צבים

סדרה של זוחלים דיאפסידים בעלי שריון
(הופנה מהדף צב)
המונח "צב" מפנה לכאן. לערך העוסק בערכים אחרים ששמם צב, ראו צב (פירושונים).

צבּים (שם מדעי: Testudines) היא סדרה של זוחלים דיאפסידים ובעלי שריון כבד החיים בסביבת מקווי מים מתוקים, בים וביבשה. קיימים 361 מינים שגודלם נע מ-8 ס"מ עד 2.74 מטר, ומשקלם מקילוגרמים בודדים ועד כ-900 ק"ג. המאפיין הבולט שלהם הוא שריון כבד המכסה את גבם וגחונם.

קריאת טבלת מיוןצבים
צבים שונים
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
קבוצה: זאורופסידה
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: זוחלים
סדרה: צבים
שם מדעי
Testudines
בטש, 1788
תחום תפוצה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עיינו גם בפורטל

פורטל זוחלים ודו-חיים הוא שער לכל ערכי הזוחלים ודו-חיים בוויקיפדיה העברית. הפורטל מציג מידע אודות סדרות הזוחלים והדו-חיים, תמונות וסרטונים, קטעי הידעת?, ערכים מומלצים ועוד.

מינים שונים של צבים
צב יבשה מצוי
צב בריכה מהמין Actinemys marmorata
צב ים ירוק שוחה

בעבר נחשבו הצבים לחלק מסדרת האנפסידה, אך כיום הם משויכים לקבוצה הנכחדת ברובה Pantestudines, הקרובה לזאורופטריגיים.

אטימולוגיה עריכה

המילה "צָב" קיימת במספר שפות שמיות אחרות, ובהן ארמית (צַבָּא) וערבית (ضَبّ, צַ'בּّ).

במקרא המילה מופיעה כמה פעמים. בפרשת נשא מופיע הביטוי "עגלות צב"[1], ובמדרש[2] ובפירוש רש"י[3] מופיע כי הכוונה היא לעגלה בעלת כיסוי המתנייד יחד איתה למקום שאליו היא נוסעת, כדוגמת הצב שביתו מתנייד איתו. מופע אחר הוא בספר ויקרא:

וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ החלד והעכבר והצב למינהו

ייתכן כי במקור הפסוק מתייחס לחיה הדומה לחרדון ולא לחיה הנקראת בימינו "צב"[4]. לכן נעשה בעבר ניסיון לקרוא ליצור זה (המוכר בימינו כ"צב") בשם "שַׁלְחוּפָה" (מערבית: سُلَحْفَاة – סֻלַחְפַאה), אך המונח לא קנה אחיזה. המילה נותרה מילה נרדפת[5], אך מוכרת פחות.

באנגלית ובשפות הלטיניות יש מספר שמות לצבים, בהתאם לסביבת חייהם:

  • "Turtle" – שם כולל לצבים. לעיתים ניתן לצבי ים.
  • "Tortoise" – לצבי יבשה.
  • "Terrapin" – לצבי מים מתוקים (שאינם מהווים קבוצה טקסונומית).

מיון מדעי של צבים עריכה

השתלשלות אבולוציונית: מיתרניים > בעלי גולגולת > בעלי חוליות > בעלי סנפירים בשרניים > בעלי ארבע רגליים > בעלי שפיר עוברי > זאורופסידה > דיאפסידה > צבים

אנטומיה והתנהגות עריכה

לצבים שריון נוקשה וכבד על גבם וגחונם. שריון הגב ושריון הגחון מחוברים זה לזה, ומצויים בו פתחים לראש, לרגליים ולזנב. לזכר שריון תחתון שקוע פנימה וזנבו ארוך יחסית לנקבה, ולנקבה שריון תחתון שטוח וזנב קצר. ההבדל במבנה השריון התחתון מאפשר לצבים להזדווג ביציבות. בעת סכנה, חלק מהצבים מסוגלים להכניס את ראשם ורגליהם לתוך השריון כדי להתגונן.

מבחינה אנטומית, השריון של הצבים הוא התפתחות של כלוב הצלעות, ובנוסף לעצמות אלו ולחוליות עמוד השדרה הוא כולל גם לוחות עצם המכוסים במגינים קרניים. דבר זה מרמז ששריון הצבים התפתח מאיחוי של אוסטאודרמים לשלד הצירי (צלעות ועמוד השדרה). מספר המגינים וצורתם משתנה בין הסוגים והמינים. השריון גדל עם הצב במשך חייו.

