ויקיפדיה

היסטוריה של עם ישראל

היסטוריה של העם היהודי
(הופנה מהדף תולדות עם ישראל)
אין לבלבל עם אין לבלבל ערך זה עם הערך "היסטוריה של מדינת ישראל" או "היסטוריה של ארץ ישראל".
המונח "תולדות ישראל" מפנה לכאן. לערך העוסק בסדרת ספרים בשם זה, ראו זאב יעבץ#ספריו.
המונח "תו"י" מפנה לכאן. לערך העוסק בתוספות ישנים, ראו תוספות.

היסטוריה של עם ישראל היא ההיסטוריה של העם והתרבות היהודית. היא משתרעת על פני אלפי שנים מהעת העתיקה ועד ימינו. היהודים, שמקורם על פי המסורת בחלק משבטי ישראל, ובממלכות העבריות ישראל ויהודה, התגוררו בחלקים נרחבים של כדור הארץ ויצרו תרבויות עשירות, השייכות למנעד התרבות היהודית. התרבות, הלשון, ומכלול היצירה היהודית לדורותיה, נכללים בתולדות עם ישראל.

העת העתיקה

עריכה

ההיסטוריוגרפיה המקראית

עריכה
  ערכים מורחבים – ארכאולוגיה מקראית, רשימת ממצאים מרכזיים בארכאולוגיה מקראית

המקרא הוא מקור לתולדות עם ישראל בעת העתיקה. הוא מספר את ההיסטוריה של עם ישראל בתוך עמי האזור, ומקיף פרק זמן ארוך ביותר של למעלה מאלף שנים, החל בתקופת הברונזה המאוחרת, המאה ה-15 לפנה"ס, ועד לתקופה הפרסית, המאה ה-5 לפנה"ס – מראשית התגבשות העם ועד לשיבת ציון.

בשונה מהגישה הדתית – היהודית והנוצרית, הרואות במקרא מקור נאמן לתולדות עם ישראל – ההתייחסות אל המקרא בזרמים המרכזיים של ספרות המחקר היא כאל מקורות היסטוריוגרפיים אחרים. רוב חוקרי המקרא רואים בו מסמך אנושי שחובר ונערך על ידי אנשים רבים ובמשך מאות שנים, מתוך גישות ומגמות שונות – דתיות, פוליטיות ואחרות, שמעיבות על יכולתו לתאר את האמת ההיסטורית. החוקרים משתמשים בממצאים חוץ-מקראיים, למשל בממצאים ארכאולוגיים מן הלבנט או רשומות ממצרים או מבבל, כדי לנסות לשפוך אור על המציאות ההיסטורית שהייתה בפועל. בעוד חלק מן הממצאים תומכים בפרטים המוזכרים במקרא, אחרים סותרים אותו באופן חלקי או מלא, ובדרך כלל תמונת המצב חלקית ומהווה כר פורה למחלוקות ודיונים.[1]

 
אזור מסופוטמיה

תקופת המקרא עד המלוכה

עריכה

על פי המסורת היהודית, תקופה מוקדמת זו היא תקופה מכוננת בהיסטוריה של עם ישראל, בה התגבשו העברים לעם.

במחקר מנסים לשפוך אור על התקופה, וישנן מחלוקות שונות כיצד הייתה המציאות ההיסטורית בפועל.[2] עקב מיעוט הממצאים החוץ-מקראיים על התקופה, בעשורים האחרונים, עם התפתחות המחקר הארכאולוגי במזרח התיכון, מתבססים בהשערות מחקריות במקרים רבים על השוואה לידוע לנו על תרבויות הסמוכות באותן התקופות, שהתגבשו גם הן בתקופה זו לעמים.

ראשית עם ישראל על פי המחקר

עריכה
 
"מצבת ישראל"
  ערכים מורחבים – ביקורת המקרא, יציאת מצרים במחקר

במחקר מקובל שהטקסטים המקראיים שמספרים על ראשית עם ישראל נכתבו מאות שנים אחרי התקופה אותה הם מתארים, שכן תרבות כתיבה בעברית התפתחה בארץ ישראל רק במהלך האלף הראשון לפנה"ס.[3][4][5] עקב המחסור באזכורים ישירים של עם ישראל בממצאים ארכאולוגיים לפני תקופת הברזל המאוחרת, לא ניתן לקבוע בוודאות כיצד התגבש העם. האזכור הקדום ביותר של השם "ישראל" שנתגלה בממצא ארכאולוגי, הוא מצבה שהקים פרעה מרנפתח לזכר מסע כיבושים שערך בכנען בסוף המאה ה-13 לפנה"ס, ומזכירה את השמדתה של קבוצה הנקראת "ישראל". הממצא הארכאולוגי הבא, שמזכיר את ממלכת ישראל, הוא מצבת מישע המתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-9 לפנה"ס.

אסכולות שונות במחקר נעות על הטווח שבין קבלת התיאור המקראי ככזה שנאמן באופן כללי להיסטוריה; דרך אסכולות שרואות במסורות היהודיות מיתוסים שהתגבשו סביב גרעין כלשהו של אמת; ועד לאסכולות ששוללות את אמיתות התיאור המקראי של תקופות אלו, ורואות בתיאור אגדות-למעשה.

בספרות המחקר הועלו תאוריות והשערות שונות בנוגע לראשית ישראל. ישנם חוקרים המייחסים את עיקר התפתחותו של עם ישראל באוכלוסייה שצמחה בתוך כנען; אחרים מייחסים את מרבית המשקל לנוודים שהגיעו ממקומות חיצוניים; וישנם חוקרים שסוברים שהיה זה שילוב של הנסיבות, ושהעם נוצר ממספר קבוצות אתניות שונות, שמקורן במסופוטמיה, במצרים ובכנען, תוך שילוב המסורות השונות והתעצבות הדרגתית של האמונה באל אחד.[6][7]

להלן פירוט של חלק מהגישות:

  • במהלך המאה ה-12 לפני הספירה, התערער המזרח התיכון בסדרה של אירועים, המכונים כיום משבר תקופת הברונזה המאוחרת. על רקע פלישת גויי הים נפסקה השליטה המצרית בכנען.[8] בהיעדרו של שלטון מרכזי, החלה התפתחותן של מספר קבוצות אתניות שישבו בארץ ישראל מקדמת דנא. אחת ההשערות המייחסות משקל רב לצמיחה מתוך אוכלוסייה מקומית, מכונה "הגישה הסוציולוגית". על פי גישה זו, מקורו של עם ישראל היה בשכבות מדוכאות של תושבי ערי חוף הכנעניות בארץ, אשר מרדו בשלטון, והתיישבו בהרי יהודה ושומרון מכיוון שהיו אזורים ריקים יחסית באותה עת. התומכים בהשערה זו רואים את התיאור המקראי, ובכלל זה את סיפור יציאת מצרים, כמיתוס ולא כתיאור היסטורי.[9]
  • ההשערות שמתייחסות לנוודים נתמכות בממצאים שונים – ישירים או עקיפים – להגעת אוכלוסיות שונות לכנען. מחקריהם של הארכאולוגים אלברכט אלט ואדם זרטל תומכים בהשערה בשם "החדירה השקטה", לפיה הגיעו קבוצות גדולות של נוודים מעבר הירדן המזרחי בתקופת הברזל השנייה, נכנסו לאזור הרי יהודה ושומרון, והקימו שם את יישוביהם, בתהליך שארך כ-200 שנה. החוקרים סוברים, כי ראשיתה של ההתנחלות הייתה באזור הספר המזרחי, ומשם חדרו שבטי ישראל לשולי העמקים המזרחיים בשומרון, ולבסוף גם לאזור גב ההר.[9] חוקרים נוספים צידדו בהערכה זו לאחר שהתגלו ממצאים ארכאולוגיים המצביעים על צמיחה בהתיישבות באותה תקופה.[10][11] קִרבה לשונית ועדויות מקראיות עשויות לרמוז על הגעתם של נוודים מקבוצות שבטים אמוריים ששכנו במדבר הסורי ונאלצו לרדת דרומה בלחץ הכיבוש החורי.[12][13] יש הסוברים, כי מקורם של חלק מהשבטים הישראלים היה בקבוצות שנקראו "חַ'בִּרוּ" או "עַפּירוּ", אשר הלכו והתבססו בארץ באופן הדרגתי, ומושבם העיקרי היה בהרי השומרון.[14] אחרים מעריכים שראשית ההתיישבות של שבטי ישראל התחילה במאה ה-13 לפנה"ס, בימיו של פרעה מרנפתח.[14]
  • נכון לעשור השני של המאה ה-21 לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות אותן ניתן לזהות בוודאות עם יציאת מצרים בהיקף גדול, כפי שמתואר במקרא, וכיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון.[15] קיימת מחלוקת בין החוקרים ששוללים את המאורעות לחלוטין ובין אלו הסבורים שהסיפורים המקראיים מבוססים על גלעין היסטורי כלשהו, כגון הגירה הדרגתית של קבוצות קטנות ממצרים או מסוריה לאורך תקופה ממושכת.[11][16] החוקרים שמעריכים שהיה אירוע מכונן או כמה כאלו, הציעו מספר תיארוכים אפשריים ליציאת מצרים סביב מועדים שונים באלף השני לפנה"ס,[17] תקופה בה המצרים עדיין שלטו בארץ ישראל.[8]
  • התקופה המתוארת במקרא כ"תקופת השופטים" נקראת במחקר הארכאולוגי "תקופת הברונזה המאוחרת ג'", מתוארכת לשנים 1150/1200-1300 לפנה"ס, ומתאפיינת בקריסה של התרבות הכנענית הקדומה.[18] הממצא הארכאולוגי מראה שבתקופה זו היישובים – סביבם תצמח בהדרגה התרבות הישראלית והיהודאית – היו יישובים קטנים, עם משאבים מוגבלים ועם אוכלוסייה קטנה.
  • המסורת מתייחסת לקיומה של ממלכה ישראלית אחת טרם היותן של יהודה וישראל ממלכות נפרדות, אולם המחקר הארכאולוגי לא מצא סימנים לכך. נכון לעשור השני של המאה ה-21, הממצאים הארכאולוגיים מצביעים על כך שממלכת ישראל והממלכות הצפוניות הסמוכות לה נוסדו כמה עשרות שנים לפני התגבשותן של ממלכת יהודה והממלכות השכנות, מואב ואדום.[19]

ראשית העם על פי המקרא

עריכה
  ערכים מורחבים – תקופת האבות, יציאת מצרים, נדודי בני ישראל במדבר, תקופת ההתנחלות, תקופת השופטים

על פי המסופר בספר בראשית, מוצאו של עם ישראל מצד אבותיו בשושלת של אברהם העברי, שנולד באור כשדים בארם-נהריים (מסופוטמיה) לאביו תרח ונדד לארץ כנען בה התיישב. מצד אמהות האומה, מוצא העם בנחור, אביהם הקדמון של שבטי ארם. צאצאי אברהם ואחיינו לוט היו לאבותיהם של כמה מהעמים שיישבו את האזור בתקופה מאוחרת יותר – הישראלים, האדומים, הישמעאלים, המואבים, העמונים, ואחרים.

ראשית צמיחת עם ישראל החלה במצרים, שאליה ירדו בני יעקב (שנקרא גם "ישראל"), נכדו של אברהם, עקב הרעב בארץ כנען. במצרים הוקצה להם מקום למגורים ולמרעה, ובחסות יוסף, אחד האחים שהיה למשנה לפרעה מלך מצרים, זכו לשגשוג. בדורות שלאחר מכן שועבדו בני ישראל על ידי המצרים והפכו ממשפחה לעם עבדים. השעבוד המצרי נמשך מאות שנים, עד אשר נקרא משה על ידי האל להנהיג את עם ישראל, אל השחרור מעבדות מצרים.

על פי המסופר בספרי שמות, ויקרא, במדבר, ודברים נמשך מסע העם לכנען ארבעים שנה. בראשית המסע, במעמד הר סיני, קיבל העם את לוחות הברית אשר נכתבה בהם חלק מהתורה – חוקה מקיפה שנועדה לעצב את אורחות חייו כעם ריבוני בארצו, והיא מושתתת על האמונה באלוהים.

