יצחק בר לווינזון

יצחק דב בר לווינזון (בכתיב יידי: יצחק בער לעווינזאהן; ריב"ל; כ"ט באלול ה'תקמ"ח, 1 באוקטובר 1788, קרמניץ, רוסיה – כ"ב בשבט ה'תר"ך, 15 בפברואר 1860, קרמניץ) היה חלוץ תנועת ההשכלה היהודית בתחומי האימפריה הרוסית. ריב"ל, שבצעירותו ספג את ערכי תנועת ההשכלה מראשי המשכילים בגליציה, פעל להפצת רעיונות אלו בין היהודים בתחום המושב. בין חיבוריו הרבים, כמעט כולם בעברית: ספרי הסברה לשינוי הערכים בחברה היהודית המזרח-אירופית ("תעודה בישראל", "בית יהודה"); חיבורים להגנה על היהדות מן הנצרות ובפרט מן המיסיון הנוצרי ("זרובבל", "אפס דמים"); מחקרים בחכמת ישראל, בתולדות עם ישראל ובלשון העברית; וחיבורים סאטיריים אנטי-חסידיים ("עמק רפאים", "דברי צדיקים"). בחלק מפעולותיו שיתף פעולה עם פקידים בממשלתו של הצאר ניקולאי הראשון.

יצחק בר לווינזון

לידה	13 באוקטובר 1788 קרמניץ, האיחוד הפולני-ליטאי
פטירה	13 בפברואר 1860 (בגיל 71) קרמניץ, האימפריה הרוסית
מדינה	האימפריה הרוסית

קורות חייו

השער הפנימי של "תעודה בישראל", וילנה והורודנה תקפ"ח 1828

ריב"ל נולד בעיירה קרמניץ שבפלך ווהלין שברוסיה, ליהודה לווין. קיבל חינוך מסורתי בתורה ובתלמוד, אך שלא כמקובל אצל היהודים בתחום המושב באותה תקופה, למד גם את התנ"ך במלואו ואת השפה הרוסית. ב-1807 נישא ועבר לעיירה ראדזיווילוב. לאחר תקופה קצרה התגרש מאשתו, ולאחר מכן לא נישא שוב ולא הוליד ילדים. הוא למד שפות נוספות (גרמנית, צרפתית ולטינית), והתפרנס מהוראה בבתים פרטיים ומעבודות תרגום עבור השלטונות הרוסיים בעת פלישת נפוליאון. בשל מחלה נסע ב-1813 לברודי שבגליציה, באימפריה האוסטרו-הונגרית.

בשנים הבאות נדד בין ערי גליציה והתיידד עם ראשי המשכילים שם: יהודה ליב מיזס, שי"ר ויצחק ארטר בלבוב, מנדל לפין ויוסף פרל בטרנופול, רנ"ק ומאיר הלוי לטריס בז'ולקווה ואחרים. אישים אלו השפיעו עליו ברעיונות ובחיבוריהם, בחכמת ישראל (שי"ר, רנ"ק), בספרות יפה (ארטר, לטריס), בסאטירה אנטי-חסידית (מיזס, פרל) ובכלל בערכיה ומטרותיה של תנועת ההשכלה. בגליציה גם הוציא לאור את חיבוריו הראשונים, ובהם ספר לימוד השפה הרוסית ליהודים, שלא השתמר, והסאטירות האנטי-חסידיות "מגלה סוד" ו"עמק רפאים", שכתב בעקבות "מגלה טמירין" של יוסף פרל.

בראשית שנות העשרים חזר ריב"ל לקרמניץ. בעקבות רדיפות שנרדף שם בשל משכילותו החל לנדוד כמורה פרטי בעיירות אוקראינה, ברדיצ'ב, אוסטרהא, נמירוב וטולצ'ין, ואולם עקב מחלה שלקה בה נאלץ לחזור ב-1823 לקרמניץ, ובה השתקע עד פטירתו. בעשרות השנים הבאות הוציא לאור מביתו שבקרמניץ את ספריו, נפגש עם משכילים יהודים ונוצרים והתכתב עמם, תוך שהוא סובל ממחסור חומרי ומבריאות לקויה, עד שכונה "הנזיר מקרמניץ". את מחקריו ביהדות ובנצרות המשיך בין השאר בעזרת הספרייה של הליצאום הקתולי בעיירה ומספרים עבריים שהצליח להשיג. הוא ניסה לארגן את משכילי מזרח אירופה במסגרת מאורגנת ולהוציא כתב עת, אך ללא הצלחה.

