פתיחת התפריט הראשי

סיפורי יצחק שמי

סיפורי יצחק שמי הוא ספר משנת 1951 שכינס לראשונה את כל הסיפורים שפרסם הסופר העברי יצחק שָמי במשך חייו. הספר, שיצא לאור רק לאחר מותו של הסופר, תרם לחשיפת יצירותיו של שמי, מראשוני הסופרים העבריים החדשים, שבגלל כתיבתו המצומצמת נשכח במשך הזמן ולא נודע לקהל קוראים רחב.

סיפורי יצחק שמי
Sipurey yitzhak shami.jpg
עטיפת המהדורה השנייה, משנת 1971
מידע כללי
שפת המקור עברית
הוצאה
הוצאה הוצאת מ. ניומן (מהדורה ראשונה)
שנת הוצאה 1951 (מהדורה ראשונה)
מספר עמודים 255 (מהדורה ראשונה)
מהדורות נוספות
מהדורות נוספות ראה הוצאות מחודשות

תולדות הספרעריכה

על אף שהספר יצא לאור רק לאחר מותו של יצחק שמי במרץ 1949, הרעיון לספר נולד עוד כששמי היה בחיים. בשלהי 1949 ביקש מ. נוימן – לשעבר בעלי בית ההוצאה לאור "מצפה", שפרסם את ספרו של שמי "נקמת האבות" כשלושים שנה קודם – לברר מה עלה בגורלו של יצחק שמי.[1] משנודע לו כי שמי חולה ומתגורר בחיפה, הגיע לשם ושכנע את שמי, שכבר לא כתב זה שנים, לכנס את כתביו, ואף הציע לו תשלום על כך. אולם, כעבור כמה שבועות נפטר שמי. כתביו נמסרו לבית ההוצאה "מצפה", בצירוף מכתב שכתב שמי ושמצוטט במבוא לספר:

עזבוני הספרותי דל וזעום. מבוע יצירתי, בעקב המאורעות והמעצורים, לא היה מעין מבורך, עשיר ומשובב נפש, אלא מעין סלע קשה, שלא פילס לו נתיב החוצה. הוא סער בחובו ורק לפרקים הזיל טפין טפין, הרטיב את קירו החלק ונבלע בתוכו. האם מוכרח כל בעל כוח יוצר לשאת על גבו נטל כבד של גוילים בלכתו בדרך הארוכה של הנצח? משאי הוא קל ואני אכרע תחתיו מדי צעדי... כדי שתקל העבודה על חברי ובני, אם יואילו לקבץ את נידחי, הנני רושם כאן את הרשימה הבאה.

הרשימה כללה שישה סיפורים קצרים ששמי פרסם בביטאונים ספרותיים שונים, את הנובלה היחידה שחיבר – "נקמת האבות", שני פרקים ראשונים של סיפור לא גמור בשם "שומר המסגד האחרון", וכן מספר מאמרים פרי עטו, בנושאים שונים, שעסקו בין השאר בספרות ובתיאטרון הערביים. בית ההוצאה מסר את האוסף לידיו של הסופר אשר ברש, ידידו של שמי משכבר הימים, וביקשו לערוך את הספר. ברש החליט לפרסם רק את נחלתו הסיפורית של שמי, ומתוכה בחר רק בעבודותיו הגמורות. משום כך הספר כולל רק שבעה סיפורים, שבמקור פורסמו בין 1907 ל-1937, בתוספת מבוא מאת ברש, שבו הוא מסכם את יצירתו של שמי כך: "משא יצירה קל רק מבחינת הכמות. אבל מבחינת האיכות -- משקלו רב. וראוי למקום כבוד במדף הפרוזה העברית החדשה".