במהלך המסע התגבש העם לשבטים שנערכו ככוחות צבאיים. בעבר הירדן המזרחי נערכה אספה מכוננת לפני חציית השבטים את הירדן: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ".[20]

ערב כניסת העם לכנען, מת משה, ובראש העם התייצב יהושע בן נון. על פי המסופר בספר יהושע, נכנסו שבטי ישראל לכנען מעבר הירדן, והחלו במסע לכיבוש הארץ. בשלב הראשון נלחמו השבטים כגוף אחד, הביסו את בריתות מלכי כנען שיצאו נגדם, עלו על 31 מערי כנען והחריבו אותן. בשלב השני, חולקה הארץ לשנים עשר אזורי התנחלות שבטית, שחולקו הלאה לאחוזות משפחתיות. השלמת הכיבוש וההתנחלות נפלה באחריותו של כל שבט בתחומו.

על פי המסופר בספר שופטים, למרות תנופת הכיבוש הראשונית, לא הצליחו שבטי ישראל לסלק לגמרי את עמי כנען מאזורי ההתנחלות שלהם. לאחר מות יהושע, עם המעבר לחיים ביישובי קבע, החלו כל שבט או קבוצת שבטים בנפרד, להסתגל לקיום לצד שכניהם, באו תחת השפעתם התרבותית והדתית ואף שכחו את גאולתם ממצרים.[21] עם זאת, יחסי השכנות התחלפו תכופות ביחסי איבה, ומלחמות מקומיות רבות פרצו בין הישראלים לשכניהם. בהיעדר הנהגה מרכזית, התייצבו בראש העם בתקופה זו השופטים – מנהיגים כריזמטיים מקומיים, שהופיעו בעיתות משבר והושיעו את העם. סמכותם לא נמסרה הלאה והם לא הקימו מוסדות שלטוניים קבועים.

בספר שמואל מתואר כיצד פנו זקני העם אל שמואל הנביא בערוב ימיו, בדרישה להמליך על העם מלך "ככל הגויים". הנביא נענה לדרישתם, מינה את שאול למלך הראשון של ישראל, ובכך הסתיימה תקופת השופטים.

המלוכה ותקופת הבית הראשון

עריכה
 
דמות של שבוי ממלכת יהודה כפי שתואר בקיר הדרומי של מקדש אמון מכרנך, המתעד את מסע פרעה שישק לארץ ישראל ב-926/5 לפנה"ס.
 
כתובת השילוח בירושלים (העתק במוזיאון ישראל, צולם ב-2013
  ערך מורחב – התקופה הישראלית

מהממצאים הארכאולוגיים עולה שממלכת ישראל וממלכת יהודה נוסדו בתקופת הברזל הקדומה מהתרבות הכנענית של תקופת הברונזה המאוחרת, במקביל להיווסדן של הממלכות השכנות – תחילה הממלכות הצפוניות דוגמת ארם ופיניקיה, הסמוכות לישראל, ובהמשך הממלכות הדרומיות דוגמת אדום ומואב, הסמוכות לישראל. אסכולות שונות במחקר מעריכות שממלכת יהודה נוסדה – בדומה לשכנותיה הדרומיות – כמה עשרות שנים לאחר התפתחותה של ממלכת ישראל.[19] ממלכות יהודה וישראל מוזכרות במקורות חיצוניים מהמאה ה-9 לפנה"ס.[22]

על-פי המסופר בספרים שמואל ומלכים, כינון המשטר המלוכני הביא לשינוי משמעותי במצבו של עם ישראל. איחוד השבטים תחת הנהגה מרכזית יצר ממלכה מאוחדת של ישראל ויהודה והפך את ישראל למעצמה אזורית. בתקופת מלכותו של דוד הכניע עם ישראל את עמי הסביבה, ושיעבד אותם. תקופת שלמה בנו מוזכרת כתקופת של שגשוג כלכלי ושלום.

על פי המסופר בתנ"ך, עול המיסים והיריבות הוותיקה בין שבטי ישראל הצפוניים לשבט יהודה, הביאו לפיצול הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות: ישראל בהנהגת שבט אפרים, ויהודה בהנהגת שבט יהודה, ובירתה ירושלים.

במחקר הארכאולוגי אין ממצאים מובהקים המעידים על קיומה של ממלכה מאוחדת,[19] וסביב הממצאים החלקיים שנמצאו מועלות פרשנויות שונות. חלק מהחוקרים נוטים לצדד בקיומה של ממלכה מאוחדת, ואחרים סבורים שהממלכות התקיימו בנפרד מראשיתן.

כך או אחרת, על פי ניתוח הממצאים בתקופה בה מוסכם שהיו שתי ממלכות נפרדות זו לצד זו, התמונה המקובלת היא שלכל אחת מהן היו מאפיינים נבדלים שאפיינו אותן, ומבין השתיים הייתה ממלכת ישראל הגדולה, המשגשגת והחזקה לעומת שכנתה הדרומית.[23][24][25]

בתיאור המקראי, התאפיינה תקופת קיומן זו לצד זו ביחסי שלום ומלחמה ביניהן לסירוגין, כשלרוב ממלכת ישראל הייתה הגדולה והחזקה מבין השתיים. אולם, ממלכת יהודה שמרה בדרך כלל על יציבות שלטונית והונהגה עד סופה על ידי שושלת מלוכה אחת – בית דוד, ואילו ממלכת ישראל זועזעה תכופות על ידי חילופי שלטון ושושלות.

בשנת 722 לפנה"ס כבשה ממלכת אשור את שומרון, בירת ממלכת ישראל, והגלו חלק מאוכלוסיית הממלכה (בעיקר את בני המעמד הגבוה) לפחוות שונות ברחבי האימפריה האשורית, ובמקומם הובאו אנשים מארצות אחרות שכבשו האשורים קודם לכן (שכונו "כותים"), בהתאם למדיניות ההגליה שנקטו כלפי העמים שכבשו כדי למנוע את מרידתם בשלטון האשורי החדש בארצם. לאחר הגלייתם נעלמו למעשה גולי אשור (שבמסורת היהודית המאוחרת כונו "עשרת השבטים") מההיסטוריה. בניגוד לרושם של הגליה כללית שנוצר מהתיאור המקראי, מן המחקר עולה כי מרבית האוכלוסייה של ממלכת ישראל נותרה במקומה. האוכלוסייה שהביאו האשורים לארץ נטמעה בקרב שארית הפליטה של ממלכת ישראל וכך נוצרה קהילת השומרונים, המתייחסת לפי המסורת השומרונית לשבטי אפרים, מנשה ולוי.[26] במקביל, רבים משרידי ממלכת ישראל היגרו דרומה לממלכת יהודה ונטמעו בה.[27] על פי חלק מההערכות, בין פליטים אלו היו מלומדים ישראלים שהביאו איתם מסורות צפוניות, וייתכן שהתרחשות זו הייתה בין הגורמים שהולידו "עם יהודי" מאוחד של אנשי ישראל ויהודה גם יחד.[28][29][30]

לאחר נפילת ממלכת ישראל, משגשגת ממלכת יהודה בצל ההגמוניה האשורית במזרח התיכון. הממצאים הארכאולוגיים שנמצאו מתקופה זו מצביעים גם על קפיצת מדרגה בהתפתחותה של יהודה מבחינה מנהלתית וכלכלית, ומראים התפתחות חסרת תקדים של פקידות, מערכת מנהל, עושר, מותרות ומעמד אליטה, וכן מתחדדים ההבדלים בין הממצאים של ממלכת יהודה לעומת אלו של ממלכות שכנות כמו מואב או אדום. הבדלים אלו באים לידי ביטוי בשינויי כתב למשל, ולפי חלק מהחוקרים גם בתחילת בנייתו של נראטיב היסטורי ייחודי שמטרתו להבדיל את יהודה מהממלכות האחרות באזור.[31]

בסוף המאה ה-7 לפני הספירה החל תהליך התמוטטות של האימפריה האשורית, ולתקופת ביניים קצרה לא הייתה יהודה כפופה למרותה של אימפריה חיצונית. תקופת ביניים זו היא הרקע לרפורמת יאשיהו, שמלך על יהודה באותה התקופה. רפורמה זו סימנה שינוי אידאולוגי ותאולוגי, והתמקדה באופן מעשי בעקירת פולחן האלילים, וריכוז הפולחן לה' בירושלים, תוך הריסת מקומות הפולחן ברחבי הארץ. על פי השערת התעודות, עוד קודם לכן החלה להתגבש כחלק מהאליטה של יהודה קבוצה אידאולוגית אשר מזוהה עם "האסכולה הדויטרונומיסטית", וחוקרי מקרא רבים מקשרים את תקופה זו לתחילת כתיבתו של ספר דברים.[4][32][5]

ממלכת יהודה המשיכה להתקיים עד שנת 586 לפנה"ס. היא נכבשה על ידי ממלכת בבל בהנהגת נבוכדנצר השני. הבבלים החריבו את בית המקדש הראשון, והגלו את האליטה החברתית לבבל. חלק מתושבי יהודה נמלטו למצרים ולמקומות נוספים, ומתקופה זו ואילך החלו לצמוח מרכזי הגולה של היהדות.[22]

הכיבוש הבבלי היה כרוך לא רק בחורבן ירושלים ובית המקדש הראשון, אלא גם בזעזוע המערכת הפוליטית והאידאולוגית הקודמת, שהתבססה על התפיסה לפיה ה', אלוהי עם ישראל, בחר בירושלים כמקום משכנו והשושלת של בית דוד תמשיך להתקיים שם לנצח. נפילת העיר וסיום מלכות בית דוד אילצו את מנהיגי הקהילה הגולה – מלכים, כוהנים, סופרים ונביאים – לנסח מחדש חלק ממושגי הקהילה, האמונה, הפוליטיקה ואת האתוס ההיסטורי של העם המתגבש.[33][34][35][36][37][38][32] בעקבות כך חלק ניכר מהתנ"ך מוקדש לגלות בבל – ספר ישעיהו, ספר יחזקאל, הגרסה הסופית של ספר ירמיהו, המקור הכהני, והגרסה הסופית של תולדות ישראל מספר דברים ועד ספר מלכים. הטראומה של הגלות הובילה לפיתוח תחושה חזקה של זהות כעם נבדל מיתר העמים, וכן שמה דגש מוגבר על מנהגים כגון ברית מילה וקיום שבת, שמסייעים למנוע היטמעות באוכלוסייה הלא יהודית.

תקופת בית שני

עריכה
 
מטבעות הנושאים את השם "יהד" (באלפבית עברי עתיק), האות ד' נכתבה באלפבית הארמי המאוחר
  ערך מורחב – תקופת בית שני

תקופת בית שני היא תקופה היסטורית בתולדות עם ישראל, החופפת בקירוב את תקופת קיומו של בית המקדש השני. היא נמשכה מ-538 לפנה"ס, שנת הכרזת כורש ותחילת שיבת ציון, ועד ל-135 לספירה, דיכויו הסופי של מרד בר כוכבא.

חלק מהתקופה מתוארת במקרא בספרים עזרא, נחמיה, סוף דברי הימים ב', חגי וזכריה. מרכז העם היהודי היה אז בארץ ישראל, אם כי היו מרכזים יהודיים גדולים בבבל, במצרים ובמדינות נוספות לחופי הים התיכון והים האגאי.

שיבת ציון

עריכה
  ערך מורחב – שיבת ציון

בשנת 539 לפנה"ס נכבשה ממלכת בבל בידי ממלכת פרס בראשות המלך כורש. שנה מאוחר יותר הצהיר כורש, כי כחלק ממדיניות כללית שהתייחסה לכל האימפריה הפרסית, יוכל העם היהודי שהוגלה לבבל לשוב אל ארצו. הצהרה זו ידועה בתור "הכרזת כורש". במסגרת ההצהרה התיר כורש גם ליהודים לחזור לירושלים ולבנות את בית מקדשם.

גולי בבל קיבלו בשמחה את ההכרזה, אך בפועל רק חלק קטן מהם אכן בחר לחזור לארץ ישראל. בתקופה מאוחרת יותר הקימו העולים בירושלים את בית המקדש השני, אך הוא לא דמה בתפארתו לבית המקדש הראשון.

בימי הבית השני פעלו הנביאים חגי, זכריה ומלאכי, שעל-פי נבואותיהם ניתן ללמוד על המחלוקות הרבות שהתגלעו בקרב העולים.

מאוחר יותר עלו בראש העם עזרא הסופר ונחמיה, שבעזרת החסות הפרסית הצליחו לגבש את הקהילה היהודית סביב ירושלים כאוטונומיה שנהנתה מזכויות מסוימות. עזרא חוקק חוקים חדשים, שתכליתם הייתה שמירה מפני נישואי תערובת עם יתר העמים, החדרת התורה וקיום מצוותיה לתודעת העם ביהודה.

על פי התיאור המקראי, ניתן לחלק את מפעל העלייה מבבל לארבעה גלים מרכזיים אשר נמשכו כמה עשרות שנים:

  • גל העלייה הראשון בראשות שֵׁשְׁבַּצַּר. מעטים היו העולים מבבל.
  • גל העלייה השני התקיים בראשותם של זרובבל וישוע. באותה תקופה הושלמה בניית בית המקדש השני בירושלים, נערך טקס חנוכת הבית, וזמן קצר לאחר מכן נחוג במקדש חג הפסח.
  • גל העלייה השלישי התקיים בראשותו של עזרא הסופר, שעלה מבבל בשנת 458 לפנה"ס עם קבוצה גדולה. עזרא קיבל ממלך פרס, ארתחשסתא הראשון, רישיון מיוחד להקמה של מועצות וצוותים של שופטים אשר ישפטו על-פי דיני התורה. המשמעות היא הכרה של המעצמה של אותם ימים בספר התורה כספר החוקים הרשמי של היהודים. עזרא הקפיד על איסורי חיתון עם נשים נוכריות במטרה למנוע התבוללות של עם ישראל בעמי האזור.
  • גל העלייה הרביעי בראשות נחמיה. בשנת 445 לפנה"ס בא נחמיה לירושלים על מנת להמשיך את פועלו של עזרא, ועם הגיעו התחיל שלב חדש בתולדות ירושלים ויהודה. נחמיה עסק בחיזוקה של חומת ירושלים ותיקונה, דבר שמנע התקפות אפשריות על העיר. נחמיה פעל רבות על מנת להפוך את ירושלים למרכז דתי ותרבותי לעם כולו.

התקופה ההלניסטית וממלכת החשמונאים

עריכה
  ערכים מורחבים – התקופה ההלניסטית בארץ ישראל, מרד החשמונאים

בשנת 332 לפנה"ס נכבשה הארץ בידי אלכסנדר מוקדון. לאחר פירוק האימפריה שלו עברה לשלטון התלמיים – מלכי מצרים, ובשנים 201–198 לפנה"ס (מלחמה סורית חמישית) הצליחו הסלאוקים להשתלט על האזור.

בעקבות הכיבוש הסלאוקי, כיתר תושבי האזור וארץ ישראל, החלו היהודים ובעיקר השכבה השלטת – האצולה הכוהנית, להיות נתונים להשפעת התרבות ההלניסטית. מגמה זו, שכונתה במקורות היהודיים התייוונות בעקבות ההשפעה היוונית הרבה על התרבות ההלניסטית, לא סתרה בתחילתה את דת ישראל וכללה קבלת מנהגים ורעיונות הלניסטיים. בהדרגה חלה הקצנה בגישתם של המתייוונים. הללו, אף שהיו אמונים על הנהגת העם ונשאו לעיתים קרובות בתפקידים הבכירים בבית המקדש – מוקד החיים הציבוריים, הדתיים והפוליטיים של העם – החלישו את היהדות ומסורת האבות והגבירו את היסודות ההלניסטיים הנוכריים בחיי הציבור; אף ניסו לייסד בירושלים פוליס עם המוסדות ההלניסטיים המקובלים. הדבר עורר זעם ואיבה בקרב זרמים שונים בעם, והביא למאבק בתוך הציבור היהודי, שהתמקד סביב איוש משרת הכהן הגדול. השלטון הסלאוקי בחר להתערב במאבק והתייצב באופן טבעי לצד המתייוונים ובאופן הקיצוני ביותר.

בשנת 167 לפנה"ס החליט השליט הסלאוקי אנטיוכוס אפיפנס לאסור על קיום מצוות הדת היהודית בארץ ישראל. ביום כ"ה בכסלו, שנת 167 לפנה"ס, הוצב בבית המקדש פסל של זאוס והוקרבו לו קורבנות. עונש מוות הוטל על כל יהודי שנתפס כשהוא מל את בנו או שומר את השבת. השלטונות הכריחו את היהודים לעבוד לאלילים ולהקריב להם קורבנות ואף לאכול בשר חזיר. איסורים אלו מכונים ביהדות "גזירות אנטיוכוס" ונמשכו כשלוש שנים וחצי. רוב תושבי יהודה סירבו לקבלן והם העדיפו למות, ובלבד שלא לעבוד עבודה זרה ולעבור על חוקי התורה.[39]

בעקבות זאת פרץ מרד החשמונאים. המרד כוון תחילה כנגד המתייוונים והערים ההלניסטיות, שהיו עוינות ליהודים מאז ומתמיד, ובהמשך כנגד כוחות הצבא הסוריים של בית סלאוקוס. יהודה המכבי, מנהיגם הצבאי הראשון של המורדים, הצליח לשחרר את ירושלים ולטהר את בית המקדש, זכה להצלחות צבאיות נוספות, אך נהרג לבסוף בקרב אלעשה מול כוחות סלאוקים עדיפים, שהשתלטו מחדש על האזורים העירוניים והחזיקו בהם מספר שנים.

בשנים שלאחר מכן המשיכו המאבקים בין החשמונאים לסלאוקים, והשליטה על חלק מהאזורים ביהודה החליפה ידיים. את מקומו של יהודה בהנהגת המרד ירשו אחיו, יונתן ושמעון, שהצליחו באמצעים צבאיים ודיפלומטיים, לפני שנהרגו בעצמם, לבסס, להגדיל את האוטונומיה של החשמונאים.

בימיו של שמעון, שנת 141 לפנה"ס,[8] חרבה מצודת החקרא, סמל השלטון הסלאוקי בירושלים, היהודים חדלו להעלות מס לאימפריה, והכריזו על הקמת ממלכת החשמונאים הריבונית. עם זאת, על אף ניצחון השמרנים, לא נעלמה ההתייוונות מארץ ישראל. בדורות הבאים לאחר כינון העצמאות המדינית היהודית בארץ ישראל, בלטו מנהגים יווניים רבים בקרב האליטה השלטונית.[40][41][42]

ראשון עמד בראש המדינה שמעון החשמונאי. הוא היה לכהן הגדול ונשא בתואר נשיא, שהוענק לו על ידי עצרת-עם, וכך תואר הכהן הגדול שהיה במשך מאות שנים שייך לבית צדוק עבר לבית חשמונאי.[43] יורשיו של שמעון החלו לשאת בתואר מלך, אולם תואר הכהן הגדול עדיין נותר בקרב אותה משפחה.

פעילותם המדינית העיקרית של המלכים החשמונאים, החל מתקופתו של יוחנן הורקנוס, הייתה כיבוש ו'ייהוד' עוד ועוד שטחים בארץ ישראל. החשמונאים נלחמו וכבשו את הערים ההלניסטיות והשמידו רבות מהן. הם גיירו, לעיתים בכפייה, את תושביה הנוכרים והלא יהודים של ארץ ישראל, בעיקר מקרב העמים הקרובים ליהודים, כגון האדומים.

במהלך שנת 83 לפני הספירה פלש לשטחם של החשמונאים המלך הארמני, טיגרנס, ובמהלך פלישה זו הוגלו יהודים רבים מן הממלכה לארמניה.[44]

התקופה הרומית

עריכה
 
גולים מיהודה, תבליט על שער טיטוס

חדירתה של האימפריה הרומית לארץ ישראל החלה בתקופת החשמונאים.

בשנת 63 לפנה"ס שמו הרומאים קץ לשושלת החשמונאים, אם כי הורקנוס השני הורשה להחזיק בתואר נשיא. בתקופה זו, בניגוד לתחילת המרד, התמיכה בו הייתה מועטה; בעיקר בגלל המנהג של החשמונאים להמליך עצמם למלכים ואף לענוד סמלים יווניים ולהחזיק משמר זר, וכן בשל תמיכתם בצדוקים. בשנת 40 לפנה"ס מתתיהו אנטיגונוס השני, אחיינו של יוחנן הורקנוס השני, פלש ליהודה בראש צבא מפרתיה וכבש אותה לעצמו, אך החזיק בה רק שנתיים.[44]

בשנת 37 לפנה"ס שוב נכבשה יהודה על ידי צבא רומאי, ורומא המליכה על יהודה את הורדוס.

המרד הגדול

עריכה
  ערך מורחב – המרד הגדול

בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים שנסתיים בחורבן בית שני בשנת 70 לספירה. בשנת 73, שלוש שנים לאחר חורבן בית המקדש השני, הגיעו הרומאים להר מצדה והתחילו להקים סוללה סביב, כדי שממנה יוכלו לפרוץ למבצר מצדה. במבצר היו קרוב לאלף איש, לוחמים ומשפחותיהם. אנשי מצדה נוכחו לדעת כי אפסה תקוותם והם בחרו להתאבד ובלבד שלא ליפול בשבי. הם העלו באש את המבנים, ואז הרג כל אחד מהם את בני משפחתו. עשרה אנשים שעלו בגורל הרגו את יתר הלוחמים, ואחר שלחו יד בנפשם. כאשר הגיעו החיילים הרומיים למחרת, נתגלו לעיניהם מאות גופות.

דיכוי המרד הגדול בידי הרומאים הוביל לכך שיהודים רבים נהרגו בקרבות ובשל תנאי המצור, ואחרים נעקרו מעל אדמתם. אלפי שבויים נמכרו לעבדות ברחבי האימפריה הרומית. ירושלים נחרבה עד היסוד, ורוב תושבי העיר והישובים סביבה נהרגו אף הם.[45] בשנים שלאחר המרד נשללו זכויות ציבוריות ודתיות של יהודים באזורים שונים באימפריה הרומית.[46]

חורבן בית שני הביא להתערערות החברה היהודית בארץ ישראל, מנע את יכולתם של יהודי הארץ לקיים את הפולחן שהיה מקובל עד אז, ושמט מתחת לרגליהם כמה מיסודות דתם – מקום הפולחן המרכזי, תפקיד הכוהנים, פולחן המזבח, מצוות רבות מתרי"ג המצוות שעוסקות בפולחן שלא ניתן כעת לקיים, ועוד – כולם לא יכלו להמשיך כפי שהיו. המצב גרם להתפתחותה של היהדות, לנפילתן של כמה מקבוצות הכוח הוותיקות ולעליית חשיבותם של הפרושים והחכמים שמילאו בהדרגה את החלל, וגיבשו את היסודות של מה שעתיד להפוך בהמשך ליהדות הרבנית. הפרושים והחכמים הציעו פרקטיקות חלופיות, למשל רבנים תפסו בהדרגה את מקומם של הכוהנים כהנהגה הרוחנית, ואת מקומם המרכזי של היסודות הקודמים תפסו יסודות חדשים דוגמת התפילה, בתי הכנסת ולימוד תורה, והתחזק מעמדה של התורה שבעל פה שהפכה לאחד מהיסודות המרכזיים בהגות היהודית החל מתקופה זו.[47][48][49][50][46][51]

מרד בר כוכבא והתפלגות הנצרות

עריכה
  ערכים מורחבים – מרד בר כוכבא, גזירות אדריאנוס
 
מטבע כסף הוטבע על מטבע רומי על ידי המנהל הבר כוכבאי בתקופת מרד בר כוכבא

לאחר חורבן ירושלים במרד הגדול, חידש הקיסר אדריאנוס את הבנייה בעיר, אולם הפעם ביקש לבנות במקומה את העיר האלילית איליה קפיטולינה,[52] ואף ככל הנראה אסר על היהודים למול את בניהם.[53] התסיסה שהייתה קיימת ממילא, פרצה כמרד נגד הקיסר.

בשנת 132 לספירה פרץ מרד בר כוכבא, שדוכא בברוטליות על-ידי הרומאים. הממצא הארכאולוגי תואם את המקורות ההיסטוריים, על-פיהם רוב היישובים בחבל יהודה חרבו, והאזור רוקן מיושביו.[54][55][56][57] לאחר סיכול המרד, כאמצעי הרתעה, החליט אדריאנוס בשנת 135 לעקור מן היסוד כל זכר ושריד לדת ולתרבות היהודית. לשם כך הטיל על היהודים גזירות מרובות שאסרו עליהם לקיים את דתם: כך למשל הוא אסר עליהם להתכנס בבתי הכנסת, לחגוג חגים ולשבות מכל מלאכה בשבת, ללמוד תורה ולקרוא את קריאת שמע ועוד.[53]

במהלך תקופה זו, מתחילת המאה ה-2 לספירה, הואצה התפלגותם מן העם היהודי של הנוצרים, שמנהיגיהם החלו לתפוש עצמם כדת חדשה ונפרדת.[58] על פי עדויות שונות, תהליך זה נמשך עוד מאות שנים, וגם במאה ה-5 עדיין היו זרמי ביניים שלא ראו את שתי הדתות כנפרדות.[59]

במאה ה-4, היהודים הפכו למיעוט בארץ ישראל. לאורך השנים, יהודים נוספים עזבו את הארץ לטובת למרכזיים יהודיים אחרים ברחבי אגן הים התיכון ובבבל. במקביל, התרחשה הגירה של נוצרים לארץ ישראל, וחלק מתושבי הארץ היהודים, השומרונים והפגאנים אף המירו דתם לנצרות.[60][61] עם זאת, יישוב יהודי משמעותי שמרכזו בגליל המשיכו להתקיים עד המאה ה־9 ואף מאוחר יותר. קהילות יהודיות המשיכו להתקיים גם באזור דרום הר חברון ובמישור החוף.[57]

התפתחות יהדות בבל

עריכה

התיאור המקראי מציג כיצד צאצאי בני שבט יהודה, שהוגלו על ידי נבוכדנאצר בגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס וכן לאחר חורבן-הבית בשנת 586 לפנה"ס, הגיעו לבבל ושם הכו שורשים. ישנן עדויות מעטות בלבד לגורל הקהילה היהודית במאות השנים הראשונות שלאחר מכן. בעקבות מחסור במידע בשנים אלו, שהטריד גם אנשי רוח בעת העתיקה, חלק מהמידע המקובל במסורת על ההיסטוריה של יהדות בבל נכתב בדיעבד וחלקו מאופיין באנכרוניזם. עם זאת, ממה שידוע במחקר על התנהלותה של האימפריה הפרתית, שהחלה את התפשטותה באזור מסופוטמיה מאמצע המאה ה-3 לפנה"ס, נראה שבתקופה זו נהנו היהודים המקומיים מהעדרה של מדיניות פולחן סדורה, שאיפשרה להם לשגשג כקהילה דתית-תרבותית אוטונומית, ששיתפה פעולה עם השלטון כחלק מבריתות הכוח האזוריות שרווחו באימפריה הפרתית. החל מסוף תקופת בית שני ישנה התגברות של העדויות הכתובות הנוגעות ליהודי בבל, ועד למאה ה-3 הולכת מתבהרת בהדרגה התמונה ההיסטורית אודות פרטים שונים בחיי הקהילה.[44]

לאחר חורבן-הבית בידי טיטוס בשנת 70 ולאחר דיכויו של מרד בר כוכבא בשנת 135 באו פליטים נוספים מארץ-ישראל לבבל.[62] בשיאה הייתה זו הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לאימפריה הרומית, ועל פי התיעודים בני התקופה נראה שמרבית היהודים התיישבו בעיקר במספר מצומצם של ריכוזי אוכלוסייה. עדויות שונות מצביעות גם על מיזמי גיור נרחבים שסייעו להרחיב את גודל האוכלוסייה מעבר לגרעין המקורי שהגיע מישראל. לקראת סוף התקופה הפרתית, שנמשכה עד תחילת המאה ה-3 לספירה, התחזק בהדרגה מעמדה הרוחני של יהדות בבל אל מול מעמדה של הקהילה הישראלית.[44]

עריכת המשנה והספרות התנאית

עריכה
  ערך מורחב – תנאים
 
התלמוד, היצירה המרכזית של תקופת האמוראים

התַּנָּאים היו חכמים, מאז ימי הזוגות ועד לחתימת המשנה, במאה ה-1 וה־2. הכינוי תנא מורה על חכם הנזכר במשנה או חי בתקופת המשנה. תקופת התנאים באה עם תקופת הזוגות, וקדמה לתקופת האמוראים.

נהוג לחלק את תקופת התנאים לחמישה דורות, ועל אלה מוסיפים עוד דור של "תנאים למחצה", שחיו מיד אחרי חתימת המשנה. מספר התנאים הידוע הוא 120 בקירוב. התנאים חיו ופעלו בארץ ישראל במרכזים שונים. לאחר חורבן ירושלים עבר המרכז בראשות רבן יוחנן בן זכאי ליבנה. תלמידיו הקימו מרכזי לימוד תורה בלוד ובבני ברק.

רבים מהתנאים התפרנסו מעבודת כפיים (למשל רבי יוחנן הסנדלר) בנוסף להיותם מורים ופוסקי הלכה. חלק מהתנאים שימשו גם כמנהיגי ציבור, ואף ייצגו את העם היהודי בפני השלטונות הרומיים בארץ ישראל.

תקופת האמוראים ועריכת התלמוד

עריכה
  ערך מורחב – אמוראים

האמוראים היו חכמי התלמוד שפעלו בתקופה שמתום חתימת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא ועד לחתימת התלמוד (המאות ה-3 עד ה-5 לספירה). האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל ובבבל. לפניהם פעלו התנאים ואחריהם הסבוראים. הכינוי "אמורא" שימש במקור לתיאור תפקיד שהיה קיים בבית המדרש – ה"אמורא" שהיה מבאר את דברי החכם בפני הציבור, אך כבר בתקופת התלמוד הפך לכינוי כללי לחכמים.

בארץ ישראל היה המרכז התורני בתקופה זו בציפורי שבגליל התחתון, ואחר כך בטבריה. בבבל היה המרכז העיקרי בישיבת סורא, ולעיתים עבר לפומבדיתא ולנהרדעא. אמוראי בבל ואמוראי ישראל שמרו על קשר ונעזרו זה בזה לדיונים הלכתיים על ידי שליחים.

מספר האמוראים הידועים לנו עולה על שלושת אלפים, לפי מניין של חלק מהעוסקים בביוגרפיה תלמודית. בין האמוראים היו שהצטיינו בבקיאותם וכונו "סינַי", והיו שהצטיינו בחריפותם, כלומר ביכולתם להגיע, באמצעות הסקה לוגית, לפתרון של כל סוגיה שעלתה לדיון – אלה כונו "עוקר הרים" (להרחבה ראו סיני ועוקר הרים).

שאלת הביוגרפיה של חכמי התלמוד היא שאלה סבוכה. הביוגרפיות המקובלות (כולל הביוגרפיות אליהן מפנה ערך זה) מתבססות על החומר המצוי בתלמודים ובמדרשים, כפי שהוא לפנינו. חומר זה בחלקו הוא חומר אגדי. שאלת ההיסטוריוּת של החומר והדרך בה ניתן להפיק מידע היסטורי ממנו אינה מוסכמת על כל החוקרים.

תקופת האמוראים בארץ ישראל נחלקת לחמישה דורות ובבבל לשבעה (או לשמונה) דורות.

ימי הביניים

עריכה

תקופת ימי הביניים נמשכה מהמאה ה-5 ועד המאה ה-15.

בתקופה זו סבלו יהודי אירופה מאנטישמיות קשה ואלימות רבה, שעוצמתן התגברה בתקופות מסוימות ונחלשה באחרות.

יהודי בבל סבלו גם הם מרדיפות בתקופות מסוימות, ובמיוחד תחת שלטון האימפריה הסאסאנית.[44]

יהדות בבל תחת השושלת הסאסאנית

עריכה

בבבל היו ערים שאוכלוסייתן הייתה כמעט יהודית לגמרי, כגון נהרדעא על נהר פרת, סורא, פומבדיתא ועוד. בערים אלו נוסדו ישיבות, כגון ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא, שנוהלו על ידי האמוראים, הסבוראים והגאונים. בתחילת המאה ה-1 מנו יהודי בבל כ-1,000,000 תושבים, והערכה היא כי עלה מספרם בין המאה ה-3 ותחילת המאה ה-6 ל-2 מיליון.[63] ערים וקהילות יהודיות רחבות התקיימו בבבל עד המאה ה-13 ברציפות. האוכלוסייה היהודית של בבל נדדה לעבר צפון אפריקה, אירופה וארץ ישראל, והעבירה את משקל הכובד שלה לארצות אלה. מהמאה ה-3 ועד למאה ה-7 שלטה באזור פרס השושלת הסאסאנית, שעלייתה שינתה מהותית את הסדר הפוליטי הפנימי באימפריה, כאשר האוטונומיות המקומיות של התקופה הפרתית התערערו על ידי מדיניות ריכוזית יותר של פולחן של דת הזורואסטריות, שהפכה לדת המרכזית של האימפריה במהלך שגרם לעליות ומורדות ביחס השלטון או ההמון כלפי דתות מיעוט, ובמיוחד סבלו היהודים בהקשר זה החל מאמצע המאה ה-5.[44] הזורואסטריות תיארה את העולם כמאבק מתמיד בין כוחות "טוב" וכוחות "רע". מכיוון שבאותה תקופה ישבה בגבולות האימפריה הסאסאנית אוכלוסייה יהודית משכילה ודומיננטית, תפיסה הקיימת במחקר מציעה שבמאות השנים הללו חדרו בהדרגה אל המיינסטרים של הדת היהודית העדכנית מוטיבים שכמעט ואינם מצויים בתנ"ך עצמו, ומושפעים מרעיונות זרתוסטרים, דוגמת קיומו של השטן, מלאכים ושדים, גן עדן וגיהנום, מלחמת גוג ומגוג ועוד.[64]

תקופת הסבוראים

עריכה
  ערך מורחב – סבוראים

הסבוראים היו חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה-5) ועד לתקופת הגאונים (אמצע המאה ה-6 או אמצע המאה ה-7). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר.

המקור הקדום ביותר המזכיר את הסבוראים, מגדיר אותם כקבוצה-תקופה ומכנה אותם בשם זה הוא איגרת רב שרירא גאון.

בשונה מקודמיהם, האמוראים, שיצרו את התלמוד, עסקו הסבוראים לא ביצירה חדשה אלא בעיקר בהסברה, הטמעה והשלמה של התלמוד. לסבוראים חלק רב בעריכת התלמוד הבבלי – ליקוט גרסאות והשוואת נוסחאות, ויש מדבריהם שנכנסו לגוף התלמוד. בכך סיימו הסבוראים את תהליך כינוסו ועריכתו של התלמוד.

תקופת הגאונים

עריכה
  ערך מורחב – גאונים

הגאונים היו ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא שבבבל ושל ישיבת ארץ ישראל, פעלו במחצית הראשונה של ימי הביניים, משלהי המאה ה-6 (או שלהי המאה ה-7) ועד אמצע המאה ה-11. הגאונים היו הסמכות ההלכתית העליונה, לא רק בבבל, אלא עבור עם היהודי כולו, כאשר בתקופה זו בארץ ישראל הלכה בהדרגה הדמוגרפיה והשתנתה לבעלת רוב מוסלמי. עם זאת, עד למאה ה-11 בארץ ישראל עדיין היה אחד ממרכזי הסמכות החשובים ליהודים, ישיבת גאון יעקב. במאות השנים הללו היו מאבקי סמכות וכוח בין מוקדי הכוח היהודיים המרכזיים בבבל לבין ישיבת גאון יעקב.[65]

הגאונים עסקו בפירוש התלמוד כפי שקיבלו אותו מהסבוראים (וקודמיהם האמוראים), והתמקדו בהנחלתו לעם כך שישפיע על החיים החברתיים והדתיים.

יהודי ישראל, כמו בני מיעוטים אחרים באימפריה המוסלמית, היו חייבים מיסים מיוחדים שלא היו תקפים למוסלמים, והיו כפופים לאפליות שונות בחוק, כמו איסור על הקמת בתי כנסת חדשים. לרוב לא היה מקובל לכפות התאסלמות על התושבים הלא-מוסלמים, בין היתר כדי לא לפגוע ברווחיות מיסים אלו. מבין המיעוטים הדתיים, נהנו היהודים והנוצרים ממעמד מיוחד בתור "אנשי הספר", והם נהנו מחסות של השליטים ומזכות לחייהם, רכושם וזכויות נוספות לקביעת דרך חייהם. בנוסף, במקרים רבים לא אכפו השליטים בפועל חלק מההגבלות על היהודים מתוך שיקולים שונים, כלכליים או פוליטיים. מציאות זו אפשרה, למרות ההגבלות והאפליה, גם תקופות של שגשוג תרבותי וכלכלי בקרב היהודים. בסוף המאה ה-8 ובמאה ה-9, תחת שלטון בית עבאס, הוחמר היחס אל חלק מהמיעוטים ובהם גם ההיהודים. בתקופה זו הוחמרו ההגבלות לאיסור בניית מבני דת, נקבעו ליהודים חוקים משפילים כמו ענידת סמל בצורת עגל הזהב במרחצאות או הצבת פסלי שדים בפתח הבית. היחס הוחמר פעם נוספת גם במאה ה-11.[65]

בשנת 1073 כבשו הסלג'וקים את ארץ ישראל למשך קרוב ל-30 שנה. לאחר הכיבוש נאלצה ישיבת גאון יעקב למלט עצמה מירושלים לצור, ובהמשך למצרים,[65] ובכך תמה ההנהגה היהודית-ישראלית עד לתקופה הטרום-מודרנית.

באמצע המאה ה-11 התחולל במערב אסיה גל קור מתמשך, שיצר תקופה מתמשכת של בצורת ורעב, שגרמה בתורה לעימותים אלימים רבים. בתוך כשני עשורים, על רקע מצוקה אזורית כללית, נסגרו ישיבות גדולות רבות של יהדות בבל.[66]

תקופת הראשונים

עריכה
  ערך מורחב – ראשונים

הראשונים, פעלו במחצית השנייה של ימי הביניים, בין המאה ה-11 עד המאה ה-15. למשנתם ולהוראותיהם הייתה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי בזמנם.[67] ובין הרבנים המרכזיים שפעלו בתקופת הראשונים בולטים הרי"ף, רש"י, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ועשרות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט.

תקופת הראשונים באירופה

עריכה
עלילות דם בימי הביניים
עריכה
  ערך מורחב – עלילת דם#עלילות דם בימי הביניים
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הטבח ביהודי יורק
עריכה
  ערך מורחב – הטבח ביהודי יורק

בטבח נרצחה קהילה יהודית שלמה בעיר יורק שבצפון אנגליה, ב-ז' בניסן ד'תתק"ן, 1190. אירוע זה הפך לאירוע משמעותי בתולדות יהדות אנגליה, בין השאר מאחר שגם בו – בדומה לאירוע המרד הגדול שהתרחש במצדה – בחרו למות ביוזמתם מאשר להמיר את דתם.

גירוש יהודי אנגליה
עריכה
  ערך מורחב – גירוש יהודי אנגליה

גירוש יהודי אנגליה הוא הכינוי לצו שפורסם בשנת 1290 על ידי אדוארד הראשון מלך אנגליה, ובו נאסר על יהודים לשהות בתחומי הממלכה האנגלית.

ב-18 ביולי 1290 שיגר המלך אדוארד הראשון צווים אל השריפים של כל ערי אנגליה בהם נאמר כי עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290 על כל היהודים לעזוב את המדינה; ואלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג. בשנה זו גורשו 16,000 יהודי אנגליה, שהגרו בעיקר להולנד ולצרפת. הם אמנם הורשו לקחת איתם את רכושם, אך בתיהם וכל הנכסים והרכוש שלא הצליחו לקחת עימם הפכו לרכוש המלך לפי צו ממלכתי. לאחר שנת 1290 חיו בממלכת אנגליה יהודים מומרים, שחלקם חיו כאנוסים. הממלכה ניהלה פיקוח הדוק יחסית על הכניסה אל האי, ומנעה מיהודים לשוב במשך כ-350 שנה.

משפט פריז
עריכה
  ערך מורחב – משפט פריז
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יהדות ספרד
עריכה
 
פסלו של הרמב"ם בקורדובה, ספרד
  ערך מורחב – תור הזהב של יהדות ספרד

תור הזהב בספרד היא תקופת הפריחה התרבותית של יהודי ספרד, החל מהמאה התשיעית ועד המאה השלוש-עשרה, שבה שימשה ספרד מקום הגירה ליהודים, ולקהילה היהודית הייתה פריחה כלכלית ותרבותית. גם תחת השלטון הנוצרי – שכבש בהדרגה חלקים הולכים וגדלים מחצי האי האיברי – בסוף תקופת תור הזהב, היו יהודים (וכן מוסלמים) חלק לגיטימי מהחברה וחלקם גם כיהנו במשרות שונות בחצרות האצולה. לקראת סוף ימי הביניים החל בהדרגה להיפגע השגשוג התרבותי של יהדות ספרד, במספר מגמות הדרגתיות שהניחו את היסודות לרדיפה המאורגנת שתגיע מאוחר יותר. בתקופות שלאחר תור הזהב רבים מיהודי ספרד ופורטוגל היגרו לארצות אחרות.[68]

גזירות קנ"א 1391
עריכה
  ערך מורחב – גזירות קנ"א

גזירות קנ"א היו פרעות כנגד היהודים שהתחוללו בספרד בשנת ה'קנ"א (1391). המניע המרכזי המוצהר לפרעות, היה רצונם של האיכרים להסתלק מפריעת חובותיהם ליהודים. בגירונה הצליחו מרבית היהודים לעמוד בפרץ ולהינצל, אך לא כך בערים רבות אחרות. כשניסו הנוצרים הפורעים לפגוע גם במוסלמים, פעלו השלטונות בנחרצות והענישו אותם בחומרה יתרה. כשוך הפרעות מינתה הממשלה ועדות חקירה, אך לא נקטה פעולות של ממש נגד הפורעים, שחלקם נמנו עם בני השכבות הנכבדות.

ויכוח טורטוסה
עריכה
  ערך מורחב – ויכוח טורטוסה

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 1413–1414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יעסוק אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא (ותומכות בכך בתאולוגיה הנוצרית). בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

גירוש ספרד
עריכה
  ערך מורחב – גירוש ספרד
 
צו הגירוש משנת 1492

יהדות ספרד, גורשה בצו מלכותי ב-1492, שפרסמו בשנת 1492 פרננדו השני מלך ארגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה ובו נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בממלכות קסטיליה ואראגון. היהודים הועמדו בפני הברירה: להמיר את דתם לנוצרית או לעזוב תוך ארבעה חודשים. חלק מהיהודים העדיפו להתנצר, לפחות למראית עין, ונשארו בספרד כאנוסים. מרבית המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי הים התיכון ובעיקר לצרפת, איטליה, הלבנט וצפון אפריקה, ארצות השפלה, גרמניה ובריטניה.

הצו שיקף מדיניות של קנאות דתית מתגברת של הכתר הספרדי, שביקש ליצור חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד. לאחר סדרה של גירושי מוסלמים מאזור גרנדה הוציאה ממלכת קסטיליה בשנת 1502 צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב. בעקבות הצו חלק מהמוסלמים בחרו להפוך לאנוסים מוסלמים (Moriscos), והאחרים גורשו. בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים לתחום השליטה של מלכי ספרד, דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.

גירוש היהודים מספרד סימל את סיומו של פרק בתולדות עם ישראל. הוא הותיר רושם משמעותי בספרות, בשירה, בספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות שאליהן הגיעו המגורשים מחצי האי האיברי.

קהילות יהודיות במזרח התיכון

עריכה

בתקופה זו עברה ארץ ישראל תהפוכות במאבקים בין הצלבנים, הפאטמים, האיובים והממלוכים. תהפוכות אלו השפיעו לפרקים גם על הקהילה היהודית שהייתה בישראל. בתקופתו של צלאח א-דין, למשל, חלה מדיניות רשמית שעודדה יהודים לחזור ולהתיישב בירושלים, אולם אף על פי כן, בתקופות בהן שלטו הצלבנים על חלקים מארץ ישראל, הקרבה והמתח בין הנצרות לאסלאם גרמו לעלייתם של זרמים אסלאמים קיצוניים, והתעוררו בתקופה זו מספר גלים של אסלום בכפייה באזורי ארץ ישראל שהיו בשליטת המוסלמים. על יהודים שלא המירו את דתם הופעלו לחצים לעזוב ולהגר.[65]

גזירות תתנ"ו 1096
עריכה
  ערך מורחב – גזירות תתנ"ו

גזירות תתנ"ו היו סדרת אירועים שהתחוללו בשנת 1096 (ד'תתנ"ו) באירופה כחלק ממסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים על ידי גייסות הצלבנים בדרכם לארץ ישראל. בחלק מהמקרים הוצע ליהודים להינצל באמצעות המרת דת לנצרות. מלבד הרציחות והחורבן הרב שהיה במאורעות תתנ"ו, המאורעות השפיעו על התודעה הציבורית ונחרטו בזיכרון הקיבוצי הלאומי.

באירופה של ימי הביניים, שקמה לאחר התפוררות האימפריה הרומית המערבית, תפסה הדת הנוצרית את מקומה של התרבות הרומית ושל מוסדות האימפריה, כגורם מאחד של החברה. מלבד תופעה זו התקיים באירופה יחס מורכב בין השליטים החילונים לאפיפיור. האפיפיור טען לסמכותו אף בנושאי השלטון החילוני לעומת המלכים ששאפו להרחיב את תחומי סמכותם.

בשנת 1095 לספה"נ נשמעה קריאתו של האפיפיור אורבן השני לגאולת כנסיית הקבר. הקריאה הובילה ליציאה למסע הצלב הראשון, כשהמסע הסתיים בכיבוש ירושלים (1099 לספה"נ). בדרכם של הצלבנים מזרחה, דרך ערי אשכנז וצרפת, נשמעה הקריאה לחסל את הכופרים מבית: היהודים. הנוצרים (בייחוד בערי עמק הריין) העמידו בפני היהודים את הברירה בין טבילה לבין מוות, ורבים מהיהודים בחרו למות על קידוש השם.

יהדות אתיופיה

עריכה
תקופת ההישרדות של ביתא ישראל
עריכה

השנים 1270–1529 ידועות בתולדות ביתא ישראל בשם "תקופת ההישרדות". תקופה זו נפתחה עם עליית השושלת הסולומונית לשלטון והפלת שושלת הזאגווה. הפלת שלטון הזאגווה לא בישרה טובות ליהודי אתיופיה, אך העדה נמנעה מלהתערב בנעשה ברחבי אתיופיה. יותר מאוחר, לאחר התחזקות אתיופיה, היא נלחמה כנגד היהודים מלחמת חורמה. למרות כל זאת, הצליחו היהודים לשמור על עצמאות ממלכתם בהרי סאמיאן וסביב אגם טאנה. תקופת זו הסתיימה עם הפלישה של סולטנות אדאל לאתיופיה, ובכך מסמלת את תחילתה של תקופת התבוסה, במהלכה היו היהודים פעם לצד הנוצרים ופעם לצד המוסלמים.

העת החדשה

עריכה
גזירות ת"ח-ת"ט 1648
עריכה
 
מפת תחום המושב
  ערך מורחב – גזירות ת"ח-ת"ט

מהמאה ה-14 התהווה קיבוץ יהודי גדול בפולין-ליטא המאוחדת תחת שלטון השושלת היגלונית. בסוף המאה ה-16 החלו להגר יהודים רבים לנחלות אוקראינה, שם שירתו את האצולה הקתולית הפולנית ועוררו את משטמת ההמונים המקומיים. ב-1648, פרצה התקוממות קוזאקים וצמיתים של באוקראינה כנגד הכתר, בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי, או כפי שכונה בפי היהודים: "חמיל הרשע". המרד חולל שרשרת משברים שהביאה את פולין-ליטא כולה למצב מלחמה. במקביל אליה התחולל רצח המוני של אלפי יהודים בעיקר בידי הקוזאקים; מאורעות אלה נודעו כגזירות ת"ח-ת"ט.

השבתאות

עריכה
  ערך מורחב – שבתאות

תנועת השבתאות היא תנועה משיחית קבלית שתחילתה באמצע המאה ה-17, שהתפתחה סביב דמותו של שבתי צבי, שהכריז על עצמו כמשיח. תנועה זאת נחשבת ביהדות האורתודוקסית לכת כופרנית, ששורשיה אמנם נטועים בתוך היהדות והקבלה, אך שרידיה אינם נחשבים ליהודים.