ב-1823 פנה לראשונה לשלטונות בהצעה רשמית לשיפור מצבם של היהודים בתחום המושב, שכללה רפורמות בחינוך היהודי ומתן חלקות קרקע ליהודים לשם חקלאות. באותה שנה סיים את ספרו "תעודה בישראל", אולם הוצאתו לאור התעכבה עד 1828 בשל מחסור בכסף. לאחר הוצאת הספר קיבל ריב"ל מענק מהצאר ניקולאי הראשון על פעולתו להטבת מצב היהודים. ב-1829 סיים את ספרו "בית יהודה", ולאחר משא ומתן ממושך עם הצנזורה הצליח להוציאו לאור ב-1839. ב-1833 הציע ריב"ל הצעה לשלטונות בעניין החמרת סדרי הצנזורה על ספרים עבריים והדפסתם ברוסיה, והשלטונות קיבלו את הצעתו בשינויים שונים. במסגרת השינויים נסגרו כל בתי הדפוס בתחום המושב מלבד דפוס ראָם (רוֹם) בווילנה ועוד שני בתי דפוס בוורשה ובז'יטומיר. היסטוריונים (החשוב בהם שמעון דובנוב) האשימו את ריב"ל בנזק שגרם לדפוס העברי ברוסיה מתוך האמון המופרז שלו בשלטון הצאר, ואולם היסטוריונים אחרים (כגון יוסף קלוזנר) טענו כי ריב"ל בחר ברע במיעוטו והציל מה שאפשר היה להציל. קשריו עם השלטונות העלו את קרנו בעיני המשכילים, שהגנו עליו מפני התנכלויות מצד קנאים במחנה האורתודוקסי. בשנות השלושים היה פעיל בייסוד חוות חקלאיות ליהודים בתחום המושב.

לאחר מספר עלילות דם ברוסיה התבקש ריב"ל על ידי ראשי הקהילה, שידעו שהוא מקורב לשלטון, לכתוב ספר להגנה על היהדות מטענות עלילת הדם. ריב"ל חיבר ב-1834 את "אפס דמים", והוציא אותו לאור ב-1837. בשנים הבאות תורגם הספר לרוסית, לגרמנית ולאנגלית. במהלך השנים חיבר ספרים נוספים נגד טענותיהם של מיסיונרים נוצרים ויהודים מומרים על היהדות בכלל ועל התלמוד בפרט. חלק מחיבורים אלו – "ימין צדקי", "אחיה שילני חוזה", "זרובבל" ואחרים – לא יכלו להידפס בגבולות האימפריה הרוסית מחמת הצנזורה, או שהודפסו לאחר פטירתו ובעילום שמו. ככל הנראה, פעילותו נגד המיסיונרים ודברי הסנגוריה שכתב על התלמוד היוו חלק מהסיבות, שהשלטונות הרוסיים לא שיתפו אותו בצעדי ה"השכלה מטעם" שהוביל מקס ליליינטל; הסיבות האחרות הן, כמשוער, משכילותו והתנגדותו לחסידות, שהיו מקשות עליו להתקרב לרוב היהודי בתחום המושב ולשכנע אותם בצורך ברפורמות.

