רבי ינאי
רבי ינאי הכהן[1] היה אמורא שחי במחצית הראשונה של המאה השלישית לספירה, והשתייך לדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל. הוא היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא - חותם המשנה. רבי ינאי ייסד בית מדרש בעכברה ששכנה ליד צפת בגליל העליון ובו לימד תורה, וכן שימש כדיין בבית הדין בציפורי. בין תלמידיו נמנו רב - מחבר ספרא וספרי; רבי יוחנן - ממחברי התלמוד הירושלמי, ריש לקיש ועוד.
| לידה |
המאה ה־3  |
|---|---|
| פטירה |
המאה ה־3 |
| תקופת הפעילות | הדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל |
| השתייכות |
אמוראי ארץ ישראל |
| רבותיו |
רבי יהודה הנשיא, רבי חייא |
| תלמידיו | רבי יוחנן, ריש לקיש, רב |
| בני דורו | רבי יהודה נשיאה, רבי יונתן בן אלעזר |
| צאצאים | רבי שמעון בן רבי ינאי |
  | |
שמו של רבי ינאי מוזכר בתלמוד הבבלי 176 פעמים ובתלמוד הירושלמי 254 פעמים. על שמו קרוי נחל רבי ינאי המתחבר לנחל עכברה.
הישיבה בעכברא
עריכהעכברא הייתה עיר בגליל העליון, ובה הקים רבי ינאי את ישיבתו. בתלמוד הבבלי מכונה הישיבה "בֵּי רבי ינאי", ובתלמוד הירושלמי מופיע, לרוב, "בית רבי ינאי". בית מדרשו של רבי ינאי המשיך להתקיים גם לאחר מותו[2]. הרב יצחק אייזיק הלוי מסיק[3] ממקורות שונים בירושלמי, שתלמידי ישיבתו של רבי ינאי לא רק למדו עמו תורה, אלא גם עבדו עם רבם בקרקעות שהיו בבעלותו. הם חיו יחדיו והתפרנסו מעבודתם אצל רבם, ובכך קיימו את העיקרון של שילוב מלאכה עם לימוד, כמאמרו של רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא: "יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן"[4].
מתורתו
עריכהבמסכת תענית[5] נכתב בשם רבי ינאי: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס". בדומה לכך, בכל פעם שעמד רבי ינאי לצאת לדרך הוא נהג להתפלל ולכתוב צוואה לבני ביתו מחשש שימות. ובמסכת שבת[6] מסופר שכל פעם שעבר גשר, בדק הגשר לראות אם הוא ראוי לעבור עליה.
אחד הסיפורים הידועים על רבי ינאי מופיע במדרש ויקרא רבה פרשה ט': באחד הימים פגש רבי ינאי אדם הדור והזמינו להתארח בביתו. כשסעדו לבם שאל רבי ינאי שאלות את האורח שהתברר כי אינו יודע מקרא או משנה והוא בעצם בור ועם-הארץ. בכעסו אמר רבי ינאי: "אכל הכלב פתו של ינאי", והאורח הנעלב השיב לו: "ירושתי אצלך ואתה מונעה ממני", כלומר התורה שבה אתה בקיא היא תורת ישראל שניתנה מורשה לקהילת יעקב, ואינה פרטית שלך. רבי ינאי שנבוך מן המילים שהוטחו בו והכיר בטעותו, שאל את האורח על סגולותיו. הלה סיפר על הקפדתו על מחילת עלבונות ועל השכנת שלום בין נצים. המדרש מסתיים בהתפייסותו של רבי ינאי עם האיש ובאמירה שדרך ארץ קדמה לתורה.
במסכת סנהדרין[7] מסופר כי המיסים שהוטלו על בני העם היהודי מידיו של השלטון הרומאי היו כבדים, וכאשר הגיעה שנת השמיטה, הוחרף עוד יותר מצבם של החקלאים עקב אי-יכולת לעמוד בגובה המיסים. רבי-ינאי התיר לעבד את השדות בשמיטה באומרו "צאו וזרעו בשביעית, משום ארנונא". בכך הוקל לעובדי האדמה פשוטי העם.
במסכת בבא בתרא[8] מובא שרבי ינאי היה לו עץ הנוטה לרשות הרבים, והיה אדם נוסף שהיה לו עץ הנוטה לרשות הרבים. בני רשות הרבים רצו למנוע מהאדם השני להשאיר את העץ במצב זה, ובא אותו אדם לפני רבי ינאי. אמר לו רבי ינאי לך היום, ותחזור לפני מחר. בלילה שלח רבי ינאי שיקצצו את העץ שלו, ולמחרת אמר לאותו אדם שיקצץ את העץ שעליו התלוננו בני רשות הרבים. אמר אותו אדם לרבי ינאי: והרי לאדוני יש גם כן עץ שכזה. אמר לו רבי ינאי: לך וראה, אם העץ שלי קוצץ, קצץ אתה את שלך. שואלת הגמרא: ויאמר לו רבי ינאי לקצץ, ולאחר מכן יקצץ רבי ינאי את העץ שלו. מיישבת הגמרא שעשה זאת משום דברי ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.