תנועת השבתאות נולדה ברגע פגישתם של שני אישים מרכזיים בפרשה – שבתי צבי ונתן העזתי. חוקר הקבלה והשבתאות גרשום שלום טוען שאף על פי ששבתי צבי נחשב למשיח, אישיותו הייתה פסיבית למדי והוא חסַר את הכריזמה שגרמה לשבתאות להגיע לממדים הגדולים אליהם הגיעה, ואילו נתן העזתי, נביא הכת, הוא זה שאחראי להפצת השבתאות ולקבלתה העצומה בקרב היהודים בני התקופה.

תנועות ותמורות

עריכה

חסידים ומתנגדים

עריכה
  ערכים מורחבים – החסידות, התנגדות לחסידות

החסידות היא תנועה רוחנית-חברתית יהודית, שהתעוררה באמצע המאה ה-18. מחוללה העיקרי של החסידות הוא הבעל שם טוב ותלמידו, המגיד ממזריטש, היה זה שהפיץ אותה לכל רחבי מזרח אירופה והפך אותה לתנועה גדולה וממוסדת. הגותה של החסידות, בפרט בדורותיה הראשונים, מתאפיינת בשאיפה לדבקות באל, עבודת האל בשמחה, אהבת ישראל והקישור אל הצדיק. מן השליש הראשון של המאה ה-19 עברה החסידות רוטיניזציה והתגבשה בחצרות סביב שושלות אדמו"רים. הצדדים המיסטיים הפרועים יותר רוסנו, וכמעט כל המנהיגים החלו לייצג כיוון שמרני מובהק.

כתגובת-נגד לחסידות המוקדמת הנהיגו הגר"א ואחרים מערכה קשה נגדה, הכריזו עליה חרמות ושרפו את ספריה. החסידים שטפו את מרבית מזרח אירופה, אך בחבלי ליטא רבתי היא התבססה אך במעט. באזור זה ייסד תלמיד הגר"א הרב חיים איצקוביץ את ישיבת וולוז'ין, שהפכה לאב-טיפוס ודוגמה לאידאולוגיה המתנגדית שהדגישה במשנה תוקף את חשיבות לימוד התורה. עשרות ישיבות כדוגמתה צמחו במרחב. לימים פיתח ישראל מסלנט את שיטת המוסר, שהציבה מענה השקפתי לערכי החסידות. המאבק בין חסידים למתנגדים נחלש במרוצת המאה ה-19, והאחרונים נודעו בהדרגה כ"ליטאים".

תנועת ההשכלה

עריכה
  ערך מורחב – תנועת ההשכלה היהודית

תנועת ההשכלה הייתה מגמה אינטלקטואלית רחבה ששאפה להשתלבות היהודים בחברה הסובבת מחד ולתחייה תרבותית שלהם מאידך. פעיליה עסקו בחידוש השימוש בעברית לצורכי חול ויצרו ספרות ענפה בשפה. מתעניינים בדקדוק ובמדעי הטבע, או משכילים מוקדמים, נפוצו במאה ה-18 ומבחינות רבות היוו המשך לתופעה שלא פסקה במהלך הדורות. ההשכלה התגבשה כהשקפת עולם בפרוסיה של שנות ה-1770, בעיקר בברלין, כשעשירים יהודים נעשו לפטרוניה כדי למצוא אידאולוגיה שתאפשר תמורה במצב הקהילות. ההשכלה הפרוסית נגוזה עד מהרה, כשהחברה שלתיקונה הטיפה עברה שינוי עמוק שייתר את התנועה הכליל, אך השפעתה הקרינה מזרחה לנחלות האוסטריות והרוסיות. בתחום המושב הוסיפה ההשכלה, שנמצא לה כר רחב לפעילות בציבור יהודי מסורתי מאוד ונחשל, לפעול עד הקמת התנועות הלאומיות סביב הסופות בנגב ב-1881.

אמנציפציה וחילון

עריכה
  ערכים מורחבים – אמנציפציה ליהודים, יהדות חילונית

האמנציפציה ליהודים – השוואת זכויותיהם של היהודים ליתר האוכלוסייה – הייתה שלב בתהליך היסטורי ממושך, בן למעלה ממאה שנה, של שאיפת היהודים להתערות בחברה האירופאית (בעיקר במערב אירופה). את ראשיתו של התהליך מסמל כתב הסובלנות בנחלות בית הבסבורג מ-2 בינואר 1782.

האמנציפציה התממשה לראשונה בצרפת, במהלך המהפכה הצרפתית ב-1789. נוסח מסמך משפטי ששימש כנקודת מפגש בין שאיפת היהודים להשתלב בחברה ולתרום ולהועיל לה, ברוח רעיונות הנאורות, ובין נכונות החברה, בעיקר בארצות ליברליות, להשוות את זכויותיהם של היהודים לבני הסביבה ולעגן זאת בחוקי המדינה. האמנציפציה של היהודים הייתה חלק מהגל הליברלי והדמוקרטי שהשפיע על העידן המודרני. היחס ליהודים בחברה מסוימת שיקף את מידת נכונותה של אותה חברה לאמץ רעיונות אלה.

הרפובליקה הצרפתית הייתה גם חלוצה בכל הנוגע לקידום ממשל חילוני והחלפת מוסדות הכוח הדתיים הוותיקים במוסדות ופקידים מטעם המדינה. שינויים אלו חלחלו בהדרגה גם למדינות שכנות וגם לקהילות היהודיות המקומיות. לכך הצטרפו מספר מגמות נוספות שהתפתחו בהדרגה באירופה של העת החדשה, בהן תפיסה ביקורתית יותר כלפי הדתות, חילונה של האליטה האינטלקטואלית ויצירת תפיסת זהות חילונית קולקטיבית (למשל, זהות לאומית) שתפסה בהדרגה את מקומה של ההשתייכות הדתית. תופעות אלו היו בבסיס היווצרות היהדות החילונית.[69]

במקביל לכתב הסובלנות והמהפכה במרכז ומערב אירופה, הוטלו הגבלות קשות על יהודי מזרח היבשת והאימפריה הרוסית כפתה עליהם להתגורר בתחום המושב. פער גדול ניבע בין שתי הקבוצות, שדרכן אל המודרנה עברה בנתיבים שונים מאוד. הראשונים, בערך מהונגריה ומערבה, קיבלו אמנציפציה סביב אמצע המאה ה-19. התפרקות המבנה הקהילתי של קורפורציה ימי-ביניימית ("אומה" בלשונו של ישראל ברטל) הובילה להגדרה-מחדש כזרם דתי, נייטרלי מבחינה פוליטית, בין כלל אזרחי מדינות-הלאום החדשות. גישה זו הייתה משותפת לכל החוגים וההשקפות בארצות אלה, כולל האדוקים השמרנים. מגליציה, שבה ניתן שוויון-זכויות פורמלי בלבד אך לא מהותי, ומזרחה (שם לא התקבל עד אחרי המהפכה הרוסית 1917) התחולל תהליך אחר. באזורים מפגרים מבחינה כלכלית ותרבותית בהם היוו היהודים מיעוט גדול ובולט, הובילה קריסת האומה לפיתוח הדרגתי של תפישות לאומיות מודרניות בקרב יהדות מזרח אירופה.

פילוג דתי

עריכה
  ערכים מורחבים – יהדות אורתודוקסית, יהדות רפורמית, יהדות קונסרבטיבית

פעילותם של המשכילים במרכז אירופה גלשה יותר ויותר לתחומים דתיים. המודרניזציה המואצת באזורים אלה ומתן האמנציפציה זירזו את נטישת קיום המצוות על ידי הרוב הגדול של היהודים. לאחר הרחבת העיסוק במדעי היהדות וקליטת הפילוסופיות של החברה הסובבת קמה בגרמניה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 התנועה הרפורמית, שביקשה לערוך שינוי רדיקלי בדת. בהמשך הופיעה באותה ארץ האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית (הנחשבת לחלוצת היהדות הקונסרבטיבית), ששאפו לשמר את המסורת אך קביעת מייסדיהם כי היהדות התפתחה באופן היסטורי קוממה עליהם את השמרנים. המיעוט במרכז אירופה שהוסיף לשמור מצוות ולאחוז באמונה בתורה מן השמים במלואה הלך והסתגר מיתר הציבור היהודי, וכך הופיעה האורתודוקסיה כזרם נפרד. בהמשך שגשגו שני הזרמים החדשים בארצות הברית, בעוד שבמזרח אירופה התהוותה באיטיות אורתודוקסיה מקומית גדולה במענה למאבק עם החילונים המתרבים.

עיור והגירה

עריכה

בהמשך לנטייתו הידועה של העם היהודי לנדוד ממקום למקום על פי עקרון הישרדותי ששילב תמיד שיקולים כלכליים וביטחוניים, גם במאה ה-19 התרחשה הגירה יהודית. אלא שבשונה מתקופות קדומות, בתקופה זו, ובעיקר מהשליש האחרון של המאה ה-19 ועד למלחמת העולם השנייה, הגיעה ההגירה היהודית לשיא חסר תקדים בתולדות העם היהודי.[70] על מנת להבין את התופעה יש לקחת בחשבון את העובדה, שמספר היהודים בעולם גדל תוך מאה שנה, פי יותר מארבעה: ב-1800 חיו בעולם כ-2.25 מיליון יהודים, ואילו ב-1900 מעל ל-10 מיליון. גידול דמוגרפי אדיר זה, שנבע קודם כל מחידושי המדע השימושי בתחומי התברואה והתזונה היה גדול עוד יותר מהגידול באוכלוסיית אירופה, שבאותן שנים גדלה מ-180 ל-450 מיליון.[71] הגידול הדמוגרפי יצר לחץ על מקורות הפרנסה, וכך מצאו עצמם עשרות מיליוני אירופאים בדרכם לארצות מתפתחות, בדרום אפריקה, באוסטרליה אך בעיקר לאמריקה בכלל ולאמריקה הצפונית בפרט. כ-66% מהמהגרים במאה ה-19 שמו פעמיהם לארצות הברית, שבלי ההגירה האדירה הזו לא הייתה הופכת למעצמה כלכלית, הבסיס והסיבה שהפכו אותה החל מ-1898 למעצמה עולמית. היהודים שהיגרו מערבה התיישבו בעיקר בערים מתועשות: בואנוס איירס וסאו פאולו בדרום אמריקה, ניו יורק, פילדלפיה בוסטון ושיקגו בארצות הברית. עוצמת ההגירה משכה תשומת לב ציבורית של מנהיגים יהודים ולא-יהודים, כשאלו ואלו נחלקו בדעתם לגבי התופעה: מצד אחד היו מנהיגי ציבור, יהודים ולא-יהודים, שראו באופן שלילי את ההגירה הגדולה, שכן היא היוותה הוכחה לכך שמדינות המוצא, בעיקר רוסיה הצארית, הן מדינות שליליות ופוגעניות, וכי עצם קיומה של הגירה גדולה מעיד על הבנת המהגרים שאין שום סיכוי לתמורה משמעותית בארצות כמו רוסיה הצארית (או האימפריה העות'מאנית שגם ממנה התקיימה הגירה מערבה). בנוסף חששו מבקרי ההגירה מן הצד היהודי, שההגירה תגביר את האנטישמיות בארצות היעד, שכן רוב המהגרים לא הכירו את מנהגי המקום, את השפה, את התרבות ואת הפוליטיקה. תומכי ההגירה לעומתם התייחסו למציאות כפי שהיא והדגישו את העובדה שלא משנה מה תהיה עוצמת ההגירה מערבה, בכל מקרה יוותרו במזרח אירופה מיליוני יהודים (ב-1897 נמנו 5.15 מיליון יהודים ברוסיה, ואחרי 17 שנות הגירה בעוצמה חסרת תקדים, נמנו ב-1914 ברוסיה 5.15 מיליון יהודים. הסיבה לכך הייתה שקצב הגידול הטבעי היה שווה באותן שנים לקצב ההגירה), ושלכן שאלת התנאים הפוליטיים הראויים ברוסיה הצארית, תיוותר בעינה. מכאן למסקנתם שעל מנהיגי הציבור להתייחס להגירה כאל עובדה קיימת, ולהסדיר את כל היבטיה ושלביה: מידע על ארצות היעד ועל תחנות המעבר, מחירי כרטיסים, תעודות מסע, השתלבות בארץ היעד וכן הלאה. לא בכדי היו אלו מנהיגי ציבור ציוניים, מהרצל ועד לציונים מארקסיסטיים ואף יהודים-לאומיים-טריטוריאליסטיים, שעמדו בחזית המאמצים להסדרת ההגירה.