בשנות הארבעים והחמישים המשיך להידרדר מצבו הכלכלי והבריאותי של ריב"ל. ניסיונות שונים למנותו לתפקידים ממשלתיים כמו מפקח על בתי ספר או רב מטעם הממשלה לא עלו יפה, בחלק מהמקרים מחמת התנגדותו שלו. ב-1856 קנו השלטונות אלפיים עותקים מספרו "בית יהודה" לחלוקה לקהילות, ובתמורה קיבל סכום כסף ממסים שנגבו מן היהודים. לפני פטירתו כתב צוואה ובה מסר את כתביו לבן-אחותו, יעקב ישראל לווינזון, לשם הדפסה. הוא נפטר ב-1860, בגיל 72, ונקבר בקרמניץ. כתביו המשיכו לצאת לאור בשנים שלאחר מכן.

דמותו והשקפת עולמו

ראה אנכי נותן לפניך היום קורא משכיל ספרי זה בית יהודה הכולל קורות הדת וכו', ופן יהיה עם לבבך לאמר: קטן הוא לכלכל כל הענינים הרבים והרחבים האלה, יען תשפוט למראה עיניך בראשית השקפתך על כמותו, אנא! אל תבהל ברוחך לגזור אומר מהר, טרם תראה פנימו, תאיו, אלמיו, חדריו ולשכותיו; יש ארמון בנוי לתלפיות על אדמת רחבת ידיים וקטן מהכיל, ויש בית קטן כאהל רועי במקום צר, ומרבה להכיל. ידעתי גם אני ידעתי, כי יש ויש להרחיב הדברים הרבה מאוד בענינים הרבים האל אשר לפניך פה וכמעט מכל ענין וענין שנגעתי פה בקצה עטי יוכל להולד חבור גדול ועצום, אך אז הייתה פעולתי נגד הכוונה שכוונתי בספרי זה; כי כל מגמתי הייתה לתת ראשית דעת מכל אלה בקוצר רב, ובכל זאת יהיה מרב האיכות והכל די באר, כאשר באמת תודה לה' עלה בידי, ומספיק ביתר שאת לכל אדם מישראל מבין דבר, וגם הנכרי אשר לא מעם ישראל הוא אשר יבוא אל הבית הזה ימצא בו כל חפצו ומאויו מעניינים האלה, בו תודע לו אומה הישראלית מה היא, ומה דתה, ספריה, כתותיה, הנהגותיה, חכמיה וסופריה, וחכמת התלמוד מה היא, השמנה היא אם רזה. ואיכה יעבדו העברים את אלהיהם, ובמה יתרצו אלה אל אדוני הארץ אשר תחת צל כנפיו יחסיון, ואיכה עם גויי הארץ יתהלכון, וכהנה רבות.

הקדמה ל"בית יהודה"

ריב"ל נחשב, הן על ידי משכילי זמנו והן על ידי היסטוריונים, כחלוץ וכמייסד תנועת ההשכלה בתחומי האימפריה הרוסית. משכילים מוקדמים, כדוגמת ר' ברוך שיק משקלוב ור' מנשה מאיליה, פעלו במזרח אירופה עוד לפני זמנו, ואף ניכרה השפעה מסוימת של השכלת ברלין שבחלק מהמקרים הסתיימה בהמרת דת (כמו אצל אברהם פרץ (רו') ויהודה ליב נווחוביץ' משקלוב). אלא שריב"ל הביא לאזורי תחום המושב את ההשכלה כפי שהתעצבה בגליציה, צביון שנשמר בעיקר בדרום תחום המושב, ובפרט באודסה. לעומת זאת בצפון, ובעיקר בליטא, היה לתנועת ההשכלה אופי רומנטי ושמרני יותר, והונהגה בידי משכילי וילנה ובראשם מרדכי אהרון גינצבורג, אד"ם הכהן ואחרים. בשל חלוציותו כונה ריב"ל "מנדלסון הרוסי", בהתייחסות למשה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה.

השקפת עולמו של ריב"ל על אודות מהות היהדות התבססה במידה רבה על הגותו של מנדלסון, והתייחסותו להיסטוריה היהודית הושפעה מהגותו של רנ"ק. הצעותיו לרפורמה בחינוך המשיכו את רעיונותיו של נפתלי הרץ וייזל, שפעל כחמישים שנה לפניו. חיבוריו נגד החסידות הושפעו מימיו בגליציה, בעיקר מיצחק ארטר ומיוסף פרל, שעמו המשיך לעמוד בקשר מכתבים.