מכלול הסיפוריםעריכה

ממכלול שבעת הסיפורים, אשר נכתבו במשך תקופה שמשתרעת על פני שלושים שנה, ניכרת התפתחותו של שמי כסופר במשך חייו. סיפוריו הראשונים, שכתב עוד בטרם מלאו לו עשרים שנה, היו תיאוריים בעיקרם, ובמקום לספק עלילה הם שטחו בפני הקורא פרקים מחיי הדמות המרכזית, שעזרו להבין את אופייה ומהותה. במשך הזמן אימץ לעצמו שמי את המבנה הקלאסי של ז'אנר הסיפור הקצר הכרוך סביב עלילה, אשר הולכת ומסתבכת בתחילת הסיפור, מגיעה לנקודת שיא, עד שלבסוף מסתיימת. בסיפוריו האחרונים חזר שמי למבנה פחות סטנדרטי, שבו הוא נטה לסטות מהעלילה, כדי לספק פרטים על דמויותיו וליצור אווירה שמשקפת את עולמם. למרות שמבנה הסיפורים, אורכם, ותוכנם שונה מסיפור לסיפור, בכולם גיבורי הסיפור הן בני עדות המזרח או ערבים, ובכולם הדמות המרכזית עוברת משבר שאיתו היא אינה יכולה להתמודד. להלן הסיפורים הכלולים בספר, לפי הסדר שבו הם מופיעים:

"נקמת האבות"עריכה

  ערך מורחב – נקמת האבות

נקמת האבות היא היצירה הנודעת ביותר של שמי. הסיפור יצא לאור לראשונה כנובלה בשנת 1927 על ידי ההוצאה לאור "מצפה". הסיפור כרוך סביב נימר אבו אילשאואריב, תושב העיר שכם אשר בתחילת הסיפור מתנדב להנהיג את משלחת העיר בתהלוכות מוסאם נבי מוסא של אותה השנה. במהלך המסע מסתכסך אבו אילשאואריב עם מנהיג המשלחת החברונית, סכסוך שמסתיים בשפיכות דמים. אבו אילשאואריב בורח לקהיר בתקווה להגיע להסכם עם משפחתו של המנהיג החברוני. באין הסכם, אילשאואריב מחליט בכל זאת להסתכן ולעלות לרגל לעיר חברון, לבקש את סליחת שלושת האבות על כך שבמעשיו חילל את זכרם, ושם הוא מוצא את מותו.

הסיפור בולט בין סיפוריו של שמי בגין התיאור המפורט של חיי הערבים בארץ ישראל בתחילת המאה העשרים. המבקר יעקב רבינוביץ טען שבסיפור זה שמי "העלה את הסיפור הערבי אצלנו ב-נקמת האבות לשלימות ציורית ולאמיתיות-תוכן יותר מכל אלה שקדמוהו, וגם לידי עומק. ולפרקים נדמה לך כי אמן ערבי מלידה לא יכול היה למסור את חיי אומתו ביותר אמת" (מסלולי ספרות, 1971, 60). הסיפור זכה לפרסום גם בהקשר לא ספרותי, כשב-1955 מצאו על גופתו של החייל אורי אילן פתקים שנוקבו בדפים מהעתק של הספר המקורי שנמצא בתאו בהם ביקש אילן, בין השאר, שינקמו את מותו.

