.[12]

חלוקה מנהלית עריכה

קבוצת האיים מינדנאו היא איחוד מנהלי שרירותי של איים בדרום הפיליפינים, הכולל שישה מחוזות מנהליים. ששת המחוזות מחולקים ל-26 נפות, שמתוכן ארבע נפות אינן בשטח האי מינדנאו. אחד המחוזות הוא שטחים בשליטה אוטונומית למחצה של התושבים המוסלמים. מלבד האי מינדנאו כלולים בקבוצת מינדנאו האיים של ארכיפלג סולו שלדרום מערב, הכולל את האיים העיקריים: בסילן, ג'ולו וטאווי-טאווי, ואיים נוספים הקרובים למינדנאו במקומות אחרים כדוגמת קמיגין, דינאגט, סירגאו וסאמל.

מחוז מספר מחוז תיאור עיר בירה שטח (בקמ"ר) אוכלוסייה (ע"פ מפקד 2007) צפיפות אוכלוסייה (לקמ"ר) נפות
חצי האי זמבואנגה

Tangway ng Zamboanga

IX

המחוז משתרע על החלק המרכזי של צפון מינדנאו וכולל גם את האי קמיגין זמבואנגה סיטי

Lungsod ng Zamboanga

16,823 3,230,094 192.0
צפון מינדנאו

Hilagang Mindanao

X

המחוז משתרע על שטחו הדרום-מזרחי של מינדנאו קגאיאן דה אורו

Cagayan de Oro

20,132 3,952,437 196.3
דבאו

Rehiyon ng Davao

XI

חצי אי שהוא גם מחוז במערב מינדנאו דבאו סיטי

Lungsod ng Dabaw

20,244 4,156,653 205.3
סוקסקסרג'ן

SOCCSKSARGEN – South Cotabato, Cotabato, Sultan Kudarat, Sarangani at General Santos City

XII

מחוז במרכז מינדנאו, שמו הוא ראשי התיבות של ארבע הנפות והעיר המרכזית קורונאדל

Koronadal

22,466 3,829,081 170.4
קראגה

Caraga

XIII

מחוז בצפון מזרח מינדנאו בוטואן

Butuan

21,471 2,293,480 106.8
האזור האוטנומי במינדנאו המוסלמית

ARMM - Autonomous Region in Muslim Mindanao

ARMM

מחוז הכולל את חלקו המרכזי של מערב מינדנאו ואת האיים של ארכיפלג סולו. מתוך חמש הנפות רק שתיים (מגינדאנאו ולאנאו דל סור) מצויים במינדנאו קוטאבאטו[15]

Cotabato

26,974 4,120,795 152.8
קבוצת איי מינדנאו 128,110 21,582,540 168.4

דמוגרפיה עריכה

 
רקדניות בפסטיבל קמולן (Kaamulan), פסטיבל תרבותי אתני שנתי שבו משתתפים בני שבע קבוצות אתניות של הלומאד בצפון מינדנאו

נכון ל-2007 התגוררו באי 21,582,540 תושבים, צפיפות אוכלוסייה של 221.3 תושבים לקמ"ר. רוב האוכלוסייה, כ-63%, הם נוצרים, 32% מוסלמים ו-5% בני דתות אחרות. האוכלוסייה הנוצרית מרוכזת בעיקר בערים ובעיירות שהתפתחו בתקופת הכיבוש הספרדי והאמריקני. האוכלוסייה המוסלמית המכונה מורו מתרכזת בדרום האי וכוללת קבוצות אתניות רבות דוגמת המגינדנאו (Maguindanao), המאראנאו (Maranao), הטאוסוג (Tausūg) והבאנגגינגוי (Banguingui). השבטים הילידים של מינדנאו מכונים בשם הקבוצתי לומאד (Lumad) וכוללים 18 קבוצות אתניות כדוגמת הבוקידנון (Bukidnon), המנובו (Manobo), והטבולי (T'boli). שבטים אלו שלכל אחד מהם שפה, דת ותרבות ייחודית הפכו למיעוט בארצם ונאבקים להכרה על זכותם לאדמת אבותיהם. מקרה מיוחד מהווה הקבוצה האתנית של הטאסאדיי (Tasaday). קיומה נודע לעולם ב-1971 על ידי משלחת אנתרופולוגים שסיפרו כי בני השבט חיים במערות בדרום מינדנאו (נפת קוטאבטו) וכי תרבותם שייכת לתקופת האבן. בשנות ה-80 של המאה ה-20 נפוצה שמועה כי מדובר במעשה רמייה, אך מחקרים נוספים איששו את קיומם, אם כי הם העלו כי תרבותם אינה שונה במידה כה רבה משל שכניהם.[16]

שפות עריכה

מרבית התושבים במינדנאו מדברים סבואנו. סבואנו היא השפה הראשית במרבית האזורים, למעט האזורים המוסלמים בחוף המערבי ובין שבטי ההרים. צ'אוואקנו (Chavacano), קריאולית המבוססת על ספרדית היא השפה הרשמית של העיר זמבואנגה סיטי, והלינגואה פרנקה בחלקים אחרים של חצי האי זמבואנגה ונפת בסילן. סמבואנגניו צ'אוואקנו (Zamboangueño Chavacano) הוא אחד מששת הניבים של צ'אוואקנו (ודובריה מכונים סמבואנגניו). מיעוט דובר סמבואנגניו צ'אוואקנו מצוי במקומות נוספים במינדנאו כדוגמת דבאו וקוטאבטו. סמבואנגניו צ'אוואקנו היא גם שפת מיעוט בסבה, אחת ממדינות מלזיה באי בורנאו.

יש באי גם מעט דוברי ספרדית, רובם זקנים בני משפחות של מסטיסים.

כלכלה עריכה

 
ייצור גומי בבסילן

האקלים הנוח, שפע המים, החסינות מהטייפונים ההרסניים של צפון הפיליפינים והאדמה הפורייה, שמקורה בפעילות געשית ובסחף נהרות מאפשרים חקלאות מגוונת. החקלאים של מינדנאו מגדלים קוקוס, אבאקה[17], הוואה ברזילאית (עץ הגומי), אורז, קקאו, בוטנים, טבק, בננות ואננס. יבול בולט במיוחד הוא הגומי שב-2003 היה למוצר היצוא החקלאי המכניס ביותר של מינדנאו.[18]

פירות טרופיים דוגמת הלנזון,[19] הדוריאן, המנגוסטין והרמבוטן, גדלים במינדנאו במשך כל השנה. ענפי חקלאות נוספים כוללים גידול בקר ודיג.

משאבי טבע המצוים במינדנאו בשפע כוללים: עצים ומחצבים דוגמת זהב, כסף, עופרת, אבץ, נחושת, מנגן, ברזל, ניקל, כרומיט וקובלט.[20]

לקריאה נוספת עריכה

  • Keat Gin Ooi, Southeast Asia: a historical encyclopedia, from Angkor Wat to East Timor, Volume 1, ABC-CLIO, 2004, ISBN 1576077705, Pages 890-893
  • Chris Rowthorn, Greg Bloom, Philippines, Lonely Planet, 2006, ISBN 1741042895, Pages 367-409
  • Andaya, Leonard (1993). The world of Maluku: eastern Indonesia in the early modern period. Honolulu: University of Hawaii Press.
  • Cribb, Robert (2000). Historical atlas of Indonesia. Surrey: Curson. ISBN 0-7007-0985-1.
  • Hanna, Willard Anderson and Des Alwi (1990). Turbulent times past in Ternate and Tidore. Banda Naira: Yayasan Warisan dan Budaya.
  • H. Scheel, Gerhard Jaschke, H. Braun, W M Halle, T Koszinowski, Bertold Spuler, Frank Ronald Charles Bagley, H Kdhler, The Muslim world: a historical survey. Modern times, Volume 4 Translated by Frank Ronald Charles Bagley, Brill Archive, 1981 ISBN 9004061967 Pages 267-277

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מינדנאו בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ שתי הקבוצות הנוספות הן ויסאיאס ולוזון
  2. ^ Southeast Asia עמ' 890
  3. ^ Mindanao: land of promise
  4. ^ Why does Mindanao is also called Land of Promise and the Pearl City of the Philippines?
  5. ^ Philippines Mindanao conflict
  6. ^ כך על פי אתר Global Volcanism Program: Apo ו-Philippine Institute of Volcanology and Seismology (PHIVOLCS) Mount Apo Page, 2,954 על פי גרסה אחרת
  7. ^ כלומר שאיננו חלק מרכס הרים ומוקף במישור או ברמה מכל צדדיו
  8. ^ R. W. McColl, Encyclopedia of world geography, Volume 1, Infobase Publishing, 2005, ISBN 0816057869, page 620
  9. ^ 1 2 3 Southeast Asia עמ' 891
  10. ^ 1 2 3 Brendan I. Koerner, How Islam Got to the Philippines
  11. ^ על היחסים המתוחים בין המוסלמים לממשלה הפיליפינית אפשר לקרוא במאמרים [ Dr. Samuel Tan, Understanding The Mindanao Conflict: Mindanao at the Crossroad ו-Lessons from Mindanao History: As seen from Mindanao by Mindanaoans
  12. ^ http://scjphil.org/mindanao1.htm Mindanao History]
  13. ^ העיר איסבלה היא חלק מהאי בסילן, אך מחוץ לתחום השיפוט שלו
  14. ^ העיר היא חלק ממאגידאנאו, אבל שייכת למחוז סוקסקסרג'ן
  15. ^ העיר היא מרכז האזור, אבל שייכת דווקא למחוז סוקסקסרג'ן
  16. ^ Tasaday
  17. ^ Abacá (שם מדעי Musa Textilis), צמח מהסוג בננה שמסיביו מכינים חבלים ואת הנייר הקרוי "נייר מנילה"
  18. ^ More Rubber Plantations In Mindanao By 2010
  19. ^ פרי טרופי שם מדעי Lansium domesticum מתוך האתר של גילי חסקין :"שמו הפיליפיני של פרי כדורי בעל קליפה צהובה דקיקה, המחולק לפלחים גדולי גלעין, כשכל גלעין מוקף בציפה לבנה ומתוקה. הוא גדל באשכולות בדומה לליצ'י, אם כי יותר מתוק ופחות מעודן... בתאילנד הוא נקרא לֶאנגְסט (Langsat) וכאן הוא נחשב לפרי הלאומי."
  20. ^ Southeast Asia עמ' 891