פעילותו של ריב"ל התמקדה בשני ערוצים: בכתיבת ספרות הסברה לרעיונות ההשכלה, ובכתיבת מכתבים, תזכירים והמלצות לפקידים במנגנון השלטון של הצאר שבהם הציע רפורמות שונות בחיי הקהילות היהודיות ברוסיה. היסטוריונים ניסו להסביר מה הביא את ריב"ל ומשכילים אחרים לנקוט בצעדים כאלה, בה בשעה שהצאר חוקק גזרות קשות כלפי היהודים, ובראשן גזרת הקנטוניסטים. עמנואל אטקס כתב בעניין זה:

"תדמיתה של המלכות, כפי שהצטיירה בעיני ריב"ל ורבים אחרים ממשכילי זמנו, הצטרפה מן הקווים האופייניים לאבסולוטיזם הנאור של מרכז ומערב אירופה. לאור תדמית זו פועלת המלכות על יסוד עקרונות התבונה, החסד ואהבת האדם. הערכה זו, שהתגלגלה אל משכילי רוסיה מעמיתיהם-רבותיהם במרכז אירופה, כללה מיניה וביה את ההנחה בדבר שותפות אינטרסים בין המלכות לבין תנועת ההשכלה. זו אף זו מבקשות לשנות את היהודים ו"לתקנם" על מנת שיהפכו לאזרחים "מועילים" ו"מאושרים" יותר. (...) כאשר מעמתים אנו את מדיניות הגזרות של ניקולאי הראשון עם הכתרים שקשרו לראשו משכילי רוסיה, לובש פער זה [בין המניעים האמיתיים של מדיניותו לבין דמותו בעיני המשכילים] ממדים טרגי-קומיים. מאליה עולה השאלה: האם באמת היו ריב"ל וחבריו כה תמימים בהערכת משטרו של ניקולאי? (...) במובן מסוים נדחק ריב"ל לראיה תמימה של מגמת השלטון מחמת חוסר ברירה. (...) את שורשי הרעה ביקש ריב"ל למצוא לא במדיניות ההגבלות והגזרות של השלטון אלא במחדלי החינוך היהודי המסורתי, בחסרונותיה של ההנהגה המסורתית וביחסה המעוות של החברה אל מקורות המחיה הפרודוקטיביים. והנה, ריב"ל היה משוכנע כי באמתחתה של ההשכלה מצויות התרופות המתאימות לריפוי נגעיה של יהדות רוסיה; אלא שחוגי המשכילים ברוסיה מהווים מיעוט זעיר וקלושים הסיכויים שדרכם תתקבל על דעת כלל הציבור. המוצא היחיד הוא איפוא בפניה אל המלכות. מסתבר כי תחושה זו של חוסר ברירה גרמה לו לריב"ל, וכמוהו לאחרים ממשכילי רוסיה, לצייר לעצמם את דיוקנה של המלכות בהשראת משאלות לבם, שנתמכו כאמור על ידי הדגם של האבסולוטיזם הנאור, יותר מאשר לאור יחסה הממשי כלפי היהודים".

תמימותו זו של ריב"ל באה כנראה לידי ביטוי גם בחיבורים שכתב ובהם הגן על התלמוד מפני טענות הנוצרים. הוא סבר שטיעונים מנומקים יוכלו לשכנע את המיסיונרים ואת חוגי השלטון לחדול מלהציק ליהודים, ולא לקח בחשבון את התוצאה ההפוכה - ירידת קרנו בעיני השלטונות. בכמה מן ההצעות והתזכירים שהעביר לשלטונות לרפורמות בחיי הקהילות היהודיות, הנחה אותו גם עקרון הבחירה ברע במיעוטו, כלומר, הטלת תקנות נסבלות יחסית ביוזמתו במקום גזרות חמורות יותר שהיו מופעלות ללא התערבותו. באחד מהתזכירים ניסה לטעון נגד גזרת הקנטוניסטים, אך ללא הצלחה.

פנייתו של ריב"ל אל הציבור היהודי בתחום המושב התמקדה בשיפור בכמה תחומים. בתחום החינוך והתרבות קרא ריב"ל להחלפת שפת היידיש בשפה העברית כשפת תרבות, ולהרחבת תחומי הלימוד המסורתיים מתלמוד והלכה בלבד לתחומי מדע, חכמה והגות. בתחום הכלכלה פעל ריב"ל להפניית יהודים למקצועות יצרניים ובפרט לחקלאות, על מנת לפתור את המצוקה הכלכלית החמורה שסבלו ממנה היהודים במזרח אירופה. בתחום יחסי היהודים והעמים שבקרבם ישבו, טען ריב"ל כי על היהודים ללמוד את שפות אירופה ולהשתלב בעולם התרבותי והפוליטי של עמי אירופה.

ריב"ל צירף לקריאותיו ראיות והוכחות המבוססות על מבחר רחב של מקורות מארון הספרים היהודי, ובפרט מחיבורים של הרציונליזם היהודי בימי הביניים. בנימוקים עיוניים אלה ביקש להראות כי רעיונות ההשכלה אינם זרים למסורת היהודית, אלא הם המשך טבעי ומתחייב מההגות היהודית לדורותיה. את הטענה הזו ביקש להפנות הן כלפי חוץ, אל המחנה האורתודוקסי - בשלב שבו עוד לא הייתה ההשכלה מחנה נפרד ומנוגד לו - והן כלפי פנים, לחוגי המשכילים עצמם, ברוח הקו השמרני בהשכלה. שליטתו במקורות היהודיים ואחרים, שבה עשה שימוש בטיעונים אלה וגם בחיבוריו נגד הנצרות, לא הייתה מלאה בשל התנאים הקשים שבהם רכש את השכלתו וחוסר הנגישות שלו לחומר מעודכן. ואכן, לעיתים יש בכתביו שיבושים ושגיאות, בעיקר בחקירותיו בתחום הלשון. אף על פי כן נפוצו כתביו בין היהודים, השפיעו על קביעת השקפת עולמם של משכילים צעירים, ואף זכו לשבחים מכמה רבנים מתנגדים וחסידים. הציבור האורתודוקסי בכללו התייחס אליו, כפי שהתייחס לשאר המשכילים, כאפיקורס וככופר; בחור צעיר שעבר באותם ימים למחנה ההשכלה זכה לכינוי "תעודה'קה", על שם ספרו של ריב"ל "תעודה בישראל".

ריב"ל, שנפטר ב-1860, לא השפיע השפעה ישירה על הציונות; אך רעיונותיו לרפורמה בחיים היהודיים ולחצו לקיום פעילות יהודית מחוץ למעגל לימוד התורה וההלכה, חלחלו להגותם של המשכילים בדורות הבאים, ומהם אל ההוגים הציונים המוקדמים. יוזמותיו בתחום ההתיישבות היהודית החקלאית ברוסיה תרמו את תרומתם לייסוד המושבות של חובבי ציון.

חיבוריו

"זרבּבל", על ידו יִוָסֵד היכל ה' אשר הקימו בישראל חכמי הסופרים האלהיים ותלמידיהם, וילנה 1901. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 5

"אפס דמים", ספר התנצלות נגד עלילת דם, ורשה 1884. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 5

"יְמִין צִדְקִי", ספר התנצלות בעד דתנו ורבותינו חכמי התלמוד, ורשה 1881. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 1

"בית יהודה", ורשה 1878. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 1

ריב"ל כתב ספרים רבים, שהחשובים שבהם מתחלקים לשני סוגים: (א) ספרים שבהם ניסה לשכנע את הקהילות במזרח אירופה לאמץ את ערכי תנועת ההשכלה ולערוך שינויים ותיקונים באורח החיים היהודי; (ב) ספרים להגנה על היהדות, ובפרט התלמוד והשולחן ערוך, מפני התקפות של מיסיונרים נוצרים ויהודים מומרים, התקפות שרווחו באימפריה הרוסית בתקופתו והגיעו עד כדי עלילות דם. בעוד שהסוג הראשון התקבל בברכה על ידי ממשלת הצאר, הסוג השני הוריד את קרנו של ריב"ל בעיני השלטונות, וחלק מחיבורים אלו נאלץ לכתוב בעילום שם ולא להוציאם לאור בדפוס. הספרים שלא הוציא לאור בימי חייו נפוצו בהעתקות בכתב יד, ויצאו לאור על ידי אחיינו, יעקב ישראל לווינזון באודסה, ואחר כך על ידי דוד בר נתנזון בוורשה.

הנצחתו

שנים רבות לאחר שנפטר נודעה קרמניץ כ"עירו של ריב"ל". בסוף המאה ה-19 ניסו משכילי קרמניץ לרכוש את הבית בו גר כדי להקים בו ספריה לזכרו של ריב"ל, אולם הסכומים שנאספו לא הספיקו לבניית ספריה.

ספרי השכלה

• תעודה בישראל, וילנה והורודנה תקפ"ח (1828), מהדורה שנייה תרט"ז (1855); מהדורות נוספות ורשה תרל"ט (1879), תרס"א (1901), על ידי ד"ב נתנזון; דפוס צילום של המהדורה הראשונה עם מבוא על ידי עמנואל אטקס, ירושלים תשל"ז (1977). ריב"ל השלים את הספר כבר ב-1823, אך לא הצליח להוציאו לאור מחוסר משאבים עד 1828. לאחר פרסום הספר קיבל בעדו מענק מממשלת הצאר. הספר עוסק בסוגיות בתחום שינוי אורח החיים של היהודים בתחום המושב, ובהן לימוד דקדוק עברי, לימוד שפות לועזיות, ועיסוק בחכמות חיצוניות ומדעים. ריב"ל מראה את חסרונותיו של ה"חדר" היהודי המסורתי ומתייחס ליידיש כשפה משובשת לעומת העברית ושפות אירופה. הוא מוכיח כי יהודים בדורות הקודמים דיברו בשפות העמים שבקרבם ישבו ועסקו במדעים, בלימוד מקצועות יצרניים ובחקלאות. הספר התקבל בהתלהבות רבה אצל המשכילים והשפיע על דרכם של צעירים מן הדור שאחרי ריב"ל כגון רש"י פין, שניאור זק"ש והרב מתתיהו שטראשון; ולמרבה הפליאה אף זכה לשבחים והסכמות מרבנים אורתודוקסים ובהם ר' אברהם אבלי פאסוועלער מווילנה ור' ישראל מרוז'ין. ואולם בדרך כלל ועם הזמן התייחסו שומרי המסורת, בעיקר החסידים, בשלילה רבה לספר, עד שהשם "תעודה'קה" הפך כינוי גנאי למשכיל אפיקורס.
• בית יהודה, שני חלקים, וילנה תקצ"ט (1839), מהדורה מתוקנת על ידי המחבר, וילנה תרי"ח (1858); מהדורות נוספות על ידי ד"ב נתנזון. בספר זה, שבתחילה נקרא "קורות הדת לישורון", סוקר ריב"ל את תולדות היהודים והיהדות, עם השלכות לעיצוב הדת והחיים היהודיים בזמנו. הספר בנוי במתכונת של תשובות לשאלות אודות היהדות ויחסה לנצרות ששאל שר רוסי בשם "אמנויל ליפן"; לא ברור האם מדובר באדם ממשי, או שאלו חילופי אותיות של "פלוני אלמוני", תחבולה שנקט ריב"ל להגן על ספרו מצנזורה פנימית וחיצונית. ניכרת בספר השפעה מרעיונותיו של רנ"ק, כפי שהודפסו לאחר מכן בספרו "מורה נבוכי הזמן". הספר זכה לשבחים רבים, אם כי גם לביקורות, כגון זו של יהושע השל שור, שהצביע על אי-דיוקים רבים בו.