בין חולות הישימוןעריכה

סיפור זה פורסם במקור בבטאון "מולדת" בשנת 1913. "בין חולות הישימון" הוא סיפור בדואי המתרחש בחצי האי ערב על רקע קנאה גדולה שרוחש שיח' ג'עפר כלפי מַנְצוּר, בן לשבט ליִש, על סוסתו המפוארת. תחילה מזמין השיח' את מנצור לסעודה ומנסה לשכנעו למכור לו את הסוסה, אך מנצור מסרב. ג'עפר מציע לו לתתה לו במתנה. תגובתו של מנצור מכעיסה את השיח': "את בתי אתן לך לאָמָה ואולם מסוסתי לא אוכל היפרד, רצחני וִירִשְׁתָנִי!". לאחר ימים ארוכים של דכדוך שולח השיח' את עבדו, מורג'אן, לגנוב את הסוסה. העבד מופיע במחנה של מנצור, מתוודה שהוא נשלח על ידי השיח' כדי לגנוב את הסוסה, ומתריס במנצור שיתן לו רק לילה אחד לנסות לגנובה. מנצור שוצף מזעם, אך מזמין את העבד להישאר עמו בלילה. בתחבולה מתוחכמת מצליח מורג'אן לגנוב את הסוסה תחת אפו של מנצור. רק ברגע האחרון מבין מנצור מה קורה, ויוצא לרדוף אחרי העבד עם סיח צעיר, בן הסוסה. כעבור ימים רצופים של רדיפה, הסוסה עליה רוכב העבד נפצעת מאבן חצץ שפוגעת ברגלה, ומנצור מצליח להקטין את הפער. הסיפור מסתיים בכך שמנצור מחליט לתת לעבד להתחמק על מנת שלא לפגוע בשמה הטוב של הסוסה, שסיח צעיר השיגהּ.

ב-2001 פרסם המשורר רוני סומק בספרו "המתופף של המהפכה" שיר בשם "משל בדואי על סוסה ונמשל על אורוות המוח" שמבוסס על סיפורו של שמי ומשתמש בו כמשל על הקושי בפני משורר אשר כל יצירה חדשה שלו תמדד כנגד יצירותיו הקודמות.

בשנת ה'תשנ"ג התפרסם ב"מגון" לכיתה ח', (מדריך למורה), בהוצאת תוכניות לימודים של משרד החינוך מאמר של ד"ר אביבה מהלו, (עמ 15 - 22), שבו היא מנתחת את הסיפור לרבדיו השונים ומעלה הצעות להוראתו בחטיבת הביניים.

ג'ומעה אַלאַהבּלעריכה

סיפור זה פורסם במקור בבטאון "מאזניים" בשנת 1937. הסיפור כרוך סביב ערבי רפה שכל בשם ג'ומעה, שהכינוי אלאהבל (האוויל) דבק בו מילדותו. אביו של ג'ומעה, פלאח עני שקרקעו הופקעה על ידי הסולטאן, התעוור בתאונה, ונטל גידול הילד נפל על אימו של ג'ומעה. ג'ומעה התחיל לעבוד מגיל שבע תחת פיקוחו של רועה צאן זקן, שאיתו התחבר ונהפך לרועה מיומן. למרות ההערכה כלפיו כאיש מקצוע, הכפריים מלגלגים על מנהגיו המשונים. לרוב הוא מתעלם מהם, אך יום אחד, אחרי שרדפו אחריו ילדי הכפר, הוא משתולל מכעס, פושט את בגדיו, מכה ושורט את עצמו לעיני כולם. חלק מבני הכפר מסתכלים במחזה משועשעים, אך חלקם יראים מפני מחזה שהם מפרשים כאקסטזה דרווישית שעל פי המסורת הסופית סימן הוא שיד אלוהים נגעה בו. כעבור כמה שעות גוברים עליו תושבי הכפר, משכיבים אותו ארצה ומצליחים להרגיעו. בעקבות מאורע זה מסתגר ג'ומעה עם צאנו ונמנע מתושבי הכפר. אך מנהיג הכפר, שיח' דאבור, בא לבקרו, גם לנזוף בו על שכביכול עסק בפעילות מיסטית וגם לבקש את עזרתו בטיפול בפרדתו החולה של השיח'. ג'ומעה מאבחן מורסה בבטנה של הפרדה, אותה הוא מקיז בשיפוד לוהט. השיח' משאיר את פרדתו עם ג'ומעה שתחלים. ג'ומעה נרדם, אך מתעורר לקול הפרדה שהשתחררה ומשתוללת מתוך כאב. הוא ניגש אליה, אך היא בועטת בו בחזקה, והוא מאבד את הכרתו. הוא מתעורר לרגע זב דם, והסיפור מסתיים במותו, כשהוא "בעיניים פקוחות לרווחה הסתכל אילם וקופא בדמות הלילה הנצחי והעולם האפל שהוא הולך וחודר לגבולותיו."

