רבי יהודה נשיאה

רבי יהודה נשיאה (הראשון; ידוע גם כרבי יהודה השני), דור ראשון לאמוראי ארץ ישראל, נשיא הסנהדרין בציפורי ונכדו של חותם המשנה, רבי יהודה הנשיא. היה בנו ותלמידו של רבן גמליאל ברבי.

רבי יהודה נשיאה
Tomb of Judah II and his Beth Din ap 001.jpg
קבר יהודה נשיאה ובית דינו בהר יבנית
לידה המאה ה־3 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 270? עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום פעילות ארץ ישראל
שנות הפעילות הדור השני של תקופת האמוראים 
רבותיו רבן גמליאל ברבי
בני דורו רבי אושעיא
אב רבן גמליאל ברבי עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים רבן גמליאל הרביעי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

כינוייועריכה

התוספת "נְשִׂיאָה" לשמו משמעותה, בארמית, "הנשיא". מקובל לכנותו "נשיאה" בארמית, כדי להבדילו מאבי אביו, רבי יהודה הנשיא. השם הזהה יוצר בלבול לא אחת, מה גם שלפעמים גם הוא נקרא "הנשיא". בעלי התוספות כתבו[1]: "בלשון משנה וברייתא קורא אותו הנשיא, ובלשון אמורא קורא אותו נשיאה".

כינוייו של סבו מתייחסים לפעמים אליו. נקרא גם רבי סתם, במשנה, מסכת עבודה זרה, פרק ב', משנה ו' - "רבי ובית דינו התירו בשמן" (ראו להלן). כך היא הנוסחה שלפנינו, אבל רש"י[2] מוחק משפט זה מן המשנה. בשו"ת התשב"ץ כתב שאכן רבי יהודה הנשיא ("רבי", ולא הנכד) ניסה גם הוא להתיר את השמן, אך לא הסכימו עמו חכמי דורו[3].

גם בירושלמי נקרא לפעמים "רבי", שכן הירושלמי משתמש בשם "רבי" ככינוי לכל משפחת הנשיאים, ולרוב מכנה הירושלמי את ר' יהודה הנכד בשם "רבי יודן נְשִׂייָּה".

רבי יהודה נשיאה מוזכר, כסבו, גם כ"רבי יהודה הנשיא"[4], וכ"רבותינו": "בשלושה מקומות נקרא רבי יהודה הנשיא רבותינו"[5].

גם נכדו נקרא בשם זה, רבי יהודה נשיאה, ללא שום שינוי בשם, דבר הגורם גם הוא לא אחת לבלבול[6].

בספרות המחקרית יש שמכנים אותו "רבי יהודה השני" ויש שהוא מכונה "רבי יהודה נשיאה הראשון".

רבותיו ותלמידיועריכה

למד תורה מאביו, רבן גמליאל ברבי[7] ומרבי חייא[8]. נודע בקרבתו לרבי אושעיא רבה, ומסופר על רבי יהודה נשיאה ששלח לו משלוח מנות בפורים[9].

גדולי הדור הראשון של האמוראים, תלמידיהם של רבי יהודה הנשיא ושל רבי חייא, היו חבריו[10], והתארח לא אחת בחצרו של רבי זכאי דכבול[11].

שַמשוֹ של רבי יהודה נשיאה היה רבי שמלאי[12]. מגדולי תלמידיו היה ריש לקיש[13]. גם רבי יהושע בן לוי למד ממנו[14], וכן אביו של שמואל שלח לו שאלה הלכתית[15].

תקנותיועריכה

בית דינו של רבי יהודה נשיאה התפרסם בעיקר בשל שני היתרים הלכתיים שיצאו ממנו.

"בי דינא דשרו משחא"עריכה

בית דינו מוזכר כ"בי דינא דשרו משחא"[16] - כלומר, "בית הדין שהתיר את השמן". שמן של גויים, שהיה אסור כמאכלי הגויים ובישוליהם, הותר באכילה בבית דינו של רבי יהודה נשיאה.

על איסור אכילת שמן של גויים החליט דניאל, והאיסור היה תקף רק בתוך העיר. מטרתו הייתה ליצור הרחקה בין יהודים לגויים, כדי שלא ייגררו היהודים לסעודות אצל הגויים ומתוך כך יתחתנו בנישואי תערובת, ונישואי תערובת אסורים לפי התורה - "לא תתחתן בם"[17].

תוקפו של איסור השמן הורחב גם מחוץ לעיר, בתקופתם של הלל ושמאי.

רבי יהודה נשיאה בדק ומצא שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, וראוי לבטלה; וכיוון שהאיסור לא הונהג כראוי בכל ישראל, היה לבית דינו תוקף לבטל את הגזירה[18].