ספרים להצדקת היהדות כנגד הנצרות

• אפס דמים, וילנה תקצ"ז (1837), וארבע מהדורות נוספות; תרגום לאנגלית על ידי אליעזר הלוי, 1840 (בעקבות עלילת דמשק); תרגום לרוסית ושני תרגומים לגרמנית. טענות והוכחות נגד עלילות הדם, כתובות בצורת דו-שיח דמיוני בין רב וכומר נוצרי.
• זרובבל (בכתיב המקורי: זרבבל), הדפסה חלקית, אודסה 1863 על ידי בן-אחותו יעקב ישראל לווינזון; מהדורה מלאה, ורשה 1875 - 1878 ושתי מהדורות נוספות, על ידי ד"ב נתנזון. ריב"ל מתייחס אליו כחלק שלישי של "בית יהודה", אולם באורכו ובחשיבותו הוא עומד כחיבור עצמאי, מן החשובים שבספרי ריב"ל. הספר התחבר כתגובה לספרו של המיסיונר אלכסנדר מקקאול "נתיבות עולם" (Old Paths), וריב"ל הקדיש לכתיבתו שנים מספר. בחלק הראשון סוקר ריב"ל את התפתחות התלמוד והתורה שבעל פה, לרבות האגדה, ובחלקים הבאים מתפלמס עם טענותיו של מקקאול. בין השאר הוא עוסק בסוגיות של מעמד האישה ביהדות והיחס לגוי ביהדות. חלק מן הטיעונים גולשים לאפולוגטיקה, אולם רעיונות רבים בספר השפיעו על חוקרי חכמת ישראל ובהם אייזיק הירש וייס וזכריה פרנקל. במהדורה השנייה של "נתיבות עולם" השמיט מקקאול כמה מן הטענות שריב"ל הוכיח את אי-נכונותן ב"זרובבל".
• אחיה שילני החוזה, ללא שם המחבר (שם הספר בגימטריה "יצחק דוב לעווינזאהן"), לייפציג תרכ"ד (1864). ביקורת חריפה על הנצרות והמיסיון הנוצרי, עד כדי שאי אפשר היה להדפיסה בתחומי רוסיה ובחיי המחבר; בעצם הכתיבה של חיבור כזה תחת שלטון הצאר הייתה העזה רבה.
• ימין צדקי, ורשה תרמ"א (1881), עם השמטות של הצנזורה. תשובות נגד חיבורו של היהודי המומר אשר טמקין "דרך סלולה".
• תער הסופר, אודסה 1863. הוכחות למקוריותה ועדיפותה של היהדות הרבנית לעומת הקראים. תורגם לרוסית.
• אור לי"ד, אודסה תרכ"ד (1864). ביאור לארבעה עשר מאמרי אגדה תמוהים בתלמוד.

סאטירות אנטי-חסידיות

• דברי צדיקים (בשם המקורי: מגלה סוד), נדפס בעילום שם המחבר, וינה 1830 ובמהדורות נוספות; מהדורה מדעית על ידי יונתן מאיר. היצירה נערכה על ידי יוסף פרל, שאף שינה את שמה וכתב מחדש כמה מן הפרקים. זהו מעין חיקוי או המשך ל"מגלה טמירין" שכתב פרל.
• עמק רפאים, אודסה תרכ"ז (1867). סאטירה המתבססת על הניסויים המוקדמים במסמריזם (לימים היפנוזה) שנערכו על ידי פרנץ מסמר. חולה בטבריה מתהפנט ומתאר חזיונות מהגיהנום, שבהם תיאורים מביכים של צדיקים חסידיים ובעלי תפקידים בקהילה היהודית. מהדורה מדעית של "עמק רפאים" נמצאת בשלבי הכנה (נכון ל-2008) על ידי דוד אסף ויונתן מאיר.
• מגילה עפה, ללא שם המחבר, יצא לאור על ידי אפרים דיינארד, קרני, ניו ג'רזי, תרס"ה (1905). ייחוס יצירה זו לריב"ל איננו וודאי.

