פתיחת התפריט הראשי

קודש וחול ביהדות

(הופנה מהדף קדושה (יהדות))

ביהדות, התואר קדוש (מילה נרדפת למובדל), הוא הבחנה של דבר הנבדל מענייני החומר והשלילה. שיא הקדושה הוא האל שהוא נבדל במהותו מכל העולם הזה, והוא בדרגת הבדלה שאין שני לה. פן נוסף של קדושה הוא דבר שהובדל על ידי האל או לשם האל. הדבר המובדל יכול שיהיה קבוצה אתנית (עם ישראל), גזעי (כהנים), אדם (בכור), בעל חיים (בכור בהמה טהורה), פרי (תרומות ומעשרות), זמן (שבתות וחגים), מעשה (תפילה, תלמוד תורה), מקום (בית המקדש) או חפץ (ספר תורה).

אל קדושעריכה

  ערכים מורחבים – קידוש השם, חילול השם

ביהדות, הדרגה הגבוהה והאבסולוטית ביותר של הקדושה היא קדושתו של אלוהים. רעיון זה מופיע בכמה פסוקים במקרא: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא"; "וְאֶל מִי תְדַמְיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹש", וכך מודגש בפיוט יגדל: "אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גוּף, לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ.

במקורות מופיעה פעמים רבות קדושתו של הבורא, בדרך כלל כציווי לבני ישראל להיות קדושים גם הם מכוח היותם "בנים" לה'. בספר ויקרא[1]: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

שמו של אלוהים אף הוא נקרא קדוש, מחמת פרישותו והסתרתו מידיעת בני האדם. בתפילת שמונה עשרה - מזכירים בברכה השלישית: "אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלְּלוּךָ סֶּלָה".

קדושה אתניתעריכה

  ערך מורחב – העם הנבחר

עם ישראל נקראים גם הם קדושים, מכוח קרבתם אל הבורא ומשום היותם פרושים מן העבירות על ידי קיום מצוות התורה.

במדרש[2] אף מופיע שקדושת ישראל עדיפה מקדושת המלאכים: "ישראל נקראו קדושים ומלאכי השרת נקראו קדושים... ולא ידעת איזה מקודש זה מזה, כשהוא אומר "קודש ישראל לה' ראשית תבואתֹה", אתם מקודשים לפני יותר ממלאכי השרת".

בני ישראל נצטוו להתנהג בקדושה ועל ידי כך להיות קדושים בפסוק[1]: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

במשמעות הציווי ישנם שני פירושים עיקריים:

  • פירוש רש"י - פרישות מהעבירות - "קדשים תהיו. הוו פרושים מן העריות ומן העבירה; שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה".
  • פירוש הרמב"ן - פרישות אף מדברים המותרים - "הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים... והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין; א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות".

קדושה גזעיתעריכה

  ערכים מורחבים – כהן, לוי, מצוות קידוש זרעו של אהרן

בתוך עם ישראל, קיימת חלוקה לקבוצות. הקבוצה המקודשת ביותר נקראת כהנים. כהנים אלו צאצאים של אהרן, הממשיכים קשר ישיר, בן אחר בן. הכהנים מקיימים את רוב עבודת הקרבנות בבית המקדש, ונקראים משרתי ה'[3]. המשנה במסכת זבחים (יד, ד) אומרת: "עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מתרות, ועבודה בבכורות. משהוקם המשכן, נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים". בזמן הקמת המשכן היו רק חמישה כהנים - אהרן וארבעת בניו - אך התורה מציינת בפירוש: "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה'", כלומר: הבחירה באהרן נצחית. בנוסף לבחירת אהרן ישנה בחירה בכל שבט לוי לתפקיד עזרה לכהנים ושמירת מקום המקדש.

הפרשנים נותנים סיבות שונות להעברת הכהונה אל אהרן וזרעו. יש מסבירים, כי החלטת אלוהים לרכז את הכהונה במשפחה יחידה היא כדי שאבי המשפחה ילמד את בניו עבודות הכהונה, והבנים יגדלו תוך בית שכולו בנוי ומשוקע מסביב לרעיון עבודות הכהונה - וכך יצליחו בעבודת הכהונה. בתוספתא מבואר הרעיון שריכוז עבודת שימוש המלך בקבוצת אנשים מצומצים נחשב כשבחו של מלך.

תרגום הירושלמי מסביר שאהרן נבחר בזכות יוכבד ומעשיה, שהצילה ילדי ישראל הזכרים מגזר דין מוות שהטיל פרעה על העבריים. המדרש רבה מסביר שמפני שקהת זכה להיות מטועני הארון ואהרן בעצמו היה הבכור מבין נכדיו זכה לעבודת הכהונה ולהיקרא קודש קודשים. בנוסף, יש פרשנים שהסבירו שאהרן הכהן בעצמו - ובניו אחריו - נבחרו לעבודת הכהונה מאת בריאת העולם. הספורנו בפירושו על הפסוק ולעמוד לפני העדה לשרתם מסביר שאחת ממטרות בחירת שבט לוי הייתה להקניט את העדה על השתתפותם בחטא העגל. ביהדות, יש מצווה מן התורה לקדש את זרעו של אהרן לכל דבר שבקדושה. מצווה זו נמנית במניין המצוות[4].

קבוצה מקודשת נוספת היא הלויים. לויים אלו יתר צאצאי לוי, בן אחר בן, שאינם מזרע אהרן. בעקבות חטא העגל, בו חטא כל עם ישראל חוץ משבט לוי, פחתה הקדושה מהבכורים, וניתנה ללוויים. קדושת הלויים פחותה מקדושת הכהנים, והם אחראים על שמירת המקדש והר הבית, וכן היו שרים בעת הקרבת הקרבנות. פרטי קדושתם מבוארים ברמב"ם (ספר זרעים, הלכות הלכות שמיטה ויובל, פרק י"ג, הלכה י"ב): "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך."

זמנים קדושיםעריכה

שבתעריכה

השבת היא יום מקודש ומובדל מכל הימים וכך הוא היחס בחז"ל: "כל השומר את השבת כאילו מקיים את כל התורה כולה. וכל המחלל את השבת כאילו כפר בכל התורה כולה", "שקולה שבת כנגד כל המצוות".

נוסף על קדושת היום העצמית, יש מצווה לקדש את היום, היינו להבדיל אותו מכל הימים. ביטוי לכך ניתן למצוא במצוות קידוש השבת בדברים, ובשמירת שבת. מטרת מצווה זו היא כדי להבדיל את האדם מענייני העולם, ובכך ליצור שייכות רעיונית עם הבדלת השבת.

מועדי קודשעריכה

  ערכים מורחבים – יום טוב, חגי ישראל ומועדיו

נוסף על יום השבת, קידש האל זמנים מיוחדים בשנה, כחלק ממערכת היחסים בינו לבין עם ישראל. החגים בנויים לפי סדר ההיסטוריה והעתיד העולמי על פי השקפת היהדות, כאשר פסח מציין את יציאת מצרים, חג השבועות מתקשר לקבלת התורה, ראש השנה הוא כנגד יום הדין הגדול, יום הכיפורים הוא כנגד העולם הבא וחג הסוכות הוא כנגד ימות המשיח[5].

מקומות קדושיםעריכה

בית המקדשעריכה

  ערך מורחב – בית המקדש

קודש הקודשיםעריכה

  ערך מורחב – קודש הקודשים

תפילות קדושהעריכה

הקדושה קיימת גם בנוסח התפילה, ונאמרת שלוש פעמים ביום.

  ערכים מורחבים – קדושה (תפילה), קדושה דסידרא

לשון הקודשעריכה

  ערך מורחב – לשון הקודש

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוקים א'-ב'.
  2. ^ מסכת אבות דרבי נתן (נוסחא ב') פרק מ"ד.
  3. ^ ספר יואל, פרק ב', פסוק י"ז
  4. ^ ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה, ל"ב
  5. ^ ברמח"ל ובכתבי האר"י דנו מדוע קבע הקב"ה את חג הסוכות לאחר ראש השנה ויום הכיפורים. לפי הסדר הכרונולוגי הוא אמור לבוא בין שבועות לר"ה