סיפור זה היה אמור להיות הראשון ממחזור סיפורים בשם "רועים" שתכנן שמי לכתוב על חיי הערבים. בניגוד לתוכניותיו, לא עלה בידי שמי לכתוב סיפורים נוספים בסדרה, ו"ג'ומעה אלאהבל" היה הסיפור האחרון שאי פעם פרסם. הסיפור בולט מבין סיפוריו הקצרים של שמי בגין אופיו הנטורלסיטי. למרות שחלק מהקשיים שעובר ג'ומעה בחייו נובעים מאנשים שמנצלים אותו או מתנכלים אליו, סופו הטראגי של ג'ומעה אינו תוצאה של לחץ חברתי אלא תוצאה של מאורע לא צפוי ואקראי, בעיטה אחת של פרדה כפויית טובה שרק מספר שעות קודם הציל ג'ומעה את חייה. עובדה זו מעלה את הסיפור מעבר לביקורת חברתית, כפי שהיא מצטיירת בסיפוריו האחרים של שמי. אומנם גם בסיפור זה מדגיש שמי את חוסר האנושיות של הכפריים, שמאכלסים את העולם שהוא מתאר, לא רק בגלל אכזריותם כלפי ג'ומעה אלא גם בגלל יחסיהם בינם ובין עצמם, שסכסוכיהם מסתיימים "כמעט תמיד בבטן שסועה כצבר נחתך ובגולגולות מבוקעות כאבטיחים." אך המוטיב העיקרי בסיפור הוא אכזריות הגורל ואדישות הטבע. בגין ייחוד זה שיבחה המבקרת חמוטל בר יוסף את הסיפור בהערתה ש"אין בספרותנו גם היום הרבה סיפורים כמו ג'ומעה אלאהבל", אפילו שאת שאר כתיבתו של שמי תיארה בר יוסף כ"בלתי מהוקצעת" וכ"כתיבת בוסר."[2] "ג'ומעה אלאהבל" בולט גם בעובדה שבסיפור זה פיתח שמי את סגנונו האתנוגרפי לשיא, והסיפור רווי בפרטים על הנוף, החוקים הפנימיים, והמסורת של כפרים ערביים כמו הכפר בו מתגורר ג'ומעה. במאמרה סיכמה בר יוסף את סגנונו של שמי כך: "אין הוא יודע חיסכון מהו, אף במקום שסופר אחר היה מסתפק באינפורמציה יבשה. בספרו על פיטוריו של הרועה הזקן הוא משלב דיגרסיות בלתי משמעותיות, כגון 'קרה פעם מקרה לא טהור וצבוע טרף את כבשתו החומה של השיח דאבור, זו המיועדת לתשלום נדר ושמחרוזת זגוגיות צבעוניות ענודה לה על צווארה.' המשפט מסורבל. אבל הכבשה, ועמה תרבות עשירה מתנוונת, מזדקרות בתוך שתיים-שלוש מילים."