אחרים

מלבד חיבורים אלו כתב ריב"ל מאמרים פובליציסטיים והגותיים, מחקרים בשפה העברית ובחכמת ישראל, יצירות בפרוזה ובשירה, סאטירות אנטי-חסידיות נוספות, אגרות וביקורות. החיבורים שלא הוציא בימי חייו נאספו והוצאו לאור על ידי י"י לווינזון וד"ב נתנזון.

• שרשי לבנון או בית האוצר, וילנה תר"א (1841). מחקרים בשפה העברית ובחכמת ישראל.
• תולדות שם, ורשה תרל"ז (1877). אהלי שם, ורשה תרנ"ג (1893). מחקרים בשפה העברית.
• פתוחי חותם, ורשה 1903. יזרעאל, ורשה תרס"ג (1903). יהושפט, ורשה תרמ"ד (1884). ענפי הדסה, אודסה תרכ"ה (1865). מחקרים וביקורות.
• בקורי ריב"ל, ורשה תרמ"ח (1888) וארבע מהדורות נוספות. מחקרים וביקורות, כולל הדפסה חוזרת של "יהושפט", "ענפי הדסה", "אור לי"ד", "תער הסופר" ועוד.
• ילקוט ריב"ל, ורשה תרל"ח (1878). מליצות, שירים וסאטירות.
• אשכול הסופר (בכתיב המקורי: אשכל הסופר), ורשה 1891 ומהדורות נוספות. שירים, מכתמים וחידות.
• באר יצחק, ורשה תרס"ג (1902)^{[דרושה הבהרה]}. קובץ איגרות שכתב ריב"ל ואיגרות שנשלחו אליו.
• אגרות ריב"ל, קרקוב תרנ"ו. אגרות לראובן קולישר.

ריב"ל כתב, כנראה ב-1828, גם חיבור אחד ביידיש, די הפקר-וועלט ("עולם ההפקר"), סאטירה שנפוצה בכתב-יד בין המשכילים והודפסה רק ב-1888; הסאטירה עוסקת במוסדות ובעלי תפקידים בקהילה היהודית. הוא גם הוציא לאור מחדש את יצירתו של יוסף האפרתי מטרופלוביץ "מלוכת שאול", לבוב תק"ף (1820). מעט מחיבוריו לא נדפסו ונשארו בכתב יד.

לקריאה נוספת

• יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ג, ירושלים תשי"ג, עמ' 33 - 115
• עמנואל אטקס, "תעודה בישראל - בין תמורה למסורת", בתוך: תעודה בישראל, מהדורת צילום, ירושלים תשל"ז
• מנחם זהרי, משנתו הלאומית של יצחק בר (דב) לוינזון (ריב"ל), ירושלים תשס"ב

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יצחק בר לווינזון בוויקישיתוף

• רשימת הפרסומים של יצחק בר לווינזון, בקטלוג הספרייה הלאומית
• כתבי יצחק בר לווינזון בפרויקט בן-יהודה
• רשימת מאמרים על יצחק בר לווינזון באתר רמב"י
• "לֶעווינזאהן, יצחק בער (ריב"ל)", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 59–61, באתר היברובוקס
• מרדכי זלקין, יצחק בר לווינזון, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
• "יצחק בר לווינזון", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• יצחק בר לווינזון, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
• דיוקנו(הקישור אינו פעיל) באוספי ייווא
• יצחק בר בן יהודה לוינזון (1788-1860), דף שער בספרייה הלאומית
• יצחק בר לווינזון, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

מחיבוריו

• תעודה בישראל, וילנה והורדנה: דפוס מ' מן וש' זימל, בואו בשערי"ו [=תקע"ח] 1828
• אפס דמים, ורשה: דפוס לוין עפשטיין, תרס"ג 1903, באתר היברובוקס
• באר יצחק, ורשה: דוד בער נאטאנזאהן, תר"ס 1899

בתרגום:

• Efes Dammim, London: Longman, Brown, Green, and Longmans, 1841 ("אפס דמים" בתרגום לאנגלית מאת אליעזר הלוי)
• Die Blutlüge, Berlin: Schildberger, 1892 ("אפס דמים" בתרגום לגרמנית)

הערות שוליים

ערך מומלץ