ב-1909 התכנס 'קונגרס יהודי עולמי לענייני הגירה', ויוסף קרוק, יהודי-פולני שפעל אותה תקופה בשירותן של "שלוש מהפכות" כפי שהוכתר ספר זכרונותיו, כתב לימים על מאמצי אחד משותפיו, דויד 'דאווה' ליבוביץ', לקדם הקמת 'בנק הגירה יהודי':

חשיבות רבה מאוד נודעה לתוכנית להקים באנק יהודי לענייני הגירה, אשר יטפל בעניינים הכספיים הכרוכים בנדודים. היה זה עניין חביב במיוחד על לבוביץ'. כאשר איש־אידיאה מוכשר מתחיל לטפל בעניין חדש, שעדיין אינו ידוע לו, חזקה עליו שיגלה גם בתחום החדש יוזמה ותנופה רבה. ואכן זאת הוכיח דאווה שלנו. הוא, אינטליגנט, מהנדס, לוחם באריקאדות, איש האבאנגארד הסוציאליסטי, התמסר במיוחד לעניין שהיה זר לו (ולנו כולנו) לגמרי מבחינה פסיכולוגית וטכנית. הוא נסע לפטרבורג, קיוב, ורשה, ציריך ולונדון, למרכזים העולמיים לענייני באנקאות ואף נשא ונתן עם באנקאים ואנשי־כספים וראה זה פלא! הם, אנשי הכספים, אשר הביטו מלמעלה למטה על "המהפכנים הרומאנטיים הצעירים", הקשיבו בתשומת־לב רבה לדבריו והחליטו לתמוך בתוכניתו של לבוביץ'. כל מה שהוא תיאר לפניהם היה בשבילם בבחינת תגלית ממש. מובן, שכל אחד מהם ידע היטב את סימן־ההיכר העתיק ביותר של הגורל היהודי, את הנדודים הנצחיים וכל אחד מהם גילה "יחס טוב" אל הנודדים, יחס פילאנטרופי מסורתי: יש לעזור לאומללים. אבל הנה בא אדם צעיר ובפיו תוכניות חדשות וגראנדיוזיות ממש! הנדודים הם לא רק אסון, יש בהם גם גרעינים על הבראת החיים היהודיים. וכבר עתה קשורים הנדודים בזרימת סכומי כסף עצומים: הכספים שהמהגרים שולחים למשפחותיהם ברוסיה הם אמצעי ניכר לעזרה עצמית יהודית. לא רק המהגרים, אלא כל העם כולו מעוניינים בכך, שהמשפחות המהגרות לא יקופחו וכי לא ינוצלו בשעת העברת הכספים (בשעת החלפת מטבע זר ועל־ידי כל מיני תחבולות פינאנסיות). הוא הדין בקניית כרטיסי אוניות, בייחוד כשהם ניקנים בתשלומים לשיעורים וכו' וכו'. את כל התפקידים האלה חייב ליטול על עצמו הבאנק לענייני הגירה. הקונגרס לענייני הגירה, הארגון היהודי העולמי החדש לענייני הגירה ייהפכו בדרך זו לגורם חשוב בעזרה עצמית עממית. כל אלה היו בבחינת חידוש בשביל הבאנקים ואנשי המעשה. אדם צעיר, אחד "האוטופיסטים הרומאנטיים" גילה להם את התפקידים הפינאנסיים והכלכליים הממשיים, אשר "אנשי המעשה" לא ראום עד כה. התחלנו להוציא בווינה כתב־עת בשם "דאס יידישע פריילאנד" (ארץ החופש היהודית). בעיני אנשי הכספים הייתה כל התנועה הזאת בעצם בבחינת ארץ חדשה ובלתי נודעת, תחום חדש לפעילות פוריה, אשר להם, ודווקא להם, שאינם בגדר "חולמים", ניתן לטפל בו טיפול מוצלח.

— תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', עמ' 46[72]

תקומת ישראל

עריכה

היישוב הישן

עריכה
  ערך מורחב – היישוב הישן

היישוב הישן הוא החברה היהודית הוותיקה ביישוב היהודי בארץ ישראל, שצמיחתה התגברה ברבע האחרון של המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19. ההיסטוריוגרפיה הישראלית מתקפת את קיומה בעיקר עד למלחמת העולם הראשונה, וחלקים ממנה עד לשנת תש"ח 1948.

בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, החלה תקופה חדשה בדברי ימי היישוב, כאשר החל גל העלייה הראשונה בשנת תרמ"ב 1881, והתגבר את צמיחתו של "היישוב היהודי החדש". המחקר ההיסטורי מראה שהתרחבותו של היישוב היהודי בארץ התחוללה על ידי שתי החברות; תחילתו ברוב הישן והוותיק, אליו הצטרפו העולים החדשים יוצרי "החדש", והמשכה של הצמיחה בהדדיות, עימות ויצירה משותפת של שתיהן גם יחד.[73]

התנועה הציונית

עריכה
 
כיכר המייסדים במושבה ראשון לציון שנוסדה ב-1882, בגלויה בהוצאת האחים אליהו משנות ה-20
  ערך מורחב – ציונות

בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19 התרבו בעם ישראל הקריאות לעלייה לארץ ישראל ולקביעת בית לאומי לעם ישראל. מבשרי הציונות: הרב ד"ר יהודה ביבאס, תלמידו הרב יהודה אלקלעי והוגה הדעות משה הס, אשר טענו בעל פה ובכתב שההימצאות בגולה היא חטא או טעות מרה בהקשר הלאומי היהודי, ותבעו את חזרתם ההמונית של היהודים לארץ ישראל. בתרמ"ב 1881 החל גל עלייה גדול; הוקמה המושבה ראשון לציון, בידי עולים שהשתייכו לתנועת חובבי ציון בארצות שונות. אנשי תנועת ביל"ו, שהוקמה לאחר הסופות בנגב, עלו לארץ, ובין שאר פעליהם, הקימו את המושבה גדרה.

התנועה הציונית נוסדה רשמית בעקבות ועידת קטוביץ (1884) והקונגרס הציוני (1897) והיה זה בנימין זאב הרצל, "חוזה המדינה", שהחל במאמצים להסכמת המעצמות להקמתה של "מדינת היהודים".

בעקבות מלחמת העולם הראשונה נדמה היה שבשלו התנאים להקמת מדינה כזאת: הממלכה המאוחדת כבשה את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית והיהודים קיבלו הבטחה ל"בית לאומי" מהבריטים בדמותה של הצהרת בלפור שנמסרה לחיים ויצמן.

ב-1920 הוחלט על ניהול המנדט על ארץ ישראל על ידי בריטניה, ובכתב המנדט נוסחה התחייבות להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. הרברט סמואל פוליטיקאי יהודי בריטי מונה לנציב העליון הראשון. הוקמה האוניברסיטה העברית בירושלים והתחוללו גלי עליות גדולות. במקביל, תושבי הארץ הערביים התנגדו לעלייה היהודית הגוברת לארץ ישראל ולהרחבת היישוב העברי; המדיניות הבריטית במזרח התיכון נתפסה אצלם כמדיניות פרו-יהודית של ממשלת בריטניה, והם ניסו למנוע אותה באמצעות שימוש באלימות וטרור.

כנופיות רצח החלו במעשי טרור ורצח בשיירות ובתושבים היהודים. הפרעות הגדולות הראשונות התרחשו ב-1921 ונודעו כפרעות תרפ"א, בעקבותיהן קמה ההגנה – ארגון יהודי צבאי שמטרתו להגן על היישוב העברי. פרעות קשות אירעו גם בתרפ"ט (1929) וב-1936–1939 (המרד הערבי הגדול). האלימות הערבית הניבה פירות ובהדרגה החלה הממלכה המאוחדת לסגת מהרעיון של מדינה יהודית ולהרהר בפתרון של מדינה דו-לאומית או מדינה ערבית עם מיעוט יהודי (ראו גם: הספר הלבן, ועדת פיל).

לחצו כדי להקטין חזרה
 יצחק בן-צבידוד בן-גוריוןיוסף חיים ברנריעקב זרובבלאהרון ראובני
 
חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

בינתיים, יהדות ארצות הברית ויהדות אירופה רשמו פריחה אדירה בתחומי המדע, התרבות והכלכלה. גדולי הפיזיקאים של אירופה באותה תקופה היו יהודים, ובראשם המדען הדגול אלברט איינשטיין. בברית המועצות, יהודים רבים היו מעורבים במהפכה הקומוניסטית ונמנו על בכירי המפלגה.

היהודים בין שתי מלחמות העולם

עריכה
  ערך מורחב – היהודים בין שתי מלחמות העולם
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תמורות רבות חלו בעם היהודי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (כלומר בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה), בעקבות התבססות התנועה הציונית והתגברות האנטישמיות שבישרה את עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. ההגירה היהודית המשיכה בעוצמה גדולה, אך ב-1924 נסגרו השערים להגירה חופשית לארצות הברית, וב-1930, לאחר הפיכה צבאית, נסגרו שערי ארגנטינה להגירה חופשית, ואחריה החרו החזיקו יתר מדינות דרום-אמריקה. בארץ ישראל החליטו הבריטים באותה שנה, 1930, להוציא את 'הספר הלבן של פאספילד', שמשמעותו הייתה שמחויבותם להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל כפי שהוגדרה מטרת המנדט מולאה שהרי בית לאומי כזה כבר קם, ומכאן ואילך אין יותר לאפשר עלייה יהודית. אמנם לחצו של חיים ויצמן על הממשלה הבריטית לחזור בה ממדיניות 'הספר הלבן של פאספילד' עלה יפה, והגירה יהודית משמעותית שמה פניה לארץ ישראל (ב-1935 בלבד עלו ארצה כ-65 אלך יהודים), אך בקנה המידה של מצוקת יהודי אירופה (רק בפולין חיו כ-3 מיליון יהודים), היה זה מעט מדי ומאוחר מדי.[74]

השואה

עריכה
 
יהודים ברציף הרכבת באושוויץ, מאי 1944
  ערך מורחב – השואה

בשנת 1933, עם עלייתו לשלטון של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית בגרמניה, חלה התערערות חמורה במצבם של היהודים במדינה. משברים כלכליים, חוקים גזעניים ואנטישמיים, וחשש מפני מלחמה גרמו לרבבות יהודים לברוח מגרמניה לארץ ישראל, לארצות הברית ולברית המועצות.

ב־1939 החלה מלחמת העולם השנייה ועד 1941 כבש היטלר כמעט את כל אירופה – לרבות פולין ובה מיליוני יהודים, וצרפת. ב־1941 כאשר החל את הפלישה לברית המועצות הורה היטלר על הפתרון הסופי – מבצע מאורגן ונרחב בקנה מידה חסר תקדים להשמדת יהדות אירופה. רצח עם זה, בו נרצחו בשיטתיות ובאכזריות כשישה מיליון יהודים ידוע בשם השואה. בפולין, במחנה ההשמדה אושוויץ לבדו, נרצחו למעלה ממיליון יהודים בתאי הגזים. השואה הייתה אירוע תקדימי בהיקפו ובמהותו. היא השפיעה על העם היהודי ועל דעת הקהל העולמית. השואה צורפה כהוכחה ניצחת לטענה שהושמעה כבר בשלהי המאה ה-19, כי היהודים מופקרים לגורלם בין אומות העולם, וכי יש להקים בית לאומי לעם היהודי ללא דיחוי.

הקמת מדינת ישראל

עריכה
  ערך מורחב – היסטוריה של מדינת ישראל
 
ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בבית דיזנגוף בתל אביב. צילם רודי ויסנשטין

ב־1945 התאחדו ארגוני המחתרות של היישוב העברי והקימו את תנועת המרי העברי. הללו החלו להקשות על השלטון הבריטי ולנקום בפורעים הערביים שתקפו את היהודים. על מידת הצלחתו של המאבק האלים הדעות חלוקות, ותנועת המרי נפסקה ב־1946 בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד. הנהגת היישוב החליטה לרכז את המאבק בהעפלה והחלה לארגן עלייה המונית של פליטים יהודים מאירופה – ללא אישורם של הבריטים. עלייה זו תרמה רבות ליישוב העברי בדעת הקהל העולמית והבריטים החליטו להעביר את שאלת ארץ ישראל למועצת האומות המאוחדות.

בכ"ט בנובמבר 1947, החליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ ל-2 מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. היישוב היהודי קיבל את ההחלטה אך הערבים התנגדו לה והחלו לתקוף את היישוב העברי. מלחמת העצמאות נפתחה.

באמצע המלחמה, עם עזיבת אחרון חיילי המנדט הבריטי, הכריז דוד בן-גוריון בה' באייר תש"ח 14 במאי 1948, על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל".[75] ב־1949 נסתיימה המלחמה וישראל נתפנתה לבנות את המדינה ולקלוט עלייה של מאות אלפי פליטים יהודים מרחבי העולם.

קהילות יהודיות מחוץ למדינת ישראל

עריכה

בעקבות שואת יהודי אירופה, חלה ירידה משמעותית במספרם של היהודים באירופה. בנוסף, הביאו גלי ההגירה המכונים "עלייה" לישראל להתמעטות מספרם של היהודים מחוץ למדינת ישראל. עם זאת, גם לאחר הקמת מדינת ישראל המשיכו להתקיים ריכוזים גדולים של יהודים מחוץ לאותה מדינה, בהם יהודי ארצות הברית.

ראו גם

עריכה
  ספר: תולדות עם ישראל
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת

עריכה

מאמרים נבחרים

סדרות

  • בנימין מזר (עורך), היסטוריה של עם ישראל, סדרה א: מראשית עד מרד בר-כוכבא, 1-‏-11, תל אביב: הוצאת א' פלאי והוצאת עם עובד, תשמ"ב-תשמ"ג 1983-1982.

ספרי עיון

אטלסים

כתבי עת

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של עם ישראל בוויקישיתוף

עיינו גם בפורטל

 

פורטל תולדות עם ישראל הוא שער למחקר תולדות עם ישראל. הפורטל כולל מבוא על כתיבתם, ערכים, תמונות ונושאים נבחרים; אירועים בלוח השנה העברי והלועזי; ומידע על משאבי הידע של תולדות עם ישראל במקורות, מחקרים וספרות יפה, ארכיונים ומוזיאונים; מיזמים מתהווים בנושאים שונים.


 אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורתספירת הנוצריםמדינת ישראלתחילת הציונות והעליות לפני קום המדינהחשמונאיםבית המקדש הראשוןבית המקדש השניגלות אשור (עשרת השבטים)גירוש ספרד ופורטוגלתקופת השופטיםתקופת המלכיםתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםתקופת בית ראשוןגלות בבלתקופת בית שניסוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135)השואהגלות רומיתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלותתקופות של עליה לארץ ישראלתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקיתתקופות בהן היה קיים בית המקדש
היסטוריה של עם ישראל


הערות שוליים

עריכה
  1. ^ "מאין באנו", פרופ' ישראל קנוהל, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר 2008, מבוא, עמ 12
  2. ^ עמיחי מזר, עמיחי מזר עושה סדר בארכיאולוגיה והיסטוריה של בני ישראל
  3. ^ יורם כהן, כתיבה, קריאה ואוריינות במזרח הקדום, יד בן צבי, עמ' 174
  4. ^ 1 2 Eerdmans Commentary on the Bible
  5. ^ 1 2 Deuteronomy: Issues and Interpretation (עמ' 5)
  6. ^ ישראל קנוהל, מאין באנו; הצופן הגנטי של התנ"ך, הוצאת דביר, 2008
  7. ^ ישראל קנוהל, השם; המספרים הסודיים של התנ"ך ותעלומת יציאת מצרים, הוצאת דביר, 2012
  8. ^ 1 2 3 Interactive World History Atlas since 3000 BC, Geacron
  9. ^ 1 2 ההר המרכזי, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2002, עמ' 134.
  10. ^ Religion, Identity and the Origins of Ancient Israel, Wiley Online Library
  11. ^ 1 2 ליאורה רביד, האם יציאת מצרים התרחשה באמת - חלק 3, באתר עושים תנ"ך, סיכום העיקר החל מדקה 26:40
  12. ^ והשווה גם יחזקאל טז, ג: "כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה', לִירוּשָׁלִַם, מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ, מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי; אָבִיךְ הָאֱמֹרִי, וְאִמֵּךְ חִתִּית" (החתים=הממלכות הנאו-חתיות)
  13. ^ משה ענבר, תעודות מארי וההתנחלות, הספרייה הווירטואלית של מטח
  14. ^ 1 2 הערך "חַ'בִּרוּ (חַ'פִּרוּ)", ירושלים-תל אביב, האנציקלופדיה העברית, כרך י"ז, עמ' 83.
  15. ^ דוד שפירא, יציאת מצריים - ד"ר דוד שפירא - פרק 1
  16. ^ יגאל בן נון, האם יצאנו ממצרים?, דקות 14–30, 83 והלאה
  17. ^ יציאת מצריים - ד"ר דוד שפירא - פרק 2
  18. ^ חגי משגב, איך נראתה יהדות בתקופת השופטים - ד"ר חגי משגב
  19. ^ 1 2 3 עלייתה של האימפריה האשורית וחורבנה של ממלכת ישראל, דקות 26:23-10:24
  20. ^ ספר דברים, פרק כ"ז, פסוק ט'.
  21. ^ ראו שופטים, ב', י': "וְגַם כָּל-הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל-אֲבוֹתָיו, וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אֶת-ה' וְגַם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל."
  22. ^ 1 2 ראו: יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1979, עמ' 171-60.
  23. ^ מדריך למורה - מלכים א' (עמ' עמוד 7)
  24. ^ ראשית המדינה בישראל וביהודה, באתר מקראנט
  25. ^ אביבה לורי, הספין הגדול בהיסטוריה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2005
  26. ^ Tobolowsky, Andrew, ed. (2022), "The Tribes That Were Not Lost: The Samaritans", The Myth of the Twelve Tribes of Israel: New Identities Across Time and Space, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 69–70, 73–75, doi:10.1017/9781009091435.003, ISBN 978-1-316-51494-8
  27. ^ ישראל פינקלשטיין, הרצאה שמינית מתוך סדרת הרצאות בנושא "ישראל הקדום" באוניברסיטת תל אביב. לקוח מדף היוטיוב הרשמי של האוניברסיטה.
  28. ^ Eerdmans Commentary on the Bible
  29. ^ Israel's History and the History of Israel
  30. ^ Monotheism and empire (עמ' 13)
  31. ^ עלייתה של האימפריה האשורית וחורבנה של ממלכת ישראל, דקות 40:36-26:28
  32. ^ 1 2 לשחזור ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל: מקרא, ארכאולוגיה וכתיבת היסטוריה
  33. ^ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות: יהודה תחת שלטון בבל
  34. ^ תמלול הפרק: יאשיהו וגילוי ספר התורה (חלק ב')
  35. ^ העם הישראלי: חלק ראשון: התרבות האבודה (עמ' 19, 206)
  36. ^ יעקב שביט, המלך יאשיהו: האומנם "משה", "יהושע" ו"משיח" בדמות אחת?, באתר הארץ, 25 ביוני 2003
  37. ^ מלכים ונביאים (ארכיון)
  38. ^ The Late Persian Formation of the Torah: Observations on Deuteronomy 34
  39. ^ איה ברסקי אלישב, קידוש השם בארץ ישראל בעת העתיקה, באתר אוניברסיטת תל אביב
  40. ^   היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית: חלק ה', באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  41. ^   פרופסור רחל אליאור - סודות וגלגוליו של לוח שנה העברי, סרטון באתר יוטיוב
  42. ^ ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, מסעות בזמן - ממדינת מקדש לעם הספר, מטח, תשס"ח - 2008, עמ' 66
  43. ^ רחל אליאור, כת המגילות הגנוזות – מלחמת בני האור בבני החושך (חלק 2 מתוך 2), באתר עושים היסטוריה
  44. ^ 1 2 3 4 5 6   ישעיהו גפני, יהדות בבל ומוסדותיה: מבוא, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  45. ^ Schwartz, Seth (1984). "Political, social and economic life in the land of Israel". In Davies, William David; Finkelstein, Louis; Katz, Steven T. (eds.). The Cambridge History of Judaism: Volume 4, The Late Roman-Rabbinic Period. Cambridge University Press. p. 24. ISBN 978-0521772488.
  46. ^ 1 2 מתיה קם, רולי זילברשטיין, המרד הגדול, באתר תרבות IL
  47. ^ איתן בר, גולן ברושי, מיתוס התורה שבעל פה, עמ' 14
  48. ^   החברה היהודית: עלייתו של מעמד החכמים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  49. ^ יגאל בן נון, יגאל בן נון - מתי הפכנו ליהודים, 18:20 + 54:00
  50. ^   פרופ' דוד פלוסר, כתות בימי בית שני: צדוקים, פרושים ואיסיים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  51. ^ עדיאל שרמר, התהוותה של היהדות הרבנית (עמ' 207-205)
  52. ^   ד"ר קציעה אביאלי-טביביאן, איליה קפיטולינה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  53. ^ 1 2   מתיה קם, מרד בר-כוכבא, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  54. ^ Taylor, J. E. (15 בנובמבר 2012). The Essenes, the Scrolls, and the Dead Sea. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-955448-5. {{cite book}}: (עזרה)
  55. ^ Werner Eck, "Sklaven und Freigelassene von Römern in Iudaea und den angrenzenden Provinzen," Novum Testamentum 55 (2013): 1–21
  56. ^ Raviv, Dvir; Ben David, Chaim (2021). "Cassius Dio's figures for the demographic consequences of the Bar Kokhba War: Exaggeration or reliable account?". Journal of Roman Archaeology (באנגלית). 34 (2): 585–607. doi:10.1017/S1047759421000271. ISSN 1047-7594. S2CID 245512193.
  57. ^ 1 2 Mor, Menahem (2016-04-18). The Second Jewish Revolt. BRILL. pp. 483–484. doi:10.1163/9789004314634. ISBN 978-90-04-31463-4.
  58. ^ חן מרקס, מתיה קם, היהודים-הנוצרים, באתר תרבות.il
  59. ^ יעל פטר, ‏מחקר: ישו לא באמת התכוון לייסד דת חדשה, באתר "הידען", 29 ביולי 2010
  60. ^ David Goodblatt (2006). "The Political and Social History of the Jewish Community in the Land of Israel, c. 235–638". In Steven Katz (ed.). The Cambridge History of Judaism. Vol. IV. pp. 404–430. ISBN 978-0-521-77248-8.
  61. ^ Ehrlich, Michael (2022). The Islamization of the Holy Land, 634-1800. Leeds, UK: Arc Humanities Press. pp. 3–4. ISBN 978-1-64189-222-3. OCLC 1302180905.
  62. ^ מרדכי וורמברנד ובצלאל ס. רות, עם ישראל - תולדות 4000 שנה - מימי האבות ועד חוזה השלום, עמ' 95.
  63. ^ [Dr. Solomon Gryazel, "History of the Jews - From the destruction of Judah in 586 BC to the preset Arab Israeli conflict", p. 137]
  64. ^ קהילת יהודי אירן - פרס, באתר מוזיאון אנו
  65. ^ 1 2 3 4 היהודים בימי הביניים בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי (עמ' 35-34, 80-71)
  66. ^ היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5
  67. ^ לשם דוגמה, בתקופה זו נכתבו הספרים משנה תורה לרמב"ם, פירוש רש"י למקרא, וחידושים רבים על התלמוד כדומת אלו של הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א ואחרים.
  68. ^ מירי אליאב-פלדון, יהודים בחצי-האי האיברי, 1497-1391, באתר אוניברסיטת תל אביב
  69. ^ שמואל פיינר, שורשי החילון (עמ' 13-12)
  70. ^ שמואל אטינגר, חלק ראשון - פרק ו'; חלק שני - פרקים א', ה', ז', תולדות עם ישראל בעת החדשה, ירושלים: דביר, 1969
  71. ^ אטינגר, תולדות עם ישראל בעת החדשה, דביר 1969, עמ' 78
  72. ^ יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב: מחברות לספרות, 1972
  73. ^ ישראל ברטל, ‏'ישוב ישן' ו'ישוב חדש' - הדימוי והמציאות, קתדרה 2, אלול תשל"ו
  74. ^ אביבה חלמיש, במרוץ כפול נגד הזמן, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2006
  75. ^ במגילת העצמאות.
  76. ^ יצחק הרצוג, "הסיפור של היהודים": סיימון שאמה מזכיר לנו מה זה להיות יהודים, באתר הארץ, 8 במרץ 2018





אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=היסטוריה_של_עם_ישראל&oldid=40044565"