משתמשת:Ruti-WMIL/בנות צלפחד

בנות צלפחד עומדות לפני משה (איור)

בְּנוֹת צְלָפְחָד הן חמש בנות המוזכרות במקרא בעיקר בספר במדבר. חמש הבנות הן: מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה ותִרְצָה, והן הביאו לחידוש הלכתי לפיו בנות יורשות את רכוש אביהן כאשר אין בנים זכרים.

במקרא מתואר שבנות צלפחד הסבירו למשה רבנו כי אביהן נפטר ללא בנים זכרים טרם ההגעה ארצה וההתנחלות בארץ וכעת, על פי ההלכות שחודשו, לא יקבלו נחלה משל עצמן. לכן, בקשו בנות צלפחד שיותר להן לרשת את אביהן. משה הפנה את הבקשה אל האלוהים שאישר את ירושת הבנות וקבע את הלכות הירושה של אלו אשר מתו ללא בנים. תקדים זה מיוחד במינו, בכך שהוא מהווה התפתחות תוך-הלכתית שמתוארת במקרא עצמו.

במקרא

בשנה האחרונה לנדודי בני ישראל במדבר, באו חמש בנות צלפחד בתביעה אל משה. כיון שאביהן מת ללא בנים אין מי שיירש אותו ואין זה צודק שלא תהיה לו נחלה בארץ ישראל, ושמו יגרע ממשפחתו, כיון שהוא מת בחטא פרטי שלו ואין סיבה לשלול את זכותו על הארץ. כעת הציעו בנות צלפחד פתרון הלכתי לפיו הן תירשנה את אביהן וכך גם לו יהיה חלק עם הנוחלים בארץ. משה פנה אל האלוהים, שהורה לו לקבל את טענת בנות צלפחד ולהעניק להן חלק בארץ, ולאחר מכן מסר ה' למשה את יתר החוקים הקובעים מה לעשות כשאדם מת ללא בנים.

מאוחר יותר, לפני חלוקת הנחלות (במדבר, ל"ו, א'–י"ב) חלה התפתחות בעניינן של בנות צלפחד - בני משפחתן משבט מנשה העלו בעיה שנוצרה עם יכולתן של נשים לרשת: הזהות השבטית נקבעת על פי שייכותו השבטית של האב. אם יינשאו בנות צלפחד לאנשים משבט אחר, בבוא היום תעבור נחלתן אל ילדיהן, שלא יהיו משבט מנשה ותיגרע נחלתו של שבט מנשה. ההסדר שנמצא לבסוף הוא שבנות צלפחד יינשאו לאנשים משבט מנשה - "למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" (במדבר, ל"ו, ו'). וחידוש הלכתי נוסף התחדש: כאשר בת יורשת את אביה עליה להינשא לאיש משבטו של אביה, אך הלכה נפסקה רק עד שבני-ישראל נכנסו לארץ, כבשוה וחילקו אותה, ולאחר מכן גם בת שיורשת יכולה להינשא לאיש משבט אחר.

יש האומרים כי שמות של מקומות בנחלת מנשה נקראו על שמן של חלק מבנות צלפחד: מחולה (הטיה של מחלה), תרצה ועין חגלה. השערה זו מבוססת על הקשר בין שמות אנשים למקומות בשבט מנשה, כמו גלעד, שכם וחפר., וכן בספר במדבר "וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר: וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ". חרסי שומרון כוללים גם את "חגלה" ו"נעה" כמקומות (ככל הנראה יישובים או בתי אב) שמהם הגיעו שמן ויין.

בתלמוד ובמדרשים

במדרש ובתלמוד מובאות דעות שונות על חטאו של צלפחד. לדעה אחת, היה מקושש עצים בשבת ונענש על כך בסקילה. לדעה שנייה, היה מן המעפילים שניסו לעלות לארץ למרות שמשה אמר כי הזמן אינו כשיר לכך.

בתלמוד ובמדרשים התייחסות רבה לפרשת בנות צלפחד, עוסקים בכך מדרשים בעיקר על פרשת פינחס, ואף המשנה במסכת בבא בתרא (פרק ח משנה ג), ובעקבותיה התלמוד עוסק בנושא זה במשך דפים אחדים. בין האגדות המפורסמות בתחום זה היא הברייתא המובאת בתלמוד הבבלי, במסכת בבא בתרא:

בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן - שלפי שעה דברו (בשעת הכושר - ע"פ פירוש רשב"ם), דאמר רב שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר (דברים, כ"ה, ה') "כי ישבו אחים יחדו". אמרו לו: אם כבן אנו חשובין - תנה לנו נחלה כבן, אם לאו - תתייבם אמנו! מיד: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". דרשניות הן - שהיו אומרות: אילו היה לו בן לא דיברנו. צדקניות הן - שלא נישאו אלא להגוּן להן.

— תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קי"ט, עמוד ב'

על עצם דבריהן אומר המדרש: ”ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות, יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה לפני במרום. אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו”. מדרש אחר מוצא בפניית בנות צלפחד צליל של ביקורת כלפי משה. כאשר ייסד משה, בעצת יתרו, מערכת משפט (ספר שמות, פרק י"ח), ציווה: "ושפטו את העם בכל עת, את הדבר הקשה יביאון אל משה". על כך אומר המדרש: ”אמר לו הקב"ה: משה, אתה דן את הקושיות?! הרי בנות צלפחד באין לשאל בדין שאפלו תינוקות-של-בית-רבן משיבין עליו, ואין אתה יודע מה להשיב! אלא 'ויקרב משה את משפטן לפני ה' ' "”. לעומת זאת, בתלמוד הבבלי מובאת דעה שונה, שאין ביקורת כלפי משה, אלא שבח לבנות צלפחד: ”וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה (שהיה צלפחד, שהיה בכור, אמור לרשת בנכסי אביו) אם לאו. וראויה הייתה פרשת נחלות (דיני ירושה) להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן... ללמדך, שמגלגלים זכות על ידי זכאי.”.

