פילוסופיה של הדיאלוג

פילוסופיה שצמחה מתוך המסורת האקזיסטנציאליסטית, וניתן לכנותה "קו-אקזיסטנציאליסטית"
מרטין בובר, ההוגה הבולט של הפילוסופיה הדיאלוגית.

פילוסופיה של הדיאלוג או פילוסופיה דיאלוגית היא פילוסופיה שצמחה מתוך המסורת האקזיסטנציאליסטית, ובשל כך ניתן לכנותה "קו-אקזיסטנציאליסטית".[1] בדומה לאקזיסטנציאליזם, הפילוסופיה הדיאלוגית עוסקת בשאלות אתיות של משמעות החיים, בדידות קיומית, חופש הרצון ואותנטיות, והיא שותפה להתנגדות למחשבה הכוּלית (טוטאלית) המקובלת בפילוסופיה, דוגמת השיטה הפילוסופית של הגל.[2] אולם, בשונה מהאקזיסטנציאליזם, הפילוסופיה הדיאלוגית נותנת קדימות לדיאלוג עם האחר על פני הקיום האינדיווידואלי כראשוני. היא רואה בדיאלוג מרחב קיום המאפשר משמעות, הקשבה, יצירתיות, מעורבות, ונטילת אחריות.

השפעותעריכה

מקורותיה של הפילוסופיה הדיאלוגית משיקים למומנטים שונים בתולדות הדת והפילוסופיה. בפילוסופיה המערבית ניתן לציין את הדיאלקטיקה נוסח אפלטון, שכתביו הפילוסופים בנויים כדיאלוגים, מתוך תפיסה שהדיאלוג הוא מבנה יסודי של החשיבה. תנאי האפשרות לחשיבה, משמעות ואמת, לא מצויים באינדיבידואל הבודד אלא מצויים ביחס עם בין השיח האחר (צורת כתיבה שהמשיכה להתפתח גם אחריו). בפילוסופיה המזרחית, יש מקום משמעותי לחשיבה הדיאלוגית, למשל באופנישדות ובקואנים. גם ביהדות יש ביטוי חשוב לחשיבה הדיאלוגית, למשל בתושב"ע ובחסידות.

שתי מגמות משמעותיות בתולדות הפילוסופיה של המאה ה-20 השפיעו באופן נחרץ על התהוות הפילוסופיה הדיאלוגית:

הוגיםעריכה

מרטין בוברעריכה

  ערך מורחב – מרטין בובר

ההוגה הבולט של זרם זה הוא מרטין בובר. בובר שאב השראה הן מהמסורת המערבית (והאקזסטנציאליזם בפרט), הן מפילוסופיות מזרחיות, והן ממסורת הפולמוס היהודית. בובר פיתח את משתנו הדיאלוגית בספרו "אני ואתה" משנת 1923.[3] בעיניי בובר, הרציונליזם, הפוזיטיביזם, והחישבה הכוּלית-אבסולוטית מניחים צורת קיום היוצר חיץ בין האני לבין כל דבר אחר מהאני. עם זאת קיים גם אופן קיום דיאלוג, המאפשר מפגש, אותו הוא מכנה "אני-אתה" ומבדילו מן ה"אני-לז" המחפיץ.[4]

עמנואל לוינסעריכה

  ערך מורחב – עמנואל לוינס

הוגים נוספיםעריכה

פילוסופים נוספים שניתן לראות כפילוסופים דיאלוגים הם:
פרנץ רוזנצווייג, שמואל הוגו ברגמן, הנס אהרנברג (אנ'), אברהם יהושע השל, גבריאל מרקל (אנ'), הנס גאורג גדמר, יורגן הברמאס, קרל-אוטו אפל, (אנ') קונו לורנץ (אנ') הרמן לוין גולדשמיט (גר').

בנוסף, ניתן לקשור להגות זו את הדיאלוגיזם של מיכאיל בכטין, "תקשורת בין-אישית" של ג'ורג' הרברט מיד, הפדגוגיה הדיאלוגית של פאולו פריירה, ה"קוסמופוליטיות" והקהילתנות של צ'ארלס טיילור, פילוסופיית הדיאלוג (בסנסקריט:saṃvāda) ההודית העכשווית של הפילוסופים דאיה קרישנה וארינדם צ'קרברטי ו"דיאלוג של צליוויזציות" של האנס קוכלר (אנ').

כמו כן, ניתן לציין כי הוגים פוסט-סטרוקטורליסטים כמו לוס איריגארי, ז'אק דרידה, ז'וליה קריסטבה, וג'ודית באטלר הושפעו רבות מהפילוסופיה הדיאלוגית, וקיימו איתה "דיאלוג".

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

ספרות ראשוניתעריכה

ספרות משניתעריכה

בעבריתעריכה

באנגליתעריכה

  • Rob Anderson, Leslie A. Baxter, Kenneth N. Cissna (Eds.). (2004). Dialogue: theorizing difference in communication studies.
  • Peter Atterton, Matthew Calarco, Maurice S. Friedman (2004). Lévinas & Buber: dialogue & difference
  • Samuel Hugo Bergman (1991). Dialogical philosophy from Kierkegaard to Buber.
  • Kenneth N. Cissna & Rob Anderson (2002). Moments of meeting: Buber, Rogers, and the potential for public dialogue.
  • Hans Köchler (2009). The Philosophy and Politics of Dialogue.
  • Tim L. Kellebrew (2012). Brief Overview of Dialogical Psychotherapy
  • Tim L. Kellebrew (2013). On the World as Misrepresentation
  • Slavoj Žižek, "Philosophy is NOT a dialogue", in Philosophy in the Present by Alain Badiou and Slavoj Žižek (Polity Press, 2009)
  • Hune Margulies (2017), Will and Grace: Meditations on the Dialogical Philosophy of Martin Buber

הערות שולייםעריכה

  ערך זה הוא קצרמר בנושא פילוסופיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.