אב ובנותיועריכה

סיפור זה פורסם במקור בבטאון "התקופה" בשנת 1923. הסיפור מתרחש בדמשק. האב שבסיפור, חכם צבי כוהן, חוזר ברכבת לביתו בדמשק לאחר שבע שנים בהן צבר רכוש במקומות מרוחקים. מטרתו כעת היא להשיא את בנותיו לאנשים הגונים, והוא כבר רואה בעיני רוחו כיצד משפחתו תקבל את פניו בתחנה. כשהוא מגיע ליעדו הוא נוחל אכזבה, שכן אף איש לא בא לפוגשו, ובתו הבכורה ג'מילה ניתקלת בו באקראי תוך נסיעתה בכרכרה. הבת מתביישת באביה, שכן הוא בעל גינוני עניות שלא לרוחה, ואין הוא מודע לשינויים הרבים שחלו מאז עזיבתו. כאשר השניים מגיעים לביתם, גם שאר בנותיו, טירה ורוזה, אינן נרגשות לראותו אלא מתייחסות אל בואו במיאוס. חכם צבי חש במועקה אך אינו מתוודע אליה. המציאות, שאינה כלל לרוחו, מתחוורת לו כאשר הוא שומע את דברי הנוכחים על בנותיו בתפילת ערבית בבית הכנסת, ובפרט כאשר שכנו מפנה אותו למועדון המירג' שם מופיעות בנותיו. בהגיעו למקום, האב כועס וזועם על הפריצות של בנותיו: "הנני! תיכף עולה אליכן, בנות-כלבים!" הוא עולה לבמה ונושך וחובט בבתו הבכורה אשר רוקדת חשופת חזה לצלילי הדרבוקה לקול שירתה של רוזה ולקול פריטה של טירה בנבל: "כחיה טורפת התנפל על הרוקדת, אחזה בשערותיה, נשכה בשיניו ואגרופיו ניתכו כמטר על ראשה". כעבור רגע ההמון עצר בעדו והשליכו מן המדרגות, בדיוק כפי שנתגלה שיקרה לו בחלום שחלם עוד קודם לכן בביתו.

הבריחהעריכה

סיפור זה פורסם במקור בבטאון "העברי החדש" בשנת 1912. הסיפור מתמקד בחכם בכור קמחי, יהודי ספרדי בא בימים אשר מובא על ידי אחיינו חיים לבית אבות. למרות חששותיו בהתחלה, מתלהב חכם בכור מהמקום, לאחר פגישה עם מנהל המוסד, ומתרשם לחיוב מהעובדה שבמקום זה מותר לאשכנזים וספרדים להתפלל יחדיו במניין. במהרה מתגלים לחכם בכור התנאים המזוויעים במוסד, תחילה בחדרון עלוב ולאחר מכן בארוחת צהריים תפלה שבה הוא מוצא פגר זבוב בצלחתו. הוויכוח, שמתפתח בין דיירי המוסד לאחר הארוחה, מוציא את חכם בכור מדעתו. בהמשך אותו היום הוא צופה בתהליך גסיסתו של אחד הקשישים במוסד, וחכם בכור רואה נגד עיניו את הגורל הצפוי גם לו. הוא אוזר אומץ לברוח מהמוסד ומצליח במשימתו, אך הסיפור מסתיים בנימה עגומה כשמחוץ לכותלי המוסד הוא מבין שבעצם אין לו לאן ללכת: "כאן במרחב זה ישב ובכה והערה את כל היגונים הכלואים בקירבו: אנה יברח?..."

העקרהעריכה

סיפור זה פורסם במקור בבטאון הספרותי "העומר" בשנת 1907, והיה הסיפור הראשון ששמי פרסם. עלילת הסיפור מתרחשת בדמשק,[3] וכל-כולו של הסיפור עוסק בתחושותיה של פלור, אשה עקרה נשואה, בערב שבו לוקח לעצמו בעלה פרסיאדו, שהוא גם בן-דודה, אשה שנייה. אשה זו, אשר מוזכרת רק בתור "הבתולה", צעירה מפלור, ופרסיאדו נישא לה על מנת שזו תספק לו ילדים. שמחתם של הנוכחים בטקס הכלולות, והעובדה שבמשך הלילה מתחילים האורחים להתעלם ממנה, מעיקות על ליבה של פלור. תוך כדי הסיפור מתגלה שהייתה זו פלור עצמה שהציעה לפרסיאדו לקחת לו אישה שנייה, לאחר שראתה את יחסו אל ילד זר במהלך סדר פסח. פרסיאדו ניאות מיד להצעתה ומוצא לעצמו אישה תוך שבוע ימים. במשך ערב הנישואים מתמלאת פלור זעם, עד אשר "רוצה היא למרוט את ראש החצופה שהעיזה לגזול ממנה את בעלה. רוצה היא לגלגל מן המדרגות את כל האספסוף הזה שבא הנה לאכול בשרה, לסבוא את דמה." לבסוף נמלטת פלור לחדרה. כאשר נכנס פרסיאדו, הוא מביט עליה ברחמים אך מיד פונה החוצה ויוצא, והסיפור נגמר בכך שפלור נכנעת לפחדיה ומסיקה שבעלה ישכח אותה.[4]

הסיפור "העקרה" לפעמים מוזכר על ידי מבקרים כמקביל לסיפור הקצר "עגונות" של ש"י עגנון, אותו הכיר שמי בתקופת לימודיו בירושלים. שני הסיפורים נכתבו באותה תקופה, שניהם פורסמו באותו הבטאון ("העומר") בהבדל של מספר חודשים, עבור שני הסופרים היו אלו הסיפורים הראשונים שפירסמו, שני הסיפורים עוסקים באישה שנחלה אכזבה עמוקה בחייה, ומשניהם עולה נימה ביקורתית כלפי היחס לנשים ביהדות. עם זאת, שני הסופרים שאפו לכיוונים שונים בסיפורם. עבור עגנון, העובדה שסיפורו מתרחש בארץ ישראל הייתה חשובה מבחינה סמלית - עד כדי כך שעגנון מכנה את סיפורו כ"מעשה רב מארץ הקודש" - אך עגנון לא שאף לכתוב סיפור ישראלי אלא סיפור שמתאר את התחושה האוניברסלית של ניתוק וניכרות. שמי, לעומת זאת, כינה את יצירתו "סיפור מחיי הספרדים" ובכוונה שאף לחשוף בפני הקורא לא רק את הפן האנושי של דמויותיו אלא גם את הסממנים המיוחדים של התרבות שממנה הם נשאבו. הבדלים אלו מסבירים את היחס השונה של יוסף חיים ברנר, מבקר הספרות המוביל בתקופה שבה פורסמו שני הסיפורים, לשתי היצירות. בעוד שברנר שיבח את היצירה "עגונות" על ש"היא מהדברים שאינם נכתבים בכל ערב ראש חודש!"[5], סיפורו של שמי זכה לאזכור עקיף בהערתו המלגלגת של ברנר על אלו שכותבים "מחיי-היהודים בלוֹדז, מחיי בני גליציה, "מחיי הקראים", "מחיי הספרדים", "מחיי ארץ-ישראל", מחיי בני פתח-תקוה… ולא דבר פנימי, גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם בתוך יחסי וגוני זמן ידוע וסביבה ידועה."[6]