העובדה שחמש בנות צלפחד לא הוזכרו תמיד בסדר זהה (ראו במדבר, פרקים כ"ז, ל"ו) הביאה את אחת הדעות בתלמוד למסקנה כי "להלן מנאן הכתוב דרך גדולתן וכאן דרך חכמתן", כלומר - הפסוק המספר על נישואיהן סידר את שמותיהן לפי גילן, ולעומת זאת בפסוק העוסק בעמידתן לפני משה סודרו השמות לפי סדר חוכמתן. דעה אחרת בתלמוד (תנא דבי רבי ישמעאל) שוללת את ההסבר הזה, וגורסת כי "בנות צלפחד שקולות היו", היו שוות בחכמה זו לזו, ולכן הוזכרו בכל פעם בסדר אחר. על נישואיהן נאמר שם ”אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים (בניגוד לבנות-היורשות של אותו הדור), שנאמר (במדבר, ל"ו, ו'): לטוב בעיניהם תהיינה לנשים. אלא מה אני מקיים (את המשך הפסוק) אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים? עצה טובה השיאן הכתוב, שלא יינשאו אלא להגון להן”. האגדה מוסיפה בשם רבי אליעזר בן יעקב כי "אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מ(גיל) ארבעים שנה", וסיבת הדבר - על פי המפרשים - שהמתינה לחתן המתאים לה ממשפחת אביה. התלמוד שם דן בגיל הנישואין, אשר בדרך כלל שולל את האפשרות להרות וללדת, ומסכם ש"מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס".

סביב הירושה שזכו לה בנות צלפחד התפתח דיון תלמודי. המשנה מפרטת:

בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה: חלק אביהן, שהיה עם יוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, ושהיה בכור - נוטל שני חלקים.

בעקבות כך דן התלמוד על הקריטריונים שהנחו את חלוקת הארץ בימי יהושע בן נון, עם הכניסה לארץ, על פי הציוויים שנאמר בשנה האחרונה לנדודי בני ישראל במדבר. לגבי בנות צלפחד נאמר כי חלק נוסף (רביעי) הגיע להן מאחיו של צלפחד שמת (כך נאמר גם בתוספתא).

במחקר

המחקר הפמיניסטי

סיפור בנות צלפחד שימש כמקור השראה ומודל תרבותי למאבק לשוויון זכויות ולצדק מגדרי בפרט. אליזבת קיידי סטנטון , מחלוצות המאבק להענקת זכות בחירה לנשים, פתחה את ספרה, "תנ"ך האישה" (The Women's bible), בקריאה למחוקקים בני תקופתה ללמוד מהכבוד המוענק בתנ"ך לבנות צלפחד  ולראות בהם ממודל לחיקוי להענקת שוויון זכויות. חוקרים רבים תיארו את בנות צלפחד בתור הנשים הפמיניסטיות הראשונות.

יעל שמש במאמרה, טוענת שלא ניתן לראות בהם "הנשים הפמיניסטיות הראשונות". היא מדגישה שאמנם בנות צלפחד זכו שיוזמתן תתקבל בברכה על ידי אלהים בעצמו, ואף זכו לדברי שבח באופן כללי, הן במקרא עצמו, הן במדרשים הקלאסים; אך לא ניתן להכחיש שכל דאגתן היתה לשמר את שמו של אביהם, מתוך דאגה שתואמת דווקא ערכים פטריארכליים. אחרים מדגישים שגם אחרי תיקון החוק שנעשה בעקבות יוזמתן, זכות הירושה מוענק לבנות רק במקרה שאין להם אחים. ובכך הם סותמים את האפשרות לראות בסיפור זה, סיפור פמיניסטי למופת.

לקריאה נוספת

• זאב ארליך, נחלת חגלה בת צלפחד, בתוך: "...לפני אפרים ובנימין ומנשה...", קובץ מחקרים ותגליות בגאוגרפיה-היסטורית, ירושלים, המועצה האזורית מטה בנימין, תשמ"ה 1985, עמ' 167-163.
• מנחם אלון, מעמד האישה - משפט ושיפוט, מסורת ותמורה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 255-277.
• ליאורה רביד, התנ"ך היה באמת, תל אביב: ידיעות ספרים, 2009, פרק 25, עמ' 347-343.
• “The Case of the Daughters of Zelophehad (Numbers 27:1-11) and  African Inheritance Rights,” Asia Journal of Theology 16 (2002), pp. 49-55

קישורים חיצוניים

• נתן קלר [1], בנות צלפחד .
• צפרירה בן-ברק, 'פרשת בנות צלפחד בזיקה לתעודה חדשה מנוזי', בתוך: שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, תשל"ט, גיליון ג: במאגר מקראנט [2], ובספרייה הווירטואלית של מט"ח[3].
• דף שבועי באתר אוניברסיטת בר-אילן:
  • שלום קולין, פרשת פינחס, תשנ"ט: חוות יאיר – החוט המקשר לשני חלקי הסיפור של בנות צלפחד.
  • דבורה אושפזאי, פרשת פינחס, תשנ"ט: בנות צלפחד.
• מתיה קם, פילפ טריה, בנות צלפחד, באתר "תרבות•il"
• ד"ר חגי משגב, בנות צלפחד - פמיניזם, ארכאולוגיה ואחדות ישראל- מאמר על חרסי שומרון ואזורי ההתנחלות של שבט מנשה בכלל ובנות צלפחד בפרט.