תקנת הגטעריכה

המשנה במסכת גיטין[19] שונה הלכה, במקרה של אדם שנתן גט לאשתו אבל הטיל בו תנאי:

"'הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש'. מת בתוך שנים עשר חודש - אינו גט."

כלומר, הבעל התנה שהגט יחול והאישה תהיה מגורשת רק אם לא יחזור למקום מסוים בשנה שמתחילה עם נתינת הגט. הבעל מת בתוך אותה שנה, והבעיה ההלכתית שקיימת ביחס לגט היא, ש"אין גט לאחר מיתה", כלומר אי אפשר לתת גט ולהתנות שיחול אחרי מות הבעל, ולמעשה כך אירע כאן. במקרה שלבעל לא נולדו ילדים, האישה תצטרך להיות כפופה לדיני ייבום וחליצה, ולא תוכל להינשא למישהו אחר ללא חליצת סנדל לאחיו של בעלה. זו ההשלכה של הדין "אינו גט".

רבי יהודה ובית דינו תיקנו תקנה בגט, שאם אמר 'הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד 12 חודש', ומת בתוך 12 חודש - הגט חל למפרע משעת נתינתו והאישה פטורה מדיני ייבום וחליצה, שכן במות האיש הייתה כבר מגורשת. סברת ההיתר היא, כדעתו של התנא רבי יוסי, שכיוון שבגט כתוב תאריך - שעת חלותו היא מן התאריך הכתוב בו, אמנם התנאי התקיים מאוחר יותר, אך עם קיום התנאי חל הגט למפרע מן התאריך שכתוב בו.

בניגוד להיתר השמן, היתר זה לא זכה לגיבוי מצד חכמי הדור.

"בי דינא שריא"עריכה

רבי שמלאי, שמשו של רבי יהודה נשיאה, ביקש להתיר אף פת של אופה גוי, אבל לאחר היתר השמן ותקנת הגט חשש רבי יהודה שאם יתיר בפעם השלישית, יצא על בית דינו שם כאילו הוא מקל מדי אף במקום שאין צריך, ולכן סירב להתיר אף את הפת, באומרו "אם כן יקראו לנו 'בי דינא שריא' ", כאשר הכוונה לבית דין הנוטה להקל תמיד[20].

מפעולותיו ומאמרותיועריכה

רבי יהודה נשיאה הוזכר כמי שהתנהג בענווה ובפשטות[21].

בתלמוד[22] מסופר, שרבי יהודה נשיאה גזר תענית בגלל עצירת גשמים, ולא ירד גשם. אמר: כמה הבדל יש משמואל הרמתי, שביקש גשם בקיץ וירד, ועד יהודה בן גמליאל, שמתפלל לגשמים בזמנם ולא נענה! אוי לו לדור שכך נתקע, אוי לו למי שעלתה בימיו כך! הצטער, וירדו גשמים.

רבי יהודה נשיאה העריך מאוד את לימודם של "תינוקות של בית רבן" - כלומר ילדים הלומדים בבית רבם, ומפורסמת האמרה הבאה שאמר בשמו תלמידו, ריש לקיש[23]:

"אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל[24] תינוקות של בית רבן".

באותו עניין נמסרה בשמו ההלכה הבאה:

"אין מבטלין תינוקות של בית רבן (מלימודם) אפילו לבנין בית המקדש".

מקום קבורתו במערת הקבורה ביבנית. לאחר פטירתו, מילא בנו, רבן גמליאל הרביעי, את מקומו בנשיאות.

גלריית תמונותעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ו, עמוד א', ד"ה אשר.
  2. ^ רש"י על תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ה, עמוד ב', ד"ה ר' ובית דינו.
  3. ^ שו"ת תשב"ץ א סימן קלו
  4. ^ ראו גם עבודה זרה לז א
  5. ^ ירושלמי עבודה זרה פ"ב ה"ח.
  6. ^ ראו תוס' על תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ג, עמוד ב', ד"ה בעא.
  7. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ביצה, פרק א', הלכה י"א
  8. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י', הלכה א'
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז', עמוד א'
  10. ^ ראו תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ב', הלכה ו'
  11. ^ ירושלמי, פסחים, כה, ב; מסכת שמחות, פ"ח.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ז, עמוד א'
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף כ', עמוד ב'
  14. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת יבמות, פרק ח', הלכה א'; תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ל"ו, עמוד ב'
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קט"ו, עמוד ב'
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ב', עמוד ב' ועוד
  17. ^ ספר דברים, פרק ז', פסוק ג'
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ה, עמוד ב' - דף ל"ז עמוד א'; תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק ב', הלכה ח'.
  19. ^ משנה, מסכת גיטין, פרק ז', משנה ח'
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ז, עמוד א'; תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק ב', הלכה ח'
  21. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ב', הלכה ו'
  22. ^ תענית כד א
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ט, עמוד ב'
  24. ^ הבל פיהם, תלמודם.