כופר נפשעריכה

סיפור זה פורסם במקור בבטאון הספרותי "העומר" בשנת 1907, ויצא ביחד עם הסיפור "העקרה" כחלק מזוג סיפורים תחת הכותרת "סיפורים מחיי הספרדים". מבנה הסיפור דומה לסיפור "העקרה" בכך שאין בו עלילה של ממש, אלא תיאור של דמות הנחשפת בפני הקורא תוך מסכת זכרונותיה. הסיפור מתחיל בליל איסרו-חג של שמיני עצרת בירושלים, ושמי, כהרגלו, מתחיל בתיאור העיר ורק לבסוף מתכנס לעבר הדמות הראשית, חכם מירקדו בכר, אשר יושב לבדו בבית הכנסת שכבר התרוקן מחוגגים ומתייסר במחשבותיו. מהרהוריו לומד הקורא שמירקדו בא לירושלים מכפר קטן שבו הפרנסה דחוקה ללמוד להיות שוחט, חזן, ומוהל, ושבכוונתו לחזור לכפרו, ללמוד תורה, ואולי אף להיות לרב. בירושלים הוא מקדיש את זמנו נמרצות ללמוד, ומשיג סמכות גם מרב אשכנזי וגם מספרדי. לאחר שהפציר במורו, מוהל זקן, שיתיר לו לנסות לימול, מוצא לו מורו משפחה תימנית ענייה אשר נולד להם עוד בן ועבור סכום כסף קטן הם מוכנים לתת למוהל לא מנוסה לימול את בנם. אירועי הברית צפות במעורפל במוחו של מירקדו, והוא אינו זוכר אם הן מהיום או אתמול. עוד לפני שמגיע הזמן לימול את התינוק מקננות בליבו חששות על מה המסובים סביבו חושבים, והוא קופא על מקומו כשהוא נזכר במשמעות השם גיא בן הינום שבו הם נמצאים. מהברית עצמה, כל זכרונו הוא ש"היד רעדה פתאום... והחלף דומה שנסתבך באמצע ואיננו זז... דם, דם, דם!..." ושמישהו בקהל מכנה אותו "הורג נפש". מירקדו עוזב את בית הכנסת ונודד לביתם של אותה משפחה. הוא נעמד מול החלון ומדמיין כיצד יגיבו אם יכנס. כוח סמוי מניע אותו להיכנס לדירה בעל כורחו. אמו של הנימול מיד מזנקת לעברו ונושכת את בוהנו מרוב כעס. מירקדו מקבל את עונשו, מגמגם ומציע להם כסף שיקראו לרופא. האם אינה מאמינה שיחזור, ובסופו של הסיפור היא שולחת את בעלה איתו לקבל את כופר הנפש.

חשיבות הספרעריכה

חשיבותו של הספר נעוצה בכך שעזר לפרסם את סיפוריו הקצרים של שמי, אשר היות שפורסמו בבטאונים ספרותיים פזורים נשארו פחות ידועים מיצירתו "נקמת האבות." עם זאת, מבקרים מעטים ייחסו חשיבות ספרותית לסיפורים אלו, והשפעתן התרבותית הייתה מועטה. המבקר יעקב רבינוביץ סיכם תחושה זו כשטען "בסיפוריו מחיי ישראל נשאר שמי סופר דל-ערך" (מסלולי ספרות, 1971, 60). סיפוריו העלילתיים, כמו "בין חולות הישימון" ו"הבריחה" אמנם נכללו ברשימת יצירות החובה לבחינות הבגרות בספרות בישראל, אך זאת מפני שהסיפורים מייצגים היטב את סוגת הסיפור הקצר ולא מפני שהם נחשבים כפריצת דרך ספרותית, והיו שהציעו להשמיט כליל את סיפוריו מתוכנית הלימודים, כמו הסופרת יהודית קציר שטענה שסיפוריו של שמי "כבר לא כל כך מדברים אלינו."[7]

החשיבות שמייחסים מבקרים לסיפוריו הקצרים נובעת בעיקר מהדמויות שמופיעות בהן, קרי יהודים בני עדות המזרח וערבים. לעובדה זו יש משמעות כפולה. ראשית, סיפוריו של שמי נותנים קול לקהילות היישוב שמרבית הספרות מאותה התקופה התעלמה מקיומן, ולכן מהווים מקור מהימן נדיר על אורח חייהן. שנית, רבים מייחסים חשיבות סמלית לעובדה שיהודי כמו שמי היה בכלל יכול להכיר את התרבות הערבית על בוריה ולכתוב סיפורים כאלו אודותם. פעילים פוליטיים במיוחד השתמשו בסיפוריו כעדות ליחסי ידידות והבנה שררו פעם בין יהודים וערבים בעיר חברון, בניגוד ליחס העוין והמתוח ששרר בין שתי הקהילות בחברון לפחות מאז מאורעות תרפ"ט. דוגמה לכך הייתה החלטתה של האגודה האקדמית הפלסטינית לאמץ את שמי ב-2004 – למרות היותו סופר עברי, יהודי, ובנוסף לכל ציוני – כאחד מ"הסופרים הפלסטינים" החשובים של המאה העשרים.

הוצאות מחודשותעריכה

מדי פעם, אוסף הסיפורים של שמי שנקבץ בספר "סיפורי יצחק שמי" ראה אור מחדש, לרוב לפי אותו סדר שבחר במקור אשר ברש. בשנת 1971 הוציא בית ההוצאה ניומן מהדורה מחודשת של הספר תחת השם המקורי "סיפורי יצחק שמי." ב-1983 יצא לאור ספר שכלל רק את סיפוריו הקצרים תחת השם "שישה סיפורים" מטעם הוצאת "תרמיל". בשנת 2000 פורסם תרגום של כל סיפוריו (כולל הנובלה "נקמת האבות") לאנגלית תחת השם Hebron Stories (סיפורי חברון) מטעם בית הדפוס Labyrinthos. העורך, ארנולד בנד, הסביר שהשם נבחר אף על פי שהסיפורים עצמם לרוב מתרחשים מחוץ לעיר חברון, אך בסיפורים ניכרת השפעת העיר בה נולד וגדל שמי ושבה התערה עם תושביה הערבים של העיר. ב-2006 פורסם תרגום לצרפתית של אותם סיפורים, שוב תחת השם סיפורי חברון (Nouvelles d'Hébron) מטעם בית הדפוס השווייצרי Labor et Fides. ב-2015 יצא לאור הספר "טחנת החיים" מטעם "זמורה ביתן" הכולל את כל הסיפורים שהופיעו בספר המקורי יחד עם מאמרים שפרסם שמי בעיתונים שונים וסיפור קצר שהחל לכתוב אך טרם גמר.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בשולי דברים, דבר, 16 בינואר 1952
  2. ^ הערות אלו מופיעות במאמרה של בר-יוסף "ג'ומעה אלאהבל" של י' שמי", "הארץ", 8 במאי 1964.
  3. ^ בסיפור "העקרה" אין אזכור למיקום הסיפור, אך בהקדמה לתרגום הספר לאנגלית משנת 2000 טוען העורך ארנולד בנד שהסיפור מתרחש בדמשק.
  4. ^ ניתן למצוא דמיון מסוים בין סיפור זה על גבר מבוגר הנישא לאישה צעירה ובין חייו של הסופר עצמו. אביו של שמי, אליהו, התגרש מאשתו הראשונה, נישא בשנית והתאלמן, ולבסוף, קרוב לגיל שישים, נישא לאמו של שמי, אישה צעירה ממנו בהרבה, שילדה לו את שלושת בניו.
  5. ^ י"ח ברנר מהספרות והעתונות שבארץ
  6. ^ ציטוט זה מופיע במכתב שפרסם ברנר תחת הכותרת הז'נר הארץ-ישראלי ואביזריהו
  7. ^ הערה זו הועלתה בדיון מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת ב-13 ביוני 2006. קציר התייחסה להוספת ספרות נשים ללמודי בתי-ספר, ונתנה דוגמה של חומר שאפשר להשמיט כדי לפנות מקום לספרות כזו אם עולה הצורך. הציטוט המלא הוא דלהלן: "אולי יש אפשרות בהדרכה אחרת של מורים לספרות על אופן הלימוד. זה לא קשור כמובן לספרות נשים, אלא בכל. את אפשרויות הבחירה במסגרת תוכנית הלימודים אפשר לפתור בהרחבה של אפשרויות הבחירה; במקום מתוך 30 רומנים, לבחור מתוך 40 רומנים, או מתוך 20 סיפורים, תהיה בחירה מתוך 25 או 30 סיפורים. אז אפשר לכלול הרבה יותר אפשרויות. אני מסכימה שיש מקום גם להשמיט סופרים שכבר לא כל כך מדברים אלינו, כמו יצחק שמי – כל מיני שמות שלא מכירים. אולי הוא היה מאוד חשוב, אני לא יודעת. אם מרחיבים את הבחירה אפשר להמשיך לכלול אותם."