מייק הררי

איש ביטחון
Disambig RTL.svg המונח "מיכאל הררי" מפנה לכאן. לערך העוסק בדיפלומט ישראלי, ראו מיכאל הררי (דיפלומט).

מיכאל (מייק) הררי (18 בפברואר 1927[1][2]21 בספטמבר 2014) היה איש "ההגנה", הפלמ"ח, השב"כ והמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.

מיכאל הררי
מייק הררי.jpg
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 18 בפברואר 1927
תל אביב, פלשתינה (א"י)
פטירה 21 בספטמבר 2014 (בגיל 87)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי מייק
השתייכות Hahaganah.png  ההגנה
Palmach.svg  פלמ"ח
ShabakLogo.svg  שב"כ
Mossad seal.svg  המוסד
דרגה גנרל עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים בשירות
ראש אגף קיסריה במוסד
פעולות ומבצעים
הסכסוך הישראלי-ערבי עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים אזרחיים
איש עסקים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
קבלת פנים בבית נשיא המדינה, זלמן שזר, לפדויי שבי ממצרים, 1968. בתמונה, מימין לשמאל: מייק הררי, וולפגנג לוץ ורעייתו, זלמן שזר ומאיר עמית

ביוגרפיהעריכה

הררי נולד בשכונת נווה צדק בתל אביב בנם של שרה (לבית זובאק) ויהושע. הוא החל את שירותו ב"הגנה" בגיל 13, ושימש שליח שהעביר מסרים בין היחידות השונות. ב-1943 התגייס לפלמ"ח לאחר שזייף את גילו והצטרף לפלוגה ד' שהוצבה ברמת הכובש[3]. הוא השתתף בפעולות פריצת מחנה עתלית ובפיצוץ גשר שייח' חוסיין במהלך מבצע ליל הגשרים[4], נתפס מספר פעמים בידי שלטונות המנדט הבריטי ונשלח למחנה המעצר בלטרון, במהלך מעצרו קיבל את הכינוי "מייק". לאחר שחרורו, עבר קורס אלחוט, שובץ בפלי"ם, וב-1946 נשלח למרסיי, ושם כ"גדעוני" עסק בהכנת אוניות מעפילים. ביולי 1947 הוא הפליג כ"גדעוני" בספינת המעפילים "שיבת ציון", ולאחר מכן היה הממונה על ה"גדעונים" באיטליה.

לאחר הכרזת מדינת ישראל, גויס לשירות הביטחון על ידי יעקב כרוז[5], כיהן כאחראי על הביטחון בנמל התעופה לוד ובמשרד החוץ, והיה פעיל בארגון "נתיב". ב-1954 גויס למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, הוצב באגף "צומת" (גיוס והפעלת סוכנים) ושירת בפריז ובאתיופיה. ב-1965 עבר לאגף "קיסריה", אגף המבצעים המיוחדים, כמנהל מחלקת ההפעלה וכסגנו של מפקד האגף יוסף יריב. שימש חבר בוועדת החקירה לבדיקת נסיבות הפעלתו ולכידתו של וולפגנג לוץ[2]. באפריל 1970 מונה למפקד האגף[6]. הררי הוא שהקים בתוך אגף קיסריה את יחידת כידון, המתמחה במבצעי סיכולים יזומים[2]. כראש האגף, פיקד הררי על "מבצע זעם האל" - מבצע חיסול חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור"[7], שהיו אחראים במישרין או בעקיפין לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972. בין היתר, עסקו הררי ואנשיו באיסוף המודיעין למבצע אביב נעורים ובסיוע ללוחמי צה"ל במבצע[8]. נורווגיה הוציאה בשנת 1998 צו מעצר בינלאומי כנגד הררי בשל מעורבותו בפרשת לילהאמר, אך סגרה את התיק כעבור שנה בנימוק שבלתי אפשרי יהיה להשיג הרשעה במשפט[9]. לאחר הכישלון בחיסול בלילהאמר, הגיש הררי את התפטרותו לראש המוסד, צבי זמיר, והלה סירב לקבלה. הררי נותר בתפקידו.

להררי היה חלק משמעותי גם בתמונת המודיעין שהתגבשה בפתיחת מלחמת יום הכיפורים. בבוקר ה-6 באוקטובר 1973, נפגש עם ראש הממשלה גולדה מאיר, בהנחייתו של ראש המוסד, צבי זמיר. לפגישה קדם מברקו של זמיר שהודיע על התקפה מצרית וסורית למחרת היום, בעקבות מידע שהעביר לו אשרף מרואן. הררי הציג בפני גולדה את התיק המודיעיני שהכינה יחידת קיסריה למתקפה המצרית, שכללה פרטים רבים שלא היו ידועים לרבים גם בצבא המצרי. גולדה הפנתה את הררי למשה דיין, כדי שיחליט כיצד לפעול בעניין, והוא מצדו שלח את הררי לרמטכ"ל דוד אלעזר. שנים אחר כך העיד הררי כי המידע סייע למתקפת הנגד של צה"ל, אך שההתנהלות סביב המידע, גלגול האחריות וחוסר האונים שהרגיש בקריה העידו על הקיבעון התפיסתי ששרר בצה"ל באותה הימים, שלימים כונה "הקונספציה"[10].

