נפיחה

נפיחה (בסלנג: פְלוֹץ, נאד, פוּק או עָרֹט. בעגה מיושנת: "שחרר" או "הפריח יונים") היא פליטת גזים דרך פי הטבעת כתוצר לוואי של פעולת מערכת העיכול.

נפיחה

תחום	גסטרואנטרולוגיה
קישורים ומאגרי מידע
MeSH	D005414
סיווגים
ICD-11	ME08

הנפיחה מורכבת מגזים, שחלקם מיוצר על ידי חיידקים סימביוטיים, החיים במערכת העיכול של יונקים. גזים אלו הם חסרי ריח. הריחות המלווים את הנפיחה נוצרים מכמויות זעירות של חומרים אחרים.

הרעשים המלווים את הנפיחה נוצרים על ידי רטיטה של פי הטבעת, ולא על ידי תנועות של חלקי העכוז כמקובל לחשוב. הצליל משתנה בהתאם לעובי השריר הסוגר ומהירות הגז היוצא.

בנפיחה כשלעצמה אין נזק, אך הימנעות משחרור הנפיחה או כליאת הגזים בבטן עלולות לגרום לכאבים.

גורמי הנפיחה

הנפיחה מורכבת מ-90% גזים חיצוניים ו-10% גזים פנימיים. גזים חיצוניים הם בעיקר אוויר שנשאף לתוך המעיים בתהליך העיכול, ואילו הגזים הפנימיים נוצרים במהלך העיכול או על ידי חיידקים. סוגי מזון מסוימים ידועים כיוצרי נפיחות: שעועית, בצל, בטטה, עדשים, ערמונים, כרוב, ברוקולי, שמרים מתוך לחם ועוד. מתוכם בולטת במיוחד השעועית, בגלל האוליגוסכרידים שבה, פחמימות שעמידות בתהליך העיכול: הן עוברות דרך המעי הדק ללא שינוי הישר אל תוך המעי הגס. שם פועלים עליהן מגוון חיידקים, היוצרים שפע גזים. חסרי יכולת עיכול לקטוז האוכלים מזונות חלביים עשויים לסבול אף הם מגזים.

גורם נוסף לייצור מיותר של גז הוא לחץ פסיכולוגי. במצב כזה, לבישת בגדים צמודים כדי למנוע שחרור הנפיחה, לא רק מכאיבה, אלא גם תורמת ליצירת גז נוסף.

אדם ממוצע פולט 0.5 עד 1.5 ליטר גז ביום, ב-12 עד 25 נפיחות (ד"ר לוויט, מומחה עולמי בתחום קובע כי מספר הנפיחות הממוצע ביום הוא 10, וגם כמות של 20 ביום נחשבת טבעית ותקינה).

העניין בגורמי הנפיחה התגבר בעקבות התחלת טיסות בגובה רב ותוכניות חלל. הלחץ הנמוך, הסביבה המבודדת ולחצים פסיכולוגיים הפועלים על המשתתפים ביוזמות אלו היוו מקור לדאגה.

שיטות מניעה

תבלינים מסוימים ידועים כמונעי נפיחה במיוחד: כמון, כוסברה וקומבו (אצה יפנית שמשמשת כתבלין).

אנשים רבים מגלים שכאשר הם מפסיקים צריכה של פחמימות מזוקקות כמו פסטה, לחם, ותפוחי אדמה, כמות הגז הנפלט בנפיחה קטנה באופן משמעותי. אורז הוא הדגן היחיד שאינו גורם לנפיחות.

אנזימים עוזרי עיכול יכולים להפחית את כמות הגז הנפלט במקרים בהם הגורם לנפיחה הוא חיידקים שניזונים מפחמימות שלא התפרקו במעי הדק והגס. האנזימים כוללים: אלפא-גאלאקטוזידאז (אנזים לפירוק פחמימות השעועית), עמילאז, לקטאז, ליפאז, צלולאז, גלוקומילאז, פיקטינאז ואחרים, שזמינים במגוון תוספי מזון.

חומרים פרוביוטיים (יוגורט, לבן, אסידופילוס, ביפידוס וכו') או פרה-ביוטיים עשויים להפחית כמות הנפיחות על ידי שחזור אוכלוסייה מאוזנת של חיידקים במערכת העיכול, אך בצריכה מוגזמת הם עלולים להפר את האיזון ולגרום עלייה בכמות הנפיחות.

