רומולו בטנקור

רומולו בטנקור
Rómulo Betancourt
	צילום מ-1959 כנשיא ונצואלה
לידה	22 בפברואר 1908; Guatire, ונצואלה
פטירה	28 בספטמבר 1981 (בגיל 73); ניו יורק, ארצות הברית
שם מלא	Rómulo Ernesto Betancourt Bello
מדינה	Fourth republic of Venezuela
מקום קבורה	East Cemetery
השכלה	האוניברסיטה המרכזית של ונצואלה
מפלגה	הפעולה הדמוקרטית
	האתר הרשמי
	1964–1981; (כ־17 שנים)
	1964–1981; (כ־17 שנים)
	13 בפברואר 1959 – 13 במרץ 1964; (5 שנים)
	→ אדגר סאנאבריה ראול לאוני ←
	19 באוקטובר 1945 – 17 בפברואר 1948; (שנתיים ו־17 שבועות)
	→ איסאיאס מדינה אנגאריטה רומולו גאלגוס ←
חתימה

רומולו ארנסטו בטנקור בייו (בספרדית: Rómulo Ernesto Betancourt Bello ‏ 22 בפברואר 1908 – 28 בספטמבר 1981) היה פוליטיקאי ופובליציסט ונצואלי, שכיהן כנשיא ונצואלה בשנים 1945–1948 ו-1959–1964. הוא היה מייסדה ומנהיגה של מפלגת "הפעולה הדמוקרטית" AD בעלת הצביון הקרוב במידה מסוימת לסוציאל-דמוקרטיה וכונה לפעמים "אבי הדמוקרטיה הוונצואלית".^[1]

ביוגרפיה עריכה

ילדות וצעירות עריכה

רומולו בטנקור נולד בשנת 1908 בגואטירה, במדינת מירנדה בוונצואלה. הוא היה בנם של לואיס בטנקור בייו, מהגר מהאיים הקנריים ושל קראולית ילידת גואטירה (ונצואלה) בשם וירחיניה בייו מילנו. היו לו שתי אחיות - מריה תרסה והלנה. ב-1914 התחיל ללמוד בבית ספר יסודי פרטי ביישוב הולדתו. ב-1920 עברה המשפחה לגור בעיר הבירה, קאראקס. נרשם לתיכון "קאראקס" (כיום תיכון "אנדרס בֶייו") שבראשו עמד המחנך והסופר רומולו גאייגוס. עם מורי בית הספר נמנו פרט לגאייגוס, אישים כמו פרננדו פאס קסטיו, קאראסיולו פארה לאון, חוסה אנטוניו ראמוס סוקרה. בגיל 10 התייתם בטנקור מאמו, שנפטרה תוך כדי ניסיונות של רופאים להצילה מסרטן. מגיל 14 עבד על מנת לפרנס את לימודיו.^[2] ב-1927 התקבל בטנקור ללימודי משפטים באוניברסיטה המרכזית של ונצואלה. עבד תקופה במשרד עורכי דין ובלשכת עורכי הדין והסניגורים. כתלמיד תיכון ואחר כך כסטודנט הקדיש בטנקור חלק מזמנו לקריאה, לכתיבת סיפורים ועבד גם כעוזר לעסק למינהל של אביו.

פעיל פוליטי בשמאל הרדיקלי עריכה

סטודנטים מה"דור של 28". רומולו בטנקור - בשורה העליונה באמצע

בעת "שבוע הסטודנט" ב-6-12 בפברואר 1928 השתתף במפגני המחאה שהוביל ראול לאוני נגד ממשלתו של הדיקטטור חואן ויסנטה גומס. בראש פעולות המחאה עמדו כמה קבוצות של סטודנטים. בין המשתתפים בהן בלטו פרט ללאוני, חברים נוספים ללימודים של בטנקור, כמו חוביטו ויאלבה, אנדרס אלוי בלנקו, ארמנדו סולואגה, מיגל אקוסטה סן, פיו טמאיו, חואקין גבלדון מארקס, גיירמו פרינסה לארה, חואן אורופסה ואחרים, שכונו "הדור של 28". בטנקור עצמו הפך לאחד המנהיגים הבולטים של האופוזיציה המחתרתית למשטר של גומס. עקב השתתפותו במתקפה על הקסרקטין סן קרלוס נאסר ואחר כך נאלץ לצאת לגלות קוסטה ריקה. בקוסטה ריקה הקים בטנקור והנהיג מספר קבוצות סטודנטים רדיקליים וקומוניסטים. בשנים 1935-1931 השתתף לעיתים בישיבות של הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של קוסטה ריקה, מפלגה צעירה, עדיין לא מסונפת לקומינטרן, שנוסדה בשנת 1931 על ידי מנואל מורה ואלוורדה ואחרים. בטנקור לא היה חבר רשמי בהנהגת המפלגה אך כתב בביטאון בשבועי שלה, "טראוואחו" (Trabajo) ונאם באספות ובהפגנות המאורגנות על ידה ולימד ב"אוניברסיטת הפועלים".^[3] באותה תקופה קרא בטנקור ספרים רבים - ספרות סוציאליסטית אוטופית (פורייה וסן-סימון), כתבי הגל וקרל מרקס, הרולד לאסקי, ז'אן ז'ורס, ויקטור סרז', לנין ולב טרוצקי, כתבי סימון בוליבר, ספרי היסטוריה על ונצואלה ושל הקומונה הפריזאית וכו', ספרות קלאסית יוונית, ספרי פילוסופיה, כלכלה וסטטיסטיקה.^[4] בשנת 1931 בברנקייה, בקולומביה, הקים בטנקור את הארגון ARD - הברית המהפכנית של ארגוני השמאל (Alianza revolucionar de Izquierdas).

התמתנותו הפוליטית עריכה

בפברואר 1936 אחרי מותו של הנשיא גומס, שב בטנקור למולדת. עזב את התנועה הקומוניסטית ויחד עם אלברטו אדריאני ומריאנו פישון סאלאס הקים את תנועת "הארגון הוונצואלי" ORVE. במשך שלוש שנים פעל במחתרת. במשך שלוש שנים עמד בראש קבוצה נמרצת של פועלים, איכרים, מורים, סטודנטים ואנשי מקצועות חופשיים, ונאבק בשתי חזיתות:נגד הימין ונגד הקומוניזם בעל אוריינטציה פרו-סובייטית. על בסיס זה הקים את המפלגה הדמוקרטית לאומית ששינתה בשנת 1941 את שמה ל"מפלגת הפעולה הדמוקרטית". מפלגה זו לבשה צביון סוציאל-דמוקרטי. את רעיונותיו פרסם תחת שם בדוי במדור "כלכלה ופיננסים" של העיתון "אהורה". ב-13 במרץ 1937, בצו של הנשיא אלאסאר לופס קונטרראס, גורש שוב בטנקור מארצו יחד עם עוד 36 מנהיגי אופוזיציה. בשנת 1940 שהה בגלות בצ'ילה, בה פרסם את ספרו "שאלות ונצואליות". בשובו השקיע מאמצים רבים בארגון מפלגתו, הפעולה הדמוקרטית. חרש את הארץ כדי להפיץ את רעיונות הפוליטיים ופרסם מאמרים בעיתונים. בתום כהונתו של לופס קונטרראס ותום הגלייתו, שב בטנקור לוונצואלה ותמך במועמדותו הסמלית של רומולו גאייגוס לנשיאות בסימן התנגדות למועמד הרשמי איסאיאס מדינה אנגריטה. במאי 1941 בחר הקונגרס הלאומי באחרון לנשיא לתקופת 1941–1946.

כהונתו הראשונה כנשיא זמני ("טריאֵניו אדקו El Trienio Adeco" או "שלוש השנים של שלטון מפלגת AD") עריכה

בטנקור התחיל את כהונתו הראשונה כנשיא ארצו באוקטובר 1945, בעקבות הפיכה צבאית-אזרחית בהן השתתפו המפלגה הקומוניסטית, מפלגת הפעולה הדמוקרטית ואנשי צבא ליברליים שהדיחו מהשלטון את הנשיא איסאיאס מדינה אנגריטה. הנשיא מדינה אנגריטה התנגד להנהגת זכות הצבעה כללית ונהג באי יושר באוצר המדינה. אחרי ההפיכה התמנה בטנקור לראש "החונטה המושלת המהפכנית"^[5] והנהיג אותה באמצעים דמוקרטיים. הוא הנהיג לראשונה זכות הצבעה אוניברסלית לכל תושביה הבוגרים של המדינה, התחיל ברפורמות חברתיות וברפורמה של תעשיית הנפט, תוך ניכוס לטובת ונצואלה של מחצית הרווחים של חברות הנפט הזרות. בטנקור סבר שחלוקה זו של הרווחים מתאימה יותר לכלכלתה השבירה מאוד של ונצואלה מאשר הלאמה כללית ומידית.

ממשלתו שיתפה פעולה עם ארגון הפליטים הבינלאומי שבחסות האו"ם בהענקת סיוע לפליטים ולעקורים מאירופה שלא יכלו או לא רצו לחזור לארצותיהם בתום מלחמת העולם השנייה. היא לקחה על עצמה את יישובם וקליטתם של רבבות פליטים בוונצואלה. היוזמה לקליטת הפליטים הייתה נושא למחלוקת עמוקה בקרב חברי הממשלה ולבסוף הוכרעה הכף לטובת עמדתו של אדוארדו מנדוסה גויטיקואה (2009-1917), שר החקלאות הצעיר של בטנקור, שהוביל את המבצע ההומניטרי הגדול.

בימי שלטונו הארץ עברה מבצע רחב של הגברת האורינות הבסיסית בקרב העם, חיזוק החינוך היסודי וונצואלה הייתה המדינה הטרופית הראשונה שלחמה בהצלחה במגפת המלריה.

לקראת הבחירות בשנת 1947, הודיע בטנקור שלא יתמודד, ומפלגתו, "הפעולה הדמוקרטית", הציגה כמועמד את הסופר רומולו גאייגוס. בבחירות חיזקה המפלגה את מעמדה כמפלגה פופולרית ודומיננטית שזכתה ב-71% מהקולות. בטנקור פינה ב-1948 את כסאו לטובת הנשיא הנבחר גאייגוס, אולם בעיתונות נטען שבעצם הוא שלט בפועל במדינה מאחורי הקלעים. כעבור תשעה חדשים, בנובמבר 1948 גאייגוס הודח בהפיכה צבאית חדשה בפיקודם של מרקוס פרס חימנס וקרלוס דלגדו צ'לבו. במהלך ההפיכה הסתתר בטנקור בשגרירות קולומביה ולאחר מספר שבועות גלה לקולומביה.^[6]

בגלות השלישית עריכה

בטנקור נאלץ לצאת לגלות ניו יורק. במהלך השנים סבר שיחזור לשלטון בתנאי שוונצואלה תחזור לעקרונות הדמוקרטיים. בשנות הגלות הירבה לנסוע, ביקר בקובה, קוסטה ריקה ופוארטו ריקו ונותר מנהיג האופוזיציה בגולה. באותה תקופה, במקום שלו בפוארטו ריקו, חיבר את ספרו "ונצואלה: נפט ופוליטיקה", התחיל למעשה לכתוב את הספר עוד בשנות 1937–1938 בגרסה שאבדה בזמן פשיטה של אנשי צבא בביתו. הספר פורסם במקסיקו בשנת 1956 אך נאסר בוונצואלה.

כהונתו השנייה כנשיא עריכה

רומולו בטנקור בשנת 1975

עקב נפילת הדיקטטורה של פרס חימנס בשנת 1958, בטנקור שב למולדת ואחרי שני נשיאי מעבר, ב-7 בדצמבר 1958 נבחר הוא בעצמו לנשיא. עם נשיאותו החלה הרפובליקה הוונצואלית הרביעית.

הסכם פונטו פיחו עריכה

לפני עלייתו לשלטון, ב-31 באוקטובר 1958 השיג בטנקור הסכם שנודע כהסכם פונטו פיחו, שבו מנהיגי שלוש מפלגות הרוב במדינה סיכמו על שיתוף פעולה על מנת לחזק את המשטר הדמוקרטי ב-40 השנים הבאות.

המדיניות בתחום הנפט עריכה

הוא נכנס לתפקיד ב-13 בפברואר 1959 וביקש להחזיר למדינה את כושר הפרעון. בשנת 1960 הקים שר המכרות והנפט שלו, חואן פבלו פרס אלפונסו, את התאגיד הוונצואלי לנפט CVP שנועד לפקח על תעשיית הנפט הלאומית. כמו כן, יחד עם ערב הסעודית, כווית, עיראק ואיראן הקים את אופ"ק, ארגון המדינות המייצאות נפט. בעת כינוס שנתי לנפט בקהיר, השליח של ונצואלה, דובר ערבית שוטפת, שכנע את המדינות מפיקות הנפט במזרח התיכון, לחתום על הסכם חשאי שיקדם את הסולידריות ואת הפיקוח בתחום משאבי הנפט הלאומיים שלהן. ארגון אופ"ק עצמו קם בספטמבר 1960 בבגדאד. החלטה זו זורזה על ידי חוק משנת 1960 שהונהג על ידי נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר שכפה על ונצואלה מכסות ייצוא מוגבלות אל ארצות הברית בעוד שהפלה לטובה את תעשיות הנפט של קנדה ומקסיקו. אייזנהאואר נימק את ההקלות על קנדה ומקסיקו במניעים ביטחוניים ועל ידי חשיבות הגישה היבשתית למשאבי אנרגיה בעת מלחמה. בטנקור הגיב איפוא ביוזמה לכריתת ברית עם ארצות ערביות ואיראן כאסטרטגיה מונעת שנועדה להגן על האוטונומיה המתמדת ועל רווחיותו של הנפט הוונצואלי.

רפורמות נוספות עריכה

בנוסף הוא הנהיג חוקה חדשה שנשארה בתוקף בוונצואלה עד שנת 1999. רפורמה אגררית שתכנן חילקה מחדש את האדמות הפרטיות הבלתי פוריות ואת האדמות בבעלות ציבורית על מנת לעצור את מגמת הירידה בתפוקה החקלאית. ניסיון התנקשות בחייו שאורגן בתמיכת הרודן של הרפובליקה הדומיניקנית, רפאל טרוחיו, העלה את יוקרתו בזירה הבינלאומית. בעלי האחוזות שנפגעו מהפקעת אדמות פוצו בנדיבות. אחרי הבחירות הדמוקרטיות בדצמבר 1963 העביר בטנקור את השלטון לראול לאוני, שנבחר בבחירות דמוקרטיות שבהן השתתפו 90% מבעלי זכות ההצבעה.

התמודדות עם תנועות גרילה שמאלית עריכה

מתוך האגף השמאלי של מפלגת AD של בטנקור התפצל פלג של צעירים שהקימו את MIR - התנועה השמאלית המהפכנית. ב-1961 היו חברי תנועה זו מעורבים במרידות בברצלונה ובבסיסי הצי. בטנקור לקח אמצעים של הגבלות חירויות אזרחיות. פעולות גרילה בעיר ובכפר בוצעו גם על ידי חברי פלגים מן המפלגה הקומוניסטית ומפלגות שמאליות אחרות שהקימו ארגון בשם FALN - הכוחות המזוינים לשחרור לאומי. עם פעולותיהם נמנו חבלה בצינורות הנפט, פיצוץ במחסן של חנויות סירס, חטיפת הכדורגלן אלפרדו די סטפנו ופיצוץ בשגרירות ארצות הברית בקאראקס. FALN לא הצליחה למשוך אליה את העניים הכפריים ולהפריע לתהליך הבחירות בשנת 1963. בסופו של דבר חברי הפרלמנט מן ה-MIR ומן המפלגה הקומוניסטית נעצרו. הסתבר שהפעילות הרדיקלית נהנתה מסיוע מהשלטון החדש של פידל קסטרו בקובה. ונצואלה מחתה בפורום של ארגון מדינות אמריקה OAS. בטנקור היה חשדן כלפי משטרו של קסטרו מלכתחילה והתנגד לדריסת הרגל שהעניק משטר זה לברית המועצות באזור.

ניסיון ההתנקשות בחייו עריכה

בטנקור התנגד למקלט שמצא הדיקטטור לשעבר חימנס בארצות הברית. כמו כן הוקיע את הרודנות של הנשיא רפאל טרוחיו ברפובליקה הדומיניקנית. טרוחיו פיתח מצידו שנאה אובססיבית כלפי בטנקור ותמך בקנוניות של גולים מוונצואלה נגדו. ונצואלה מחתה נגד טרוחיו בארגון מדינות אמריקה. טרוחיו, נזעם, הורה אז לסוכניו לרצוח את בטנקור בקאראקס. בפיגוע ב-24 ביוני 1960 התפוצצה מכונית חונה עם מטען בקרבת מכונית הנשיא שעברה בשדרות לוס פרוסרס במרכז הבירה. בטנקור נפצע פצעי כווייה בשתי ידיו, ראש האבטחה שלו נרצח והנהג שלו נפצע פצעים חמורים שגרמו למותו. בעקבות ההתנקשות בחייו, הילתו של בטנקור עלתה בעיני דעת הקהל באזור. ב-30 במאי 1961 נרצח טרוחיו עצמו על ידי קושרים מקרב הצבא.

הבחירות בשנת 1963 עריכה

אחד ההישגים הגדולים, אולי הגדול ביותר, של בטנקור, היה הצלחת הבחירות הדמוקרטיות בשנת 1963. על אף איומים בהפרעת התהליך, כמעט 90% מהבוחרים השתתפו ב-1 בדצמבר 1963 בהצבעה. ב-11 במרץ 1964, למרבה גאוות העם הוונצואלי, בוצעה העברת שלטון דמוקרטית מסודרת אל הנשיא החדש, ראול לאוני. עד לרפורמות של בטנקור כל נשיאי ונצואלה היו נבחרים על ידי הקונגרס. הדגם שיצר בטנקור שרד במדינה שנים רבות.

דוקטרינת בטנקור עריכה

סלידתו של בטנקור משלטון בלתי דמוקרטי השתקפה במה שנקראה "דוקטרינת בטנקור" לפיה ונצואלה לא תעניק הכרה דיפלומטית לכל משטר, ימני או שמאלי, שהגיע לשלטון באמצעות הפיכה צבאית. בטנקור ייצג והגן בהתמדה את הערכים והעקרונות הדמוקרטיים באמריקה הלטינית. גישה זה העמידה אותו בעימות עם שליטים צבאיים באזור. בנאומו הראשון כנשיא ונצואלה, בתחילת כהונתו השנייה ב-12 בפברואר 1959, בטנקור הצהיר:

אל משטרים שאינם מכבדים את זכויות האדם, מפרים את חירות אזרחיהם, משליטים עליהם את עריצותם בעזרת משטרה פוליטית טוטליטרית, צריכים לנהוג בהסגר סניטרי קפדני לחסלם מן השורש באמצעות התערבות קולקטיבית, מצד הקהילה המשפטית הבין-אמריקאית

בעת משבר הטילים בקובה בין ארצות הברית לקובה, התהדקו היחסים בין בטנקור לנשיא ג'ון קנדי יותר מתמיד. לצורך התאום והיוועצות בין השניים נקבע קו חם בין הבית הלבן לארמון מיראפלורס כמתורגמנית בשיחות ביניהם שימשה בתו של בטנקור, וירחיניה, שהייתה אשת אמוני אביה. מאוחר יותר מצא הנשיא רפאל קלדרה שדוקטרינת בטנקור איננה ריאלית והיא עלולה לבודד את ונצואלה בעולם.

שנותיו המאוחרות עריכה

בשנת 1964, בתור נשיא לשעבר, התמנה בטנקור לסנטור לכל החיים בסנאט של ונצואלה. את שנותיו האחרונות הקדיש בטנקור במידה רבה לכתיבה ולאשתו השנייה, ד"ר רנה הארטמן.

הוא נפטר ב-28 בספטמבר 1981 בבית החולים "דוקטורס" בניו יורק בעקבות אירוע וסקולרי מוחי. נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, ביכה את מותו כאובדן של פטריוט ונצואלי וידיד קרוב של ארצות הברית. "היה לנו הכבוד, שאדם אמיץ זה, שחייו הוקדשו לעקרונות החירות והצדק, - אדם שנאבק בדיקטטורות מימין ומשמאל - שהה בימיו האחרונים במקומותינו". רייגן הזכיר את היותה ארצות הברית ארץ מקלט עבור בטנקור בכמה הזדמנויות בעבר. גופתו הוטסה למולדת והובאה אחרי טקס ממלכתי לקבורה בבית הקברות המזרחי, כ-24 ק"מ מעיר הבירה.

חייו האישיים עריכה

בטנקור היה נשוי פעמיים. אשתו הראשונה, איתה התחתן בשנת 1934 בנישואים אזרחיים, ללא טקס דתי, הייתה כרמן ולוורדה, חברה למאבק הפוליטי וגננת במקצועה, בת למשפחה קוסטה-ריקנית, בעלת שורשים אינדיאנים מאל סלוודור. היא הייתה הגברת הראשונה של ונצואלה בשנים 1945–1948 ושוב ב-1959–1964. בתם היחידה הייתה וירחיניה בטנקור ולוורדה, ילידת 1935. אחרי גירושיו מולוורדה, התחתן בטנקור שוב עם ד"ר רנה הרטמן.

מורשתו עריכה

המודל הפוליטי שנקבע בהסכם פונטו פיחו משנת 1958 העניק לוונצואלה יציבות פוליטית רבה, תוך שמירה על כללים דמוקרטיים, להבדיל משכנותיה. הוא איפשר גם שילוב המעמדות העממיים במערכת הפוליטית תוך יישום מנגנון של חלוקת המשאבים מחדש. בעיני רבים בוונצואלה נחשב בטנקור ל"אבי הדמוקרטיה" או לאחד ממקדמי הדמוקרטיה בארצו.

בשנות ה-1980–1990 חלה הידרדרות באמון הציבור בשיטת הממשל הקפואה, בעיקר בגלל השחיתות שפשתה, המשבר הכלכלי וירידת ההכנסות מן נפט. בשנות ה-1990–2000 האשים המנהיג החדש הוגו צ'אווס שהגיע לשלטון בשנת 1999 את בטנקור המנוח בכך שהקים משטר אוליגרכי, מושחת וקליינטליסטי שכונה לפי הסכם פונטו פיחו "פונטופיחיזם" ושהנציח את השלטון לסירוגין של שתי מפלגות. הוא האשים את בטנקור שהיה סוכן של ה-CIA.