משפחתו
עריכהבתלמוד הירושלמי[9] מובא שמצאו במגילת יוחסין בירושלים שרבי ינאי היה מצאצאי עלי הכהן. אבל רבי אהרון היימן טוען שמגילת יוחסין זו מדברת על רבי ינאי התנא מכיוון שמצאנו שרבי ינאי האריך ימים ובני עלי נפטרים בגיל צעיר, וכן מכיוון שכל שאר החכמים המוזכרים באותה מגילת יוחסין הם תנאים ולא אמוראים[10].
בכמה מקורות[11] הוזכר שם אביו, ושם נאמר ששמו היה "רבי ינאי בן רבי ישמעאל"; אולם בכתב-יד פירנצה כתוב "בן רבי שמעון" (וכך מסתבר, כיוון שאף לבנו של רבי ינאי קראו בשם זה). בירושלמי[12] מוזכר בנו, "רבי שמעון בן רבי ינאי". וכן מופיע "רבי ינאי ברשב"י"[13].
חתנו היה יהודה בן רבי חייא. לאחר נישואיו היה הולך רבי יהודה ללמוד בבית המדרש כל השבוע, ובשבת היה מגיע הביתה כשלפניו הולך עמוד של אש. באחת מהפעמים, הוא היה שקוע בסוגיא תלמודית ולא שם לב שכבר הגיע הזמן שבו נהג לבוא לביתו כל ערב שבת, לקיים את מצוות עונה שזמנה לתלמידי חכמים היא פעם בשבוע; כאשר שמע מכך חותנו רבי ינאי, הוא נענה: כנראה שהוא נפטר, שכן לוּ היה בחיים, וודאי שלא היה מבטל את מצוות העונה. לפי הסבר חכמי התלמוד, דבריו של רבי ינאי היו ”כשגגה היוצאת מלפני השליט” (כלומר: דבריו של צדיק עלולים להתקיים גם אם אמרם רק בתור ביקורת, ולא התכוון לקיומם), ויהודה חתנו נפטר[14]. גרסה שונה למסופר בבבלי באה בירושלמי[15], ולפיה רבי יהודה היה רגיל לחלוק כבוד לרבי ינאי חותנו ולקום לקראתו כל ערב שבת, ובפעם האחת שחרג ממנהגו סבר רבי ינאי שהוא נפטר, וכך היה.
לקריאה נוספת
עריכה- בנימין לאו, "רבי ינאי וחבורתו", בספרו: חכמים, כרך רביעי: ממשנה לתלמוד, ידיעות ספרים, 2012, עמ' 106-90.
- עדין שטיינזלץ, מדריך לתלמוד (עמ' 31) ירושלים
- מרדכי מרגליות (עורך), הערך "ר' ינאי", אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, הוצאת יבנה וספרי חמד, מהדורה מחודשת בידי יהודה איזנברג, 2006, כרך ב, עמ' 225.
- גרשום הרפנס, עידן התלמוד, הוצאת פלדהיים, ירושלים - ניו יורק
קישורים חיצוניים
עריכה
- הרב אהרן הימן, "רבי ינאי", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב, עמודים 764-758, באתר היברובוקס
- משה יהודה בלוי (עורך), "רבי ינאי", יחוסי תנאים ואמוראים, ברוקלין ה'תשנ"ד, עמודים תק"ל-תקל"ב, באתר היברובוקס
- רבי ינאי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- "רבי ינאי", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד הלכה ב, ספר 'הכהנים ועבודתם' דף לה
- ^ הוכחה לכך נובעת מאמרתו של ר' יונה, אמורא שחי בדור הרביעי שאחרי דורו של רבי ינאי: "חכם אני לדעת מבית ר' ינאי".
- ^ דורות הראשונים, חלק ב' פרק ו'.
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ', עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ב, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ו, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד א'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ב'.
- ^ הרב אהרן הימן, "רבי אלעזר ברבי ינאי", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק א, עמוד 181, באתר היברובוקס
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ו, עמוד ב', תענית יד עמוד א).
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק י"ג, הלכה ז'.
- ^ תנחומא, יתרו, ג.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ב, עמוד ב'.
חיים וייס ושירה סתיו, שובו של האב הנעדר - קריאה מחודשת בסדרת סיפורים מן התלמוד הבבלי, מוסד ביאליק, 2018, עמ' 44–57 - ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ביכורים, פרק ב', הלכה ג'.