חומרים שמקטינים מתח פנים יכולים לעזור להפחית את התחושות הלא-נעימות שמלוות את הנפיחה על ידי כך שעל אף שהם לא מפחיתים את כמות הגזים, הם עוזרים להם להתמוסס במוצקים והנוזלים במערכת העיכול.

השפעות בריאותיות

מחקר אירופאי על השפעות הנפיחה על הבריאות לא מצא הבדלים סטטיסטיים משמעותיים בבריאות של בני אדם שנופחים מעט לבין אלו שנופחים הרבה. למרות זאת, המחקר מצא שאנשים שנופחים יותר חיו חיים שמחים יותר.^{[דרוש מקור]} חרף ריבוי הדעות על הנושא, לא נמצא שום גורם ישיר לתופעה. מומלץ לאימהות מניקות להימנע מאכילה של מזונות גורמי נפיחות מכיוון שהתינוק עלול להקיא אם יש יותר מדי גז בקיבתו.^{[דרוש מקור]}

מרכיבים

הרכב נפיחה ממוצעת

  חנקן (נשאף) (59%)

  מימן (מיוצר על ידי חיידקים ונצרך על ידי אחרים) (21%)

  פחמן דו-חמצני (מיוצר על ידי חיידקים אנארוביים או נשאף) (9%)

  מתאן (מיוצר על ידי חיידקים אנארוביים) (7%)

  חמצן (נשאף) (4%)

מתאן הוא הגז הפנימי העיקרי המשתחרר. ישנם ארבעה גזים עיקריים נוספים: חנקן, מימן, פחמן דו-חמצני וחמצן. כיוון שמימן ומתאן הם גזים דליקים, חלק מהנפיחות הן דליקות. הגזים הגורמים לריח של הנפיחה מקורם בחומצה בוטירית (ריח חמאה רקובה) ותרכובות גופרית כמו מימן גופרתי ומתאנתיול (ריח כרוב רקוב) שהיא תוצאה של פירוק חלבונים.

תגובות תרבותיות

כרית פלוץ

בהרבה תרבויות, נפיחה מוגזמת נחשבת מבישה ולא מנומסת, לפעמים עד לנקודה של טאבו על הנושא ולכן זהו נושא טבעי להומור שירותים. נפיחה היא נושא הומוריסטי לאנשים מסוימים, אם בגלל הצלילים המופקים או בגלל הריחות. חלק מוצאים הומור בהדלקה של נפיחות, שעובדת היטב בגלל כמות המתאן הגדולה בנפיחה.

הרומאים סברו כי הימנעות מכוונת מנפיחה פוגעת בבריאות, ונהגו לומר כי מי שמעדיף את נימוסיו על בריאותו הוא שוטה.

נפיחה ביהדות

הכינוי לנפיחה בספרות התלמודית היא "עיטוש" או "הפחה".

נפיחה בהלכה

ההלכה היהודית אוסרת על אדם להתפלל בקרבת אדם שהפיח, ובלימוד תורה הדבר אסור אם הלומד הוא המפיח. כדברי הרמב"ם לגבי קריאת שמע ולימוד תורה:

ריח רע שיש לו עיקר – מרחיק ממנו ארבע אמות וקורא, אם פסק הריח; ואם לא פסק, מרחיק עד מקום שפוסק. ושאין לו עיקר, כגון מי שיצא ממנו רוח מלמטה – מרחיק עד מקום שתכלה הרוח, וקורא...
וכן הקורא שיצאת ממנו רוח מלמטה – יפסיק עד שתכלה באשה, וחוזר לקריאתו; וכן בדברי תורה. יצאת רוח מחברו – אף על פי שמפסיק לה קריית שמע, אינו מפסיק לה דברי תורה.

— משנה תורה, הלכות קריית שמע ג, יב-יד

בנוסף אף תוקנה אמירה מיוחדת לאדם המפיח באמצע תפילתו. כך כותב הרמב"ם:

...יצא ממנו רוח מלמטה כשהוא עומד בתפילה שלא לדעתו – שותק עד שתכלה הרוח, וחוזר לתפילתו.
ביקש להוציא רוח מלמטה, ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו – מהלך לאחוריו ארבע אמות, וממתין עד שתכלה הרוח; ואומר ריבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים וחללים חללים – גלוי וידוע לפניך, חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה בחיינו, תולעה ורימה במותנו; וחוזר למקומו, ומתפלל.