לסתות הצב מכוסות בחומר קרני קשה כדוגמת מקור עוף, ללא שיניים.

מזונם של הצבים מגוון, ומיני צבים שונים ניזונים מצמחייה, מחסרי חוליות, מפגרים, וצבי מים מתוקים מסוימים אף ניזונים מטרף חי[6]. צבי ים ניזונים בעיקר מאצות אך גם ממדוזות ואפילו מדגים[7].

רביית כל מיני הצבים נעשית ביבשה. הביצים מוטלות בגומחה שהנקבה חופרת בקרקע. נקבת הצב מכסה את הביצים בחול ועוזבת אותן. לאחר מספר שבועות בוקעים אבקועי הצבים מביציהם ומרביתם לא מגיעים לבגרות.

בניגוד לאמונה העממית, לא ניתן לקבוע את גילם של הצבים בעזרת ספירת מגיני הקרן הערוכים על שריון הגב שלהם. מספר המגינים ייחודי לכל מין של צב ואינו משתנה במהלך חייו. את גילו של הצב ניתן להעריך בעזרת טבעות הגדילה שעל שריונו, שבדומה לטבעות העץ, מתווספות לו מדי שנה, אלא ששיטה זו אינה יעילה עבור פרטים בוגרים שטבעות הגדילה שלהם בדרך כלל מטושטשות.

אריכות ימים עריכה

למרות הסכנות והטורפים האורבים להם, הצבים ידועים בתוחלת חייהם הארוכה. כמה מן המינים מאריכים חיים יותר מכל החולייתנים האחרים, לעיתים אף עד מאות שנים. על פי מדור המדע של הניו יורק טיימס, במיני צבים מסוימים חלק מאיברי גופם כגון הריאות, הכבד והכליות אינם מזדקנים. ב-22 במרץ 2006 מת בגן החיות של קולקטה שבהודו, פרט מסוג צב אלדברה ענק בשם אדוויטה שגילו הוערך בכ-255 שנים, על פי בדיקת פחמן-14 שבוצעה על שריונו. על פי תוצאות הבדיקה הוערך שבקע מן הביצה בסביבות שנת 1750. מחקרים מסוימים מציעים שצבים למעשה לא מתים מזקנה, ובהיעדר מחלה או פציעה, למעשה אין מגבלה לאורך חייהם האפשרי, ותאורטית הם יכולים לחיות לעד[8].

מיני צבים בישראל עריכה

בישראל קיימים באופן טבעי שמונה מינים מסדרה זו. כולם פרט לאחד מוגדרים כמינים בסיכון. לחופי ישראל מזדמנים ארבעה מיני צבי ים, ובשטחה מצויים שני מיני צב יבשה ושני מיני צבי מים מתוקים:

  • צב יבשה מצוי – הצב הנפוץ והמוכר בישראל. נפוץ בכל החבל הים התיכוני. מוגדר כמין שעתידו בסכנה.
  • צב יבשה מדברי – מין אנדמי לחבל קטן באזור הנגב ומישור ימין. מוגדר כמין בסכנת הכחדה.
  • צב ביצה מצוי – נפוץ במקווי מים בכל רחבי הארץ. עמיד לזיהומים ומסוגל לחיות גם במי ביוב ובריכות חמצון.
  • צב רך מצוי – צב מים מתוקים גדול ממדים שנמצא כיום רק בנחלים אלכסנדר ותנינים במישור החוף. מוגדר כמין בסכנת הכחדה חמורה.
  • צב ים ירוקצב ים הנצפה באופן קבוע בחופי ישראל. לעיתים נקבות ממין זה מטילות ביצים בחופי ישראל. מוגדר בישראל כמין בסכנת הכחדה חמורה.
  • צב ים חום – צב ים המצוי בחופי ישראל. קיימים מקרים נדירים יחסית של הטלות ביצים של נקבות מין זה בחופי ישראל. מוגדר בישראל כמין בסכנת הכחדה חמורה.
  • צב ים קרני – צב ים הנצפה לעיתים נדירות בחופי אילת. מוגדר כמין בסכנת הכחדה חמורה.
  • צב ים גלדי – צב ים גדול ממדים אשר נצפה פעמים בודדות בחופי ישראל. מוגדר כמין בסכנת הכחדה חמורה.

כמו כן, בישראל נמצא באופן לא טבעי צבגון אדום-האוזן הנפוץ בירקון ומגיע במעלה נחל האיילון לכל הפחות עד לוד. מוגדר בישראל כמין פולש.

הצב בתרבות האנושית עריכה

גלריה עריכה

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה