משה אוירבך

הרב ד"ר משה אויערבך (יידיש: אויערבאך; ד' באדר א' תרמ"א, 3 בפברואר 1881 - ט' בניסן תשל"ו, 9 באפריל 1976) היה רב ומחנך, ממייסדי החינוך הדתי המודרני בארץ ישראל. היה ממקימי תנועת עזרא ואף עמד בראשה, נשיא אגודת ישראל בגרמניה, ומומחה בעל שם להיסטוריה יהודית.

משה אוירבך
משה אוירבאך.JPG
הרב משה אויערבך
לידה 3 בפברואר 1881
ד' באדר א' תרמ"א
פטירה 9 באפריל 1976 (בגיל 95)
ט' בניסן תשל"ו
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי עיסוק חינוך, היסטוריה, הוראת התלמוד
רבותיו אביו הרב אביעזרי זליג אוירבך, אחיו הרב יצחק אויערבך, רבי דוד צבי הופמן, רבי יצחק אייזיק הלוי
חיבוריו תולדות עם ישראל, תורת החינוך
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קורות חייםעריכה

אויערבך נולד בהלברשטט, שבגרמניה לרב העיר אביעזרי זליג אויערבך ולרייסכא-רוזה, בתו של יוסף הלוי הירש (נישאו בשנת תרכ"ז), בת למשפחת עסקנים. הוא התחנך בבית הספר היהודי ובגימנסיה הממשלתית בעירו. לאחר מכן למד בבית המדרש לרבנים בברלין, שם הוסמך לרבנות בידי רבי דוד צבי הופמן. בשנת תרס"ה קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת שטרסבורג על מכילתא דרבי ישמעאל.

לאחר תקופת קצרה שבה לימד לימודי קודש בבית המדרש למורים בקלן, הוצע לו לקבל על עצמו את יסודם של בתי ספר דתיים במושבות החדשות בארץ ישראל. בתחילת שנת תר"ע עלה הרב אויערבך לארץ והתחיל לייסד את בתי הספר, תחילה בפתח תקווה (שם הוקם התלמוד תורה כבר בחורף תרס"ט), ולאחר מכן בראשון לציון, רחובות, עקרון, גדרה וחיפה. לאחר מכן נוסדו על ידו גם בתי ספר לבנות בפתח תקווה ועקרון.

בשנת תרע"ג נשא לאשה את ג'ני, בתו של הרב שמואל קוטק רבה של באד הומבורג.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה מעורב בפעולות תמיכה לנזקקים במצב הקשה ששרר בארץ, אולם בשנת תרע"ז נאלץ לעזוב את הארץ בעקבות התקרבותו של הצבא הבריטי לישראל, וחששו שייעצר מחמת היותו אזרח גרמני.

אחר שובו לגרמניה, יצא לפולין לנהל שם את הגימנסיה לבנות "חבצלת".

בשנת תרע"ח חזר הרב אויערבך לגרמניה שם היה שותף לפעילות ציבורית במסגרת תנועת אגודת ישראל, וכן לימד תלמוד בעיר קלן, בה כיהן כרב גיסו הרב פינחס וולף. בשנת תרפ"ג התמנה למרצה להיסטוריה יהודית, תלמוד ופדגוגיה בבית המדרש לרבנים בברלין. ולאחר זמן הפך לאחד ממנהלי בית המדרש. בתקופת שהותו בברלין התמנה לנשיא אגודת ישראל בברלין, ולאחר פטירת אחיו התמנה לנשיא אגודת ישראל בגרמניה, במסגרת תפקידיו אלו היה מעורב בפעילות ציבורית רבה.

בעקבות עליית הנאצים לשלטון חזר הרב אויערבך לארץ ישראל בשנת תרצ"ה, וחזר לעבודתו כמנהל בבתי הספר בפתח תקווה. בתקופה זו פרסם את ספרו "תולדות עם ישראל", ספר לימוד בתולדות עם ישראל לבתי הספר הדתיים. הספר, על שלושת חלקיו, פותח בגלות בבל ומסיים בהתפתחות תנועת החסידות. הוא הציע את ספרו כספר לימוד לבתי הספר של המזרחי, אך מחלקת החינוך של הועד הלאומי דחתה את הבקשה ומתחה ביקורת על הספר, הן מצד התוכן (בעיקר מצד נקודת המוצא האורתודוקסית שבו, שהתבססה על שיטתו של רבי יצחק אייזיק הלוי) והן מצד הלשון והסגנון. מאידך נמתחה על הספר ביקורת גם מן האגף החרדי. למרות ביקורת זו התקבל הספר כספר לימוד בבתי ספר חרדיים כדוגמת בית יעקב ואף במוסדות של העדה החרדית, עד סוף המאה העשרים.[1]

לאחר פרישתו לגמלאות בשנת 1947 נסע הרב אויערבך עם בנו שמואל לחצי שנה לטריפולי שבלוב על מנת לעזור בהסדרת מוסדות החינוך שם בעקבות ההרס שזרעה מלחמת העולם השנייה, ועמד בראש סמינר למורים שייסד הרב הראשי של לוב, שלמה ילוז.

לאחר שובו ארצה, העביר הרב אויערבך שיעורים במוסדות שונים בעיקר בפדגוגיה והיסטוריה יהודית.

הרב אויערבך נפטר בט' ניסן תשל"ו (9 באפריל 1976).

ספריועריכה

  • תולדות עם ישראל מתקופת חורבן בית ראשון עד ימינו (היסטוריה ישראלית לבתי ספר, 1944)
  • תורת החינוך: ספר עזר לחינוך והוראה בבתי ספר דתיים (1958)

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ קפלן, "ספרי לימוד", עמ' 14–20.