— משנה תורה, הלכות תפילה ד, יא-יב

אמנם, בדורות מאוחרים יותר נהגו שלא לומר נוסח זה, בפרט בציבור, מפאת הבושה שגרמה ההליכה אחורה והמגלה ברבים את עובדת הנפיחה.

כן נזכרת הנפיחה בדין הנהגתו של תלמיד חכם המתפנה בשדה:

צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן: לא יתבזו, ולא יגלו ראשן ולא גופן. ואפילו בשעה שייכנסו לבית הכיסא, יהא צנוע, ולא יגלה בגדיו עד שיישב, ולא יקנח בימין. ויתרחק מכל אדם וייכנס חדר בחדר לפנים מן המערה, ונפנה שם; ואם נפנה אחורי גדר, ירחיק כדי שלא ישמע חברו קולו אם נתעטש, ואם נפנה בבקעה, ירחיק כדי שלא יראה חברו פירועו...

— משנה תורה, הלכות דעות ה, ו

איסור נוסף הוא נפיחה בשעת הנחת תפילין. חז"ל פסקו ש"תפילין צריכים גוף נקי" (ראו גם משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ד', הלכה ט"ו), ומכך נגזרו איסורים נוספים: האיסור לישון בתפילין, אפילו שנה ארעית, מחשש שיפיח; וכן קביעת הגיל המינימלי שבו מניחים ילדים מתחת לגיל בר מצווה תפילין – שכן הקטן צריך לדעת "לשמור תפילין". איסור זה גם שימש הסבר למנהג להניח תפילין רק בשעת תפילת שחרית ולא כל היום, כפי שהיה מקובל בימי קדם; המנהג נומק גם בכך שקשה לשמור על "גוף נקי".

נפיחה באגדה

גם באגדה היהודית מצינו התייחסות לנפיחות. כך מסופר על רבי אלעזר בן דורדיא, החוטא המפורסם, שחזר בתשובה בעקבות אמירה של זונה שהייתה עמו:

בשעת הרגל דבר, הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.

— תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ז, עמוד א'

השפעה סביבתית

נפיחות של צאן, כמו גם גיהוקים, הם מקור לגז חממה מסוג מתאן המעצים את אפקט החממה. הצאן בניו זילנד, למשל, אחראי למחצית מפליטת גזי החממה של מדינה זו.

לקריאה נוספת

• דונלד וורצל, ספר הפלוץ והשיכחה, נוסח עברי: דן בן אמוץ ואמנון דנקנר, הוצאת חיוכים, 1985.
• ניק קראוסו ודני רבאיוטי, האם הם מפליצים? מדריך לילדים לנפיחות בעלי חיים, הוצאת תכלת, 2020

קישורים חיצוניים

• בלדד השוחי, בלדד חושף: הכול על הנודים, באתר ערוץ עשר‏, 11 בספטמבר 2006 (במקור, מאתר "nana10")
• בלדד השוחי, למה נודים מסריחים יותר במקלחת?, באתר ערוץ עשר‏, 15 במאי 2005 (במקור, מאתר "nana10")
• יורם שורק, האם גם דגים ועופות נופחים?, במדור "דברים שיורמים יודעים", באתר ארכיון האינטרנט (במקור, מאתר "nana10‏")
• אוסנת הראל, מה תאכלו (ובעיקר - מה לא) כדי למנוע גזים מביכים, באתר ynet, 16 בינואר 2006
• מאת: גולשינו היקרים, כל מה שרציתם לדעת על נפיחות, באתר ynet, 1 באפריל 2003
• בואו נדבר על זה: איך מטפלים בעצירות וגיהוקים?, באתר nrg
• כמעט מלאכים חוגגים את יום הפלוץ באתר: 'יוטיוב'.
• אושי דרמן, הפליצו בגאווה, מאמר אקדמי של בנג'מין פרנקלין, בלוג באתר בית התפוצות, ספטמבר 2019
• נפיחה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)