ביולי 1976 נטל הררי חלק חשוב במבצע אנטבה, הוא חדר לנמל התעופה באנטבה תחת מסווה של איש עסקים איטלקי, ופיקח על איסוף המידע המודיעיני לקראת המבצע, הררי גם הסדיר את תדלוקו של מטוס ההרקולס בקניה, על חלקו במבצע אנטבה זכה בעיטור המודיעין הגבוה ביותר[11].

תחת פיקודו של הררי, זכתה יחידת קיסריה בצל"ש מוועדת פרס ביטחון ישראל ב-1977. בהוראת ראש המוסד, יצחק חופי, פיקד הררי על חיסול עלי חסן סלאמה בלבנון בשנת 1979, במה שהיווה המשך ל"מבצע זעם האל". לאחר שהשלים את המשימה, פרש מן המוסד[12].

לאחר פרישתו מהמוסד עבד כשנה בחברת ביטוח בתל אביב, וכן עסק בביצוע פרויקטים ביטחוניים בפנמה, הוא ארגן מחדש את קהילת המודיעין הפנמנית, בנוסף שימש הררי כיועץ ביטחוני למנהיג פנמה, הגנרל מנואל נורייגה וסייע בסיכול ניסיונות הפיכה נגדו. לאחר הפלישה האמריקאית לפנמה ב-1989 שב הררי לישראל, והשתלב בעולם העסקים[13]. באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 לקח הררי חלק, לבקשתו של ראש המוסד מאיר דגן, במבצע מיוחד במסגרת הפעילות נגד תוכנית הגרעין האיראנית. על תפקידו זה, העניק לו דגן צל"ש[2].

הררי היה נשוי לפנינה, בתה הבכורה של הסופרת חוה וֶרבָּה, ואחותה של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית ביניש. לזוג נולדו בן ובת ושבעה נכדים, בהם העיתונאי אמנון הררי.

בשנת 2005 גילם השחקן משה איבגי את דמותו של הררי בסרט "מינכן".

הררי נפטר ב-21 בספטמבר 2014 בביתו בשכונת אפקה בתל אביב.

לקריאה נוספתעריכה

  • אהרון קליין, איש המבצעים, סיפורו של מייק הררי, מפקד היחידה המבצעית של המוסד, כתר ספרים, 2014
  • יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, תל אביב: ידיעות ספרים, 2012, ISBN 9789655454826
  • יוסי מלמן ודן רביב, מרגלים לא מושלמים, תל אביב: מעריב, 1990
  • אפרים לפיד, לוחמי הסתר - המודיעין הישראלי מבט מבפנים, ידיעות ספרים, 2017.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אהרון קליין, איש המבצעים, סיפורו של מייק הררי, מפקד היחידה המבצעית של המוסד, כתר ספרים, 2014, עמוד 112
  2. ^ 1 2 3 4 רונן ברגמן, צופן הררי, ידיעות אחרונות, 4 באפריל 2014
  3. ^ יוסי מלמן, ‏הפרוטוקולים של המחדל בלילהאמר נחשפים, באתר מעריב השבוע, 2 ביולי 2013
  4. ^ אהרון קליין, איש המבצעים, סיפורו של מייק הררי, מפקד היחידה המבצעית של המוסד, כתר ספרים, 2014, עמוד 122
  5. ^ יעקב כרוז, האיש בעל שני הכובעים, הוצאת משרד הביטחון, 2002, עמ' 80
  6. ^ יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמוד 197
  7. ^ יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמוד 198
  8. ^ אהרון קליין, איש המבצעים, סיפורו של מייק הררי, מפקד היחידה המבצעית של המוסד, כתר ספרים, 2014, עמ' 44-50
  9. ^ יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמ' 201-204
  10. ^ תיעוד נדיר: חוסר האונים של בכיר המוסד במלחמת יום כיפור, כאן-תאגיד השידור הישראלי
  11. ^ רן דגוני, מייק הררי זכה בעיטור גבוה על חלקו במבצע אנטבה, מעריב, 8 בינואר 1990
  12. ^ אהרון קליין, איש המבצעים, סיפורו של מייק הררי, מפקד היחידה המבצעית של המוסד, כתר ספרים, 2014, עמ' 41-42
  13. ^